במדבר כא, ב

והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:

וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן

וְקַיֵים יִשְרָאֵל קְיַים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִין מִמְסַר תִּמְסַר יַת עַמָא הָדֵין בִּידִי וְאִגְמַר יַת קִירְוֵיהוֹן

והחרמתי - המטלטלין יהיו הקדש לשמים.

והחרמתי את עריהם. שלא אהנה מהם דאמרו שמא הק' לא ירצה לתתם בידינו מפני שלא הגיע עדיין קצינו ליכנס לארץ ולפיכך נדרו להחרים עריהם ולא נהנה מהם ולא נבטל גזירת המקום:

אם נתן תתן. כפל לומר נתן תתן, לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא. לזה אמרו אם נתון, פרוש, אם הוא בכלל השבע אומות הנתונים – מה טוב, ואם לאו תתן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מדרש לקח טוב כאן) נתון – הכנעני, תתן – השביה.

וידר ישראל. אבל משה לא עשה כאן מאומה. וכמש״כ שמשה לא היה מסוגל לזה. וכן במלחמות סיחון ועוג כתיב ויכהו ישראל לפי חרב. היינו במלחמות תנופה רק את עוג בעצמו שלא היה בכח אנושי לפגוע בו נעשה נס ע״י משה. כמו שהיה בכמה דורות נס לצורך השעה. מכש״כ אז בחיי משה אבל כאן היה בהשגחה פרטית בטבע ובכח תפלה:

והחרמתי את עריהם. פרש״י ורשב״ם הקדיש שללם לגבוה. פי׳ דמשמעות עריהם המטלטלין שבעריהם. תדע דבעיר הנדחת מפורש החרם אותה ואת כל אשר בה וכן ביריחו שהיתה אסור בישיבה כתיב חרם היא וכל אשר בה. מובן דסתם המחרים את העיר אינו אלא מה שבעיר ולא העיר עצמה. וכן עשו ישראל וכדאיתא בסנהדרין דף מ״ג שמעל עכן בזה החרם הרי דבמטלטלין איירי:

ו דאי כמשמעו מה נדר הוא זה להחרים עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו' ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם ומפרש כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה: