במדבר כא, טו

ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב

וְשִׁפְכוּת נַחֲלַיָא דְאַדְמֵיהוֹן הֲוָה נְגִיד עַד מוֹתְבוֹת לְחָיַית בְּרַם אִיהִי אִשְׁתֵּזִיבַת מִן דֵין גְמִירָא עַל דְלָא הֲוַת בְּעֵיטַתְהוֹן וְהָא הִיא לִתְחוּם מוֹאָב

כַּד הַוְויַן בְּנֵי יִשְרָאֵל עָבְרִין בְּנַחַל אַרְנוֹנָא אִיטַמָרוּ מוֹאָבַיָא בִּמְעָרַיָא דִי בְנַחֲלֵי אָמְרִין כַּד יֶהֱוְיַן בְּנֵי יִשְרָאֵל עָבְרִין אֲנַן נַפְקִין לִקֳדָמוּתְהוֹן וּמְקַטְלִין יַתְהוֹן וּרְמַז רִבּוֹן כָּל עַלְמָא יְיָ דִידַע מַה דְבִלְבָבַיָא וּגְלֵי קֳדָמוֹי מַה בְּכוּלְיָתָא רְמַז לְטוּרַיָא וְאַקְפוּ רֵישֵׁיהוֹן אִלֵין לְאִלֵין וְרָצִיצוּ רֵישֵׁי גִבָּרֵיהוֹן שְׁטִיפוּ נַחֲלַיָא מִן אִידָם לְטִילִין וַהֲווֹ יִשְרָאֵל ^מְהַלְכִין עַל רֵישֵׁי טוּרַיָא מִלְעֵיל וְלָא יָדְעוּ נִיסַיָא וּגְבוּרְתָּא דִי עֲבַד יְיָ עִמְהוֹן בְּנַחֲלֵי אַרְנוֹן וּלְחָיַית קַרְתָּא דְלָא הֲוַת שׁוּתָּפָא בַּעֲצַתְהוֹן אִשְׁתֵּזִיבַת לְהוֹן וְהָא הִיא סְמִיכָא לִתְחוֹמֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי:

ואשד הנחלים. י"א שהוא בלשון ארמית וסוף דבר כל אלה שמות מקומות:

אשר נטה. הטעם על ישראל כי על ער עברו:

ונשען לגבול מואב. זהו והוא יושב ממלי ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא באר כי ה"א בארה תחת אל כה"א מצרימה וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים:

ואשד הנחלים. נאמר כמו כן באותו הספר ענין משפך אותם הנחלים:

אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. הגיע עד העיר הנקראת ער שהיו ישראל נגדה. מכל מקום לא התפשט אל המקום אשר עמדו שם ישראל אבל נשען ונדחק אל גבול מואב:

ואשד הנחלים. שפך הנחלים כמו אשדות הפסגה:

אשר נטה לשבת ער. כלומר שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבת' של מואב דער הוא מואב כדכתיב והמואבים היושבים בער והיו כבר יושבים מכאן ומכאן לנחלים ועתה נשען הנחל לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל:

ואשד הנחלים ס"ת דם שהדם היה יורד מן ההרוגים שנהרגו בנחל:

לשבת שנים במסורה לשבת ער, לשבת אברם, שבזכות אברהם זכו לזה. ד"א היינו דאמרינן בגמ' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שהוא יכול להוציאה וילפינן מדכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען שלקח הגר והיינו לשבת ער שישב ערירי יכול לישא אשה אחרת וכמה מקץ עשר שנים:

ונשען שנים במסורה ונשען לגבול מואב, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על ה' קדוש ישראל באמת:

ואשד הנחלים וגם אשד הנחלים אסור להלחם בו על ידי אשר נטה לשבת ער לישיבת מקום ששמו ער.

ונשען לגבול מואב ששם הגיעו ישראל ושם כתיב בפרשת בלק והוא ישב ממולי.

ואשד הנחלים. [כמו ושפך] כמו "אשדת הפתגה" דמתרגמ' משפך מי רמתא שהיה נוטל לשבת ער שהיה מטה בתוך ארצם וישיבתם של בני ער דהיינו מואב דכתי' המואבים הישבים בער" שהיו יושבים מכאן ומכאן, עתה נשען הנחל ובסמך לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל]:

ואשד הנחלים. עוד היה להם לשתות מי אשד הנחלים שהיה בארץ סיחון. רק שנטה בהילוכו לשבת ער. שהוא גבול מואב:

ונשען לגבול מואב. שתי פעולות היו לזה האשד לצורך מואב. א׳ שבני ער שתו ממנו ונקראת בזה העיר ער היושבת על האשד. ב׳ שנעשה זה האשד לגבול מואב בקצהו האחד. אבל מכ״מ היה עיקר הילוכו באורך ארץ סיחון מצפון לדרום. וא״כ עיקר האשד בא לצרכי ישראל. ולא כנחל ארנון שהלך בצפונה של ארץ מואב ושייך היה להם. אלא שישראל שישבו בצד השני שתו ממנו. אבל האשד עיקרו היה שייך לישראל אלא שקצהו נשען לגבול מואב וער יושבת עליו:

ואשד הנחלים, נתן להם המקומות הרמים שמשם נשפכו הנחלים ומקומות אלה יתבארו בפסוק י"ט כ"ף, וגם מקום האשדות עצמו, ומפרש שעל האשד הזה היה טענה למואב מצד שנטה לשבת ער שער של מואב הי' ישיבתה על האשד הזה ומשם שאבו מים וגם שהיה נשען לגבול מואב ובכ"ז נכתב בספר מלחמות שה' נתנו לישראל:

ש (גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. (וקצ"מ) מקשה ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין לכך לא השוה הענן אותו ההר: