במדבר כא, יט

וממתנה נחליאל. כתרגומו:

וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא

וּמִן דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא חָזְרַת לְמֵיסוֹק עִמְהוֹן לְטַוְרָא רָמַיָא וּמִטַוְרָא רָמַיָא נַחֲתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא מְחַזְרָא לְכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל וּמַשְׁקְיָא יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ

וּמִן דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא מַתָּנָא חַזְרַת לְמֶהֱוֵי לְהוֹן לְנַחֲלִין שְׁטָפִין מִתְגַבְּרִין וְחַזְרַת לְמֶהֱוֵי סַלְקָא לְרֵישׁ טוּרַיָא וְנַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא עַתִּיקָתָא אִתְגְנִיזַת מִנְהוֹן בֵּירָא דְאִית בִּתְחוּמֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי רֵישׁ רָמָתָא דְמִצְטַיְיפָא כָּל קֳבֵיל אַבְיַית יְשִׁימוֹן:

וממתנה נחליאל. ועם זה לא הוסיף ולא חסר בעלותו וברדתו כמו שהיה ראוי כפי טבע המים אם היה נובע ממקום אחר:

וממתנה נחליאל. לא היתה כשאר בארו' שנובעות במקומן ואינן נמשכות אלא משנתנה נגברה והיה לנחל והיו רוב המים עולין על הבמות:

וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, ומבמות הגיא. ר' יהודה אומר מן המדבר זכו ישראל שנתנה להם תורה ע"י משה שנאמר (שמות ל״א:י״ח) ויתן אל משה, וממתנה נחלו עבודה זרה ואמרו אלה אלהיך ישראל, ומנחליאל במות ומשנחלו עבודה זרה בא מות שנאמר (במדבר י״ד:ל״ה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ומבמות הגיא שנרמז לאותו צדיק שיקבר בגיא שלא יכנס לארץ, הוא שירמיה אומר (ירמיהו ב׳:כ״ג) ראי דרכך בגיא, כך דרשו במדרש תהלים (תהילים ה׳:א׳) למנצח אל הנחילות.

ובתנחומא וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו הפקר ביגיעת התורה כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחל אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחל אל עולה לגדולה, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר (ישעיהו מ׳:ד׳) כל גיא ינשא.

וע"ד הקבלה אז ישיר ישראל את השירה הזאת, השירה כמו התפלה ממשיך הכוונה במחשבתו ממעלה למטה, כך היחיד או הרבים האומרים שירה ממשיכין הברכה ממעלה למטה.

ודע כי שיר"ה בגימטריא תפל"ה, וכתיב (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, שירה כתיב. ואמר את השירה הזאת כבר ידעת מהו זאת, כי זאת נאצלת מזאת, וזהו שאמר תפלה לאל חיי אומרה לאל סלעי, וזהו סוד הכתוב (איכה ב׳:י״ט) קומי רני בלילה, עם המלכות ידבר הזאת לראש אשמורות, כי לא אמר בראש. ובעלי הפשט שלא ידעו זה הוצרכו לומר כי הלמ"ד במקום בי"ת. עלי באר ענו לה, יתחיל ממטה למעלה כדי להעלות המדה העשירית אל מקום מוצאה ואח"כ ממשיך הברכות משם וממשיך והולך ממעלה למטה, וזהו שאמר עלי באר ענו לה כלומר עלינו לשבח המדה הזאת ולומר לה עלי באר, וקרא המדה הזאת באר לפי שהיא מקבלת כח מכלן ונאצלת מהן, כי כן הבאר בית קבול למים ולכך ימשילנו תמיד בספר הבהיר לכסא וכלי, ואומר שם למלך שהיה לו כסא, למלך שהיה לו כלי נאה ומבושם. ומזה הזכיר ומשם בארה בתוספת ה"א, והיא ה"א אחרונה שבשם. וענין עלי באר התעלי אל המקום אשר נחצבת ממנו. חפרוה שרים, החכמה והבינה. נדיבי העם, הגדולה והגבורה והתפארת, הם אברהם יצחק ויעקב שנקראו כן שנאמר (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו. במחוקק זה צדיק יסוד עולם. במשענותם, הנצח וההוד. הרי כל הבנין נרמז בלשון השירה הזאת כמו שנרמז בשירת הים. וממתנה נחליאל, אמרו בספר הבהיר אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל, אלו השבעה דאקרו נחל. וממתנה היינו המוח, כלומר החכמה שכל השבעה נאצלים ממנה, והנחלים האלה הולכים אל הים דרך יסוד, וצריכין הם להעלות ולקבל ולשאוב שפע מן המקור העליון שקראו במות וכן בתרגום רמתא. והוא שהזכיר הנביא ע"ה (חבקוק ג׳:י׳) רום ידיהו נשא, והוא הסגולה שאחר הזרקא, כי הזרקא רמז לעשירי המתעלה אחר הסגולה שהיא למעלה מן הכל, ולכך הסגולה שלש נקודות והיא למעלה מן התיבה, וזהו סוד (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כי היו"ד עם קוצו והה"א היא הסגולה. ומבמות הגיא, כי אחר שעלו לשאוב הם מריקים הגיא אותו אשר בשדה מואב, אל תקרי מואב אלא מאב, אותו שנאמר עליו (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע אברהם בקולי, והכוונה על מדת החסד שהיא ראשית המדות, ולכך אמר ראש הפסגה. וזהו באור הכתוב (תהילים קל״ג:ב׳) כשמן הטוב על הראש, כנה השפע בשמן הטוב ואמר שהוא מורק על הראש הוא הבמות והסגולה, והשפע ההוא יורד תחלה על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ממש. ונשקפה על פני הישימון, על פני השמים ומתרגמינן שמיא, והענין כי בהתברך המדות בקבלת שפע הברכה מלמעלה מתברך עולם הנפרדים והשמים וכל צבאם.

וממתנה באו להם לנחליאל לשון נחל ובקעה, הוא שנאמר בפרשת מסעי ויסעו [מעיי] מהרי העברים ויחנו בערבות מואב היא חנייה אחרונה.

ומנחליאל נתפשטו לבמות הוא הנקרא בית הישימות בפרשת מסעי לשון שממה כמו ששנו רבותינו היו קורין אותו בית גליא קורין אותו בית כריא עין כל עין קוץ.

וממתנה נחליאל. [לא היתה כשאר בארות שנובעין במקומן אלא משניתן נתגבר והיה לנחל גדול כי אל לשון חוזק כדכתי' "ואת אילי הארץ לקח" וכן כת' "ויצאו מים רבים":

ומנחליא במות. משנעשה נחל מרוב המים היו עולות המים על הבמות:

וממתנה נחליאל. מאז שנתנה במתנה הגיעה עד הר סיני ושם עמדה בנחל שבאותו מקום כדכתיב על הנחל היורד מן ההר. ודרך המים להיות נמשך למים אחרים. ע״כ כאשר באו לשם ועמדו הרבה נכנסה להנחל. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ב כ׳. והיה בזה שבח שאע״ג שהיה מתחלה ענין נסיי. מכ״מ נעשית מתנה לטבע. ומש״ה היה לה טבע שאר מימות. משא״כ אלו היתה לעולם בנס עומדת. מה לה ולטבע המים:

ומנחליאל במות. כאשר יצאו משם והלכו במדבר והעמידו את המשכן בכ״מ על מקום גבוה כמש״כ לעיל פ׳ קרח עה״פ לא נעלה. עלתה היא לבמות וזה שבח נפלא דאע״ג שכבר נעשית לטבע קיים. מכ״מ כשהיה בזה צורך כבוד המקום וישראל. יצאה מגבול טבע מים לרדת. אלא עלתה למקום גבוה וכ״ה בתוספתא סוכה פ״ג עולה עמהן להרים כו׳:

במות. ואח"כ נתן להם אשד הנחלים שהם מקומות רמים שמשם ישפכו המים אל הנחל, והיו שלשה מקומות, כי מצאנו שבלק העלה את בלעם לג' מקומות, תחלה העלהו במות בעל, ובפעם השני העלהו שדה צופים אשר על ראש הפסגה ובפעם הג' העלהו אל ראש הפעור הנשקף על פני הישימון ושלשה מקומות אלה היו קרובים אל מואב, ובלק חשב שהם שלו וידע שישראל לקחוהו לעצמם ולדעתו נגעו בנחלתו ורצה לקללם משם, כי לא יהיה קללת חנם אשר לא תבא כי רוצים לעשוק את נחלתו, ושלשה אלה חשב פה לפרש מ"ש ואשד הנחלים, שהם ג' מקומות אלה שמשם היו אשדות הנחלים שנתנו לישראל, והם: [א] במות הוא במות בעל שנתן לישראל כמ"ש (יהושע י״ג:י״ז) דיבון ובמות בעל: