במדבר כא, ז

ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא

וְאָתוּ עַמָא לְוַת משֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרוּם הַרְהִירְנָא וְאִשְׁתָּעִינָא בִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וְעִמָךְ נָצֵינָא צַלִי קֳדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִינָנָא יַת מְחַת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא

ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך. בקשו מחילה ממשה והתודו על חטאתם, ומשה התפלל עליהם, שנאמר ויתפלל משה בעד העם, ומכאן למי שמבקשין מחילה ממנו שלא יהא אכזרי. וכן מצינו (בראשית כ) שהתפלל אברהם על אבימלך, וכן איוב (מב) בהתפללו בעד רעהו, ואם אינו מוחל נקרא חוטא שנאמר (שמואל א יב) גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, והזכיר הכתוב שם בענין שמואל שאמרו לו ישראל חטאנו.

ויסר מעלינו את הנחש. היה לו לומר הנחשים, אבל הזכירו בלשון יחיד כי ירמוז לנחש שלמעלה, הוא הכח הממית הוא שר המדבר ששם דירת הנחשים השרפים, וזהו לשון מעלינו ולא אמר ויסיר ממנו כלשון (במדבר יד) סר צלם מעליהם, ומזה תבין (זכריה ו) וההרים הרי נחשת, שהזכיר הרב המורה בפרק עשירי, הוא ההר הגדול שעתיד להיות לפני זרובבל למישור.

את הנחש פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע.

ויסר ממנו את הנחש. [כמו "ותעל הצפרדע"]:

התפלל וגו׳ ויסר וגו׳. פרוש התפלל למחול החטא, והנה ישתנה מחילת החטא קודם שיצא המחבל לאחר שיצא, שאז הגם שנמחל החטא צריך זכות להסיר המזיק, וכמאמרם זכרונם לברכה (שבת לב.) וזה לשונם: לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר. לזה נתחכמו דור דעה ואמרו כנגד מה שצריך זכות להצלתם מהנחשים, ״ויסר״ פרוש שיתפלל גם כן לה׳ בזכותו של משה להסיר וגו׳:

את הנחש. נתכונו לומר שיסיר אפלו הזק הקטן שהיא עקיצה ההורגת, ואם היו אומרים את השרף או נחש השרף היה נשמע שעל פרט נחש שהוא שורף את הנפש הוא שמקפידים, אבל אם ימות כדרך העולם אינם מבקשים ממנו, תלמוד לומר את הנחש אפלו פרט הנחש שהוא הענש המכון כנגד מה שדברו במשה, גם דקדקו לומר לשון יחיד שלא ישאר אפלו נחש אחד כי אחד יכול להמית כמה וכמה:

ויבא העם אל משה, ויסר מעלינו את הנחש חז"ל אמרו שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש והוא דלא כרע במודים, ר"ל שכבר בארתי בפי' בראשית (ג' י"ט) בתורה אור שם שהענין שקרה לאדם הראשון נוהג גם בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בג' גופים אדם אשה נחש נוהג היום בגוף אחד, שהנשמה העליונה שנתנה בו וכחותיה שהם השכל ובינה הוא האדם, והגוף שלו הוא האשה וכחות הגויה שמצד היצה"ר הם הנחשים אשר באדם, והנחשים האלה יטילו את ארסם בגויה ויפתו אותם אל התאוה והמותרות וכל דבר פשע, ואם ימשך אחריהם זמן רב יהיה כנחש אשר עפר לחמו לא לחם ה' שהוא המזון הרוחני המיוחד אל הנשמה, שדרו נעשה נחש שהוא הפחות שבבע"ח ואז ישוך הנחש את האיש ויאבד את נשמתו ואת גופו משני עולמות, והוא דלא כרע במודים, שאם ישוב ויתודה ויודה לה' אז ישוב להיות אדם מדבר משכיל, והתבאר אצלי שהפעולה וההנהגה שיפעול האדם בעולמו הקטן שהוא גופו לטוב או לרע כן יתעורר לעומתו ההנהגה בעולם הגדול, כמ"ש במעשה של תנורו של עכנאי שאמר חרוב זה יוכיח, וכאשר דברו העם באלהים ובמשה ושדרם נעשה נחש בגופם כן התעוררו הנחשים אשר בעולם וינשכו את העם, אולם כאשר כרעו במודים ויאמרו חטאנו בקשו ממשה התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ר"ל הנחש הנושך הנמצא בקרבנו והטיל בנו זוהמא: