במדבר כא, ה

באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו:

למה העליתנו. שניהם שוים:

ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס:

בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל

וְהִרְהֲרוּ עַמָא בִּלְבָבֵיהוֹן וְאִשְׁתָּעִיאוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּבְמשֶׁה נָצוּ לְמָא אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם לֵית לַחֲמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁתָנָא קַנְטַת בְּמַנָא הָדֵין דִמְזוֹנֵיהּ קָלִיל

הקלקל. כמו קל הקל והמלה כפולה ורבים כמו הם:

הקלקל - כמו: קלקל בחצים. לבן כעין הבדולח, ויבש, לוישנט בלעז.

קלקל בגימ' זה רמ"ח, שנבלע ברמ"ח אברים:

כי אין לחם ואין מים. יש לתמוה והלא המן היה יורד להם בכל יום ויום, גם רבוי המים היה להם מנס הסלע שנתחדש להם עתה. אבל זו היתה תלונותם, אמרו הנה עניננו משונה אין לנו לחם ומים כשאר האומות כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואצ"ל המים אבל אנו עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות שנפשם שבעה בספוק המזון שרואין בין ידיהם ועמהם, ואינו עמנו כי אם דבר יום ביומו, ואפילו המים שהן הפקר לכל העולם ואין לאדם מחיה זולתם כבר נסתלקו ממנו כשמתה מרים שנסתלק הבאר, ומאחר שכל ענינינו נמשכין אחר העונש והשכר הנה אנו מחודשים בהנהגה יותר משאר האומות. ועוד כי אותו הלחם הבא אלינו דבר יום ביומו לחם קלוקל הוא ועתיד הוא להתקלקל בבני מעים ונפשנו קצה בו, וכי יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה' כענין שכתוב (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו', והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה נענשו בעונש נחש המוציא דבה, זהו שכתוב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ודרשו רז"ל יבא נחש שאוכל מינין הרבה וכלם בפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי המן שאוכלין מין אחד וטועמין מינין הרבה. ועוד שנענשו בעונש זה, כי הנחשים האלו שנענשו בהם היו הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה, הוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו', וכל ארבעים שנה לא נזוק בהם אחד מישראל, שהיה ענן אחד משבעה עננים לפניהם והורג נחשים ועקרבים שלא יזיקום, והיה הענן ההוא מיוחד לפלא הזה, ועכשיו בשנת הארבעים כשהוציאו דבה בדבר שהוא להם מדה טובה ומעולה שלח הקב"ה בהם את הנחשים השרפים, וזהו שלא אמר וישלח ה' בעם נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים שבמדבר, כלשון (שמות ח) הנני משליח בך את הערוב, כלומר הערוב שבמדברות, כי לא היה בריאה חדשה לשעה אלא שכבר היו הנחשים והערוב במדבר. והיה מספיק הנחשים והוסיף את השרפים, קרי ביה השרופים, השורפים, ומפני שעד עכשיו היה הענן שורפם כדי שלא יזיקו לישראל ואז היו השרופים, וכיון שחטא ישראל היו הם השורפים. וענין בלחם הקלוקל לשון בזוי הוא, קל שבקלים.

כי אין לחם עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה.ונפשנו קצה לשון קצתי בחיי.

בלחם הבי״ת בפתח.

הקלקל. לוייזינט בלע״ז כמו קלקל בחצים נחשת קלל כמו שנאמר ועינו כעין הבדולח, ד״א לשון קלקול כמו והגבעות התקלקלו אינו נותן כח באדם.

וידבר העם באלהים ובמשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים הטעם ששלח בהם נחשים לארבעה סבות. האחד לפי שהנחש ספר לשון הרע על השי"ת כשהסית לאשה לאכול מעץ הדעת טוב ורע שאמר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים בונה עולמות וכל אומן שונא לחבריה וזה שדיבר לשון הרע יפרע מבעלי לשון הרע שהם כמוהו. השני לפי שהם התרעמו על המן שמשתנה לכמה טעמים יבא הנחש שאוכל מאכלים רבים וכלם נטעמים לו לעפר שנאמר ונחש עפר לחמו הרי אוכל ירקות ופירות אלא שהכל לו טעם עפר. השלישי לפי שהם חטאו בלשון יפרע מהם הנחש שיש לו ארס בלשון. הסבה הרביעי שזה המדבר היו בו נחשים רבים וגדולים כקורות בית הבד שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ודרך נס לא היו נושכי' בעם והיו כמו בבית הסוהר וכשחטאו התיר האסורים וינשכו את העם וזה הוא שאמר וישלח ה' בעם פירוש התירם:

וידבר העם באלהים ובמשה. הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה׳ ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחנתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל. ונראה כי דבריהם כאן לא היו לעשות גזרה עליהם כדרך שאמרו במרגלים (במדבר יד:ג) ״למה ה׳ וגו׳ נתנה ראש ונשובה מצרימה״, אלא כמי שמתרעם על חברו אשר לא טוב עשה, וזה יקרא מדברי לשון הרע. ולזה שלח ה׳ בהם נחשים מדה כנגד מדה, כאמרם זכרונם לברכה (תענית ח.) שאלו לנחש וכו׳.

ונפשנו קצה וגו׳. אולי שהרגישו לצד הסבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך, חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם. והטעם, כי מטבע הולכי דרכים לאכל דבר שהוא קצת קשה להתעכל, כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל, וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת. ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח, מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל, וזה יסובב שיהיה להם טרח הדרך כי הבטן ריקנית. ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבב את ארץ אדום וגו׳, וזה סבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו׳, ונפשנו קצה בלחם הקלקל, פרוש, שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יט,כא) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזרה למות במדבר, שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם, מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר.

וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. נראה שלא על המן לבדו קראו תגר כ"א גם על המים שהרי אמרו אין לחם ואין מים, כי הלחם והמים היו שניהם רוחניים וקלים וכל הדברים הקלים טובים לבעלי המנוחה ולא להולכי דרכים כי מאכל כבד טוב להתעכל לבעלי היגיעה לפיכך כאשר קצרה נפש העם בריבוי הדרך, אמרו לפי טורח הדרך אין לחם ואין מים כי שניהם נראין כאלו אינם והיו כלא היו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל קל קל שניהם קלים כאמור וכנגד שתפלו על המאכל שולחו בהם נחשים שנאמר בו (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו, וכנגד שתפלו על המים שולחו בהם השרפים כי אין מים לכבות האש.

ובתולדות יצחק כתב לפי שדברו באלהים ובמשה, אמר הקב"ה חלקי שרי ומחול אך עשה לך שרף כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר לפיכך ויעש נחש נחושת ושורש דבר זה נמצא גם בילקוט פר' שמות פירוש לפירושו כי לשון הרע שורף ומזיק לאדם כי חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ ד) ע"כ בא השרף כנגד מה שדברו במשה, אבל כלפי מעלה מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמיה (שם קכ ג) ע"כ שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לה"ר בבוראו כי הלשון נופל על הלשון כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה.

ואין מים. אע״ג שהי׳ הבאר הולך. כבר ביארנו שלא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים. אלא היה מים גרועים ומעטים. ועוד היום מספרים מסלע משה שהוא מוציא מים ואינם טובים לשתיה. וגם אינו הולך בשטף ועי׳ להלן כ״ז י״ד. וכ״ז עשה הקב״ה כדי להרגילם בדברים שאין בהם נס והיו מביאים לשתיה מים מאדום ומואב והיינו שצעקו אין מים:

ונפשנו קצה בלחם הקלקל היינו כמש״כ שהיה אותו הדור כמו תינוק הנגמל מחלב ומתחיל לאכול ושוב אין חלב אמו מתקבל עליו כ״כ כך היו מסתפקים הרבה מתבואת ארץ אדום ומואב. והמן לא נתקבל שוב להמון העם:

וידבר. כל התלונות עד הנה היו על משה ועתה ידעו שהוא שליח ה' ודברו סרה על ה' המוציא אותם מא"מ, ומ"ש ונפשנו קצה ר"ל הגם שיש לחם שהוא המן, הוא מזון קל, וחז"ל אמרו (פסחים קיב) השכם ואכול בקיץ מפני החמה, וחשבו שלהגן מן השרב צריך אכילת מזון גס לא מזון קל כהמן שטוב למעונגים יושבי בית לא להולכי בארץ ציה וחום:

ט מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו לשון קל שלא היה צריך לעכלו (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה) בלחם הקלוקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם:

י ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי: