במדבר כא, יז

עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:

בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ

הָא בְּכֵן שַׁבַּח יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הֲדָא בִּזְמַן דְאִתְכַּסְיַית וְהַדְרַת בֵּירָא דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם סוּקִי בֵירָא סוּקִי בֵירָא הֲווֹן מְזַמְרִין לָהּ וְהִיא סַלְקָא

הָא בְּכֵן שַׁבָּחוּ יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הָדָא סוּקִי בֵירָא הֲווֹ מְזַמְרִין לָהּ וְהִיא סַלְקָא:

עלי באר. תחלת השירה ולא נכתבה כלה:

ענו לה. לשון צווי והנה פי' איך עלתה:

אז ישיר ישראל. אז כשנתן להם הבאר ישיר ישראל מתוך שמחה שהיו סבורים למות שם הם ומקניהם בצמא אבל משה לא שר כדפרש"י:

עלי באר ענו לה. כך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה כמו וענו הלוים:

עלי באר ענו לה כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה דכתיב בין משאבים שם יתנו צדקות ה':

ענו שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה' בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת. ע"ד הפשט עיקר השירה הזאת על החללים של אמוריים שנמצאו בנחל ארנון ונתערב דמן עם מי הבאר, ומזה הזכיר למעלה את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ובאור הכתוב לפי דעתי על כן יאמר בספר מלחמות ה', בכלל חשבון מלחמת ה', ויהיה בספר מלשון ספירה כלומר מי שחושב מלחמות ה' והנסים הגדולים העצומים שנעשו לישראל ראוי שיחשוב בכללם את והב בסופה שהשמיד הקב"ה את העיר ששמה והב בסופה ובסערה ואת הנחלים אשר לארנון. ודרשו רז"ל את והב בסופה מה שנתן להם בים סוף, ואת הנחלים ארנון ומה שהפליא לעשות עמהם בנחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומה הם הנסים, ואשד הנחלים שפיכת הנחלים דם, וזהו שתרגם אונקלוס (ויקרא ד׳:י״ב) אל שפך הדשן, מישד קיטמא. והכוונה שנשפך שם דם האמוריים שהיו נחבאים שם, כי היו ההרים גדולים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכין זה לזה, אדם עומד בצד זה ומדבר עם חבירו בצד זה, והדרך עובר תוך הנחל, אמרו האמוריים כשיכנסו ישראל תוך הנחל לעבור נצא מן המערות ונהרגם בחצים ובאבני בלסטראות, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר על האמוריים כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרבו ההרים זה אצל זה, ונכנסו אותן שדים באותן בקעים והרגום, ואבדו כל האוכלוסין כשם שאבדו אוכלוסי ים סוף, ולכך הקיש הכתוב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, וזהו שאמר אשר נטה כלומר שהצור נטה ממקומו ונקרב לצד מואב ונדבק.

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר, הוא הסלע שהזכיר למעלה, והבאר היה מעלה דם ההרוגים וישראל רואים נקמה זו ואיך הקב"ה נלחם בשבילם והורג בשונאים, והם אין יודעין בזה כלום עד שהבאר הזה הודיעם ומיד אמרו שירה, ומה שירה אמרו, עלי באר ענו לה, ולשון השירה נמשך עד תשלום הפרשה עד הישימון.

אז כשנתן להם לישראל את הבאר שרו ושירה זו לא הוזכרה בשעת מעשה לפי שעליה נענשו משה ואהרן וכשבא להזכיר את הבאר הזכיר גם את השירה, ד״א בספר מלחמת ה' כמו ספר דברי הימים שהיו כותבים בו המלחמות והנצחונין שבין אומה לאומה.

את והב תיבה אחת והוא כמו אתיהב שהוי״ו מתחלפת ביו״ד כמו בהתודע יוסף שהוא מן ידע הוה גביר כמו היה והוא לשון נתינה וכמו כי לא נתן להם נחלה דמתרגמים הרי לא אתיהב להון אחסנא וכן היה כתוב בספר את והב בסופה כלומר נתן מלך מואב בסופה ובסערה שהיה נצוח.

ואת הנחלים ארנון ועם הנחלים היה נצוח שלקח סיחון את כל ארצו עד נחל ארנון.ומשם בארה מאותו אשד הנחלים ומנסיעתן היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.

אז. [כשנתנה להם אותו הבאר:

ישיר ישראל. מחמת שמחה כי נהפכו ממות לחיים כי היו יראים למות בצמא הם ומקניהם אבל משה לא שר] לפי שנכשל בו:

עלי באר. [כך משוררים וצועקים] עלי באר על באר:

ענו לה. [צעקו לה כמו "וענו הלוים אל כל איש ישראל קול רם"]:

אז ישיר ישראל וגו׳. צריך לדעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה באור. ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה, ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשנתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהלה (דברים לג:ד), כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים – נקראת באר על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים. ואמרו עלי באר לשון עליה כי לא על באר שלמטה הם אומרים אלא על באר עלי, פרוש עליון. ענו לה על דרך אמרו (שמות ט״ו:כ״א) ״ותען להם מרים״, שהוא דרך השיר.

ואמרו חפרוה שרים וגו׳ – יתבאר על פי דבריהם (בראשית רבה סד,ח) שאמרו כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה. הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה, והם האבות, בסוד (בראשית כ״ט:ב׳) ״והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן״, ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל, ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם, הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופרשוה וגלו מצפוניה. והוא אמרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה.

ואמרו במחקק במשענתם, הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים, שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיסד על פי דברי הקדמונים אין לסמך עליו.

ואמרו וממדבר מתנה – פרוש, מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפרשנו בפסוק (שמות יט:ב) ״ויחנו במדבר״ שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות. ואמרו וממתנה נחליאל שבאמצעות התורה שנתנה לנו נחל אותנו אל, דכתיב (דברים לב:ט) ״יעקב חבל נחלתו״. גם ירצה שנחלנו אל להיות מיחד לנו לאלוה, דכתיב (תהילים קלה:ד) ״כי יעקב בחר לו יה״. גם ששכן בתוכנו ועזב מדור עליון.

ואמרו ומנחליאל במות, פרוש, ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל – במות, נעשינו במדרגה עליונה על המלאכים, שבחר בנו ה׳ יותר מהם. ואמרו ומבמות הגיא אשר וגו׳, יתבאר על פי מה שקדם לנו שעקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו אינם אלא בעולם העליון, אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני.

ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה להשתלם גמוליו כיד ה׳ הטובה. ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד, ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה. והגוף הן אמת שאינו יכול לעמד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו זכרונם לברכה (זוהר חלק א רט.) במעשה אליהו זכרונו לברכה כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו. ואמרו זכרונם לברכה עוד שכשנתן ה׳ תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה, וחזרו להיות כאדם קדם שחטא, דכתיב ״חרות על הלחות״, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מא,ז): אל תקרי חרות אלא חרות, חרות ממלאך המות, וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלמותם היו עולים גוף ונפש ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן ומבמות הגיא פרוש, ממדרגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה יש עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא, שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר, אשר בשדה מואב שהארץ תקרא שדה, ואמרו מואב שבראה אב העולם.

או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה, כאמור בדבריהם (זוהר חלק א לו:), והכונה היא על זה הדרך: הגיא אשר בא מפאת האשה שהיא חוה, שבאה מאב כל הנבראים שלקחה ה׳ מצלעותיו, ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סבת המות להפיל העצמות בגיא. מעתה, מאמצעות השגת התורה יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה, ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה.

ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ״ראש הפסגה״, שאמרנו במקום גלגל חמה, והוא אמרו ראש הפסגה, שמא הוא למעלה במקום הנשמות. לזה אמר ונשקפה וגו׳ על פני העולם הזה שהוא נקרא ישימון, לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים. ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה – הוא גלגל חמה, שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא. ונמצא כי באמצעות תועליות התורה כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים.

חסלת פרשת חקת

אז ישיר ישראל את השירה הזאת. מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת מ' ש"מ שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה שנאמר (דברים לג כא) כי שם חלקת מחקק ספון ובתענית (ט.) מסיק שחזרה בזכות משה כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי, והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם בזכות מרים שאחזה במדת ג"ח, שכן נאמר (שמות א יח) ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה בזכות אהרן שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן לכך נאמר באר אשר חפרוה נדיבי עם שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כמו שדרז"ל (בעירובין נד.), דאל"כ קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה. וזה פירוש נכון וברור.

עלי באר ענו לה. בכ״מ משמעות עניה הוא על דברי המדבר לפניו באופנים שונים כמש״כ בס׳ שמות עה״פ ותען להם מרים. וכך הדבר כאן שכל השירה לא אמרו כל קהל יעקב אלא ישראל שהם גדולי תורה. ואמרו לכל העם שהם יענו על כל פרט עלי באר וכמו שאמרו חז״ל בסוטה פרק ה׳ בשירת אז ישיר דישראל לא אמרו אלא אשירה לה׳ והוא היה הסוגר על כל דבר משה והכי היה המנהג באמירת הלל כדאיתא בפ׳ ע״פ. כך אמרו ישראל באר חפרוה שרים וכולם ענו עלי באר. אמרו עוד כרוה נדיבי העם ענו עלי באר עד סיום השירה. ועי׳ שמות רבה פ״ל עה״פ כרם חמר ענו לה אני פותח לכם ואתם עונים אחרי:

אז ישיר ישראל ועי"ז התעוררו ואמרו שירה, ומשה לא אמר שירה עמהם כי לא באו המים על ידו. עלי באר ענו לה שהם חשבו שמוצא המים הוא עמוק עמוק בתהום רבה והתחילו לחפור את הבאר וענו ואמרו אל המים שבתהום שיעלו ממעמקי תהום רבה לבל יצטרכו לחפור בעומק:

ת אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי:

א פירוש שנאמר וממדבר מתנה שנתנה להם מעת בואם למדבר: