במדבר כא, יח

באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן:

במשענותם. במטה:

וממדבר. נתנה להם:

בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן

בֵּירָא דְחָפָרוּ יָתָהּ אַבְהַת עַלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב רַבְרְבָנַיָא דְמִלְקַדְמִין חָפְרוּ יָתָהּ רֵישֵׁי עַמָא משֶׁה וְאַהֲרן סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מַשְׁכוּ יָתָהּ בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא

בֵּירָא דְחָפָרוּ יָתָהּ רַבְרְבֵי עַלְמָא מִן שֵׁירוּיָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב שַׁכְלִילוּ יָתָהּ סוּכְלְתָנֵי עַלְמָא סַנְהֶדְרִין שׁוּבְעָתֵי חַכִּימַיָא דִמְפַרְשִׁין מָשְׁכוּ יָתָהּ בְּחוּטְרֵיהוֹן משֶׁה וְאַהֲרן סוּפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לֵיהּ מַתָּנָא:

וְטַעַם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״א:י״ח), וְהוּא לָשׁוֹן קָצָר יָבֹא בַּשִּׁירוֹת. יֹאמַר כִּי מִן הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא אֶרֶץ צִיָּה וְצִמָּאוֹן הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לָנוּ, וּמִן הַמַּתָּנָה לִנְחָלִים, וּמִן הַנְּחָלִים לְבָמוֹת עַד הַפִּסְגָּה הַנִּשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הָאָרֶץ שֶׁהִיא כֻּלָּהּ יְלֵל יְשִׁימוֹן, אֵין בָּהּ נַחַל אַחֵר וְלֹא מָקוֹר נוֹבֵעַ זוּלָתִי זֶה. וְהוּא בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (במדב״ר יט כה כו), אוֹ בְּאֵר שֶׁיָּצָא עַל פִּי מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְלֹא שְׁאָלוּהוּ יִשְׂרָאֵל, וְהַשֵּׁם אָמַר לוֹ "אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם", וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ מִמֶּנָּה וְהָלְכוּ לְמֶרְחַקִּים:

כרוה נדיבי העם. כפול כמשפט:

במחוקק. ע"י מחוקקים כמו לבי לחוקקי ישראל וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר ומתנה ונחליאל כולם מקומות ויש להם שם כלל והוא עלמון דבלתימה כי כן כתוב בפרשת אלה מסעי או אלה שמות מקומות עברו עליהם במסע אחר והרי העברים לפני נבו הוא הבמות והגיא אשר בשדה מואב והעד שאמר הכתוב כי מהגיא נסעו אל ערבות מואב בעבר לירדן ירחו וכתיב כי מהר העברים נסעו אל ערבות מואב על ירדן ירחו ועוד ונשב בגיא מול בית פעור עת שהתחננתי ובמקום אחר עלה אל הר העברים הר נבו גם ויקבוד אותו בגיא ושם כתוב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו והנה הגיא הוא ראש הפסגה ושם מת משה ואין צורך להוליכו אחר מותו:

שרים - משה ואהרן.

וממדבר מתנה - לפי הפשט: כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה.

באר חפרוה שרים. שלא היתה הבאר מלאה כמשפט נובע ממקום גבוה:

וממדבר מתנה. ובזה התבאר שנתן מציאותו מאותו הסלע במדבר:

באר חפרוה שרים. כלומר הבאר הזה אינו כשאר בארות שחופרים אותה עבדים כד"א ויכרו שם עבדי יצחק באר אלא באר זו מכובדת שחפרוה שרים וכרוה נדיבי עמים משה ואהרן וזקני ישראל:

במחוקק במשענותם. כלו' לא חפרוה כשאר בארו' אלא שחקקוה בסלע במטה האלהים וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאם הקפיד לא היו משוררים מדבר שהקפיד. וי"א מחוקק זה משה כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון ומתרגמינן משה ספרא רבא.

וממדבר מתנה כלו' חשיבות גדולה היה באותו הבאר כי ממדבר שהוא מקום צמאון היה להם למוצא מים:

באר חפרוה שרים. הם משה ואהרן, וקראם שרים ונדיבי העם כי הם חפרוה וכרוה במשענותם שהכו במטה. ולפי שהשוה הכתוב שניהם בחפירתה לכך הוצרך להזכיר במחוקק, והוא משה, ולומר כי אחר שנסתלק הבאר במיתת מרים לא חזר אלא בזכות מחוקק.

וממדבר מתנה. ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון נתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר, ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא ספור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות, ומבמות הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה.

וע"ד המדרש אז ישיר ישראל את השירה הזאת, היה לו לומר את השירה הזאת לה', ושיזכיר גם כן שמו של משה כשם שמצינו בשירת הים, אבל מפני שלקה משה על ידי הבאר הזאת ובשבילה נגזר עליו שלא יכנס לארץ לכך לא נזכר שמו של משה בשירה זו, לפי ששירה זו ספור שבחים של באר וכיון שנענש משה על ידו איך ישבחנו, אין אדם מקלס לספקלטור שלו, ומתוך שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למה הדבר דומה, למלך שזמנוהו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני הולך שם ואם אין אוהבי שם איני הולך.

חפרוה שרים משה ואהרן כדכתיב ודברתם אל הסלע.

במחקק במשענתם כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו. לשון מחוקה על הקיר.

וממדבר מתנה מוסב למעלה ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו׳ ומאותו עבר שבמדבר שהוא עלמון דבלתימה באו להם למתנה שנקרא הר העברים בפרשת מסעי הוא שנאמר להלן ויסעו מעלמון דבלתימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו שם מקום בצפונו של נחל ארנון בתחלת ארץ סיחון ונקרא מתנה על שם שבו התחילה לישראל מתנת הארץ ומה שלא כתב כאן ויסעו ויחנו לפי שעדיין היו עומדים בעבר ארנון שבמדבר כדכתיב בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון פירוש ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום ובאותו פרק היה כבוש ארץ סיחון ועוד והואיל והתחיל לכתוב המסעות שמקדש ע״כ הולך וגומר ומזכיר כולם עד האחרונה.

באר חפרוה שרים. וכי חפירה היתה שם אלא שניתנה בזכות אבות שנקראו שרים שנא' פתח צור ויזובו מים כי זכר את דבר וכו' אברהם עבדו:

וממדבר מתנה. למה נתנה תורה במדבר שאלו ניתנה להם בארץ היה כל שבט רוצה שיתנה בחלקו ואו' אני קודם בה לפי' נתן מתנה במדבר שיהיו הכל שוים בה. ד"א כשם שהמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול ד"א וכשם שהמדבר מעלה ארנון כך בני תורה בני חורין:

באר חפרוה שרים. [כלומר אין באר זה כשאר בארות שחופרים אותם עבדים כדכתי' "ויחפרו עבדי יצחק בנחל" כי זו באר מכובדת היא שחפרוה שרים וכרוה נדיבי העם כלו' משה ואהרן וזקני ישראל במחקק במשענתם כלו' לא חפרוה במרא ופסל כשאר בירות אלא שחקקו בסלע במשענות השררות שבידם, במטה האלהים. וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאי הקפיד מי הוו משוררים במה שהקפיד ויש לפרש שאמר מחוקק על שם משה שנקרא מחוקק כדכתי' "כי שם חלקת מחקק ספון" ומתרגמ' משה ספרא רבה דישראל:

וממדבר מתנה. כלו' חשיבות גדול באותה באר] כי ממדבר וממקום צמאון נתנה להם מתנה ושמחו ונתענגו בהכי. ארץ ערבה ושוחה, ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים ולאפיקי גאיות:

חפרוה שרים. בשעה שהיו עומדים במדבר והיה הבאר עומד סמוך לאהל מועד היו שרי ישראל המה הנשיאים חופרים כמו עמוק קצת שיהא משם נחל שוטף לשבטו. ואח״כ עוד כרוה נדיבי העם. להרבות נחלים קטנים ולמעט הטורח עשו עוד נדיבי העם חפירה קטנה מאותה החפירה הגדולה להמשיך המים לאותה משפחה של הנדיב. והרי אפשר היה לעשות כן לכל אדם ולמשוך הנחל אליו. אבל באשר היה הכל בהשגחה פרטית וגלויה לא היה נמשך המים אלא למי שהוא נדיב. דשכר בעל חסד הוא מים ביחוד כמש״א חז״ל במס׳ תענית פרק א׳ בזכות מרים ירד הבאר משום דהני נשי במאי זכיין הלא במדת החסד ויבואר עוד להלן כ״ד ו׳. ובסנהדרין דקי״ג אי׳ דבימי אחאב הוי מיטרא טובא. היינו משום שהיה וותרן בממונו ומהנה ת״ח מנכסיו כדאיתא שם דק״ב ב׳. ומפרש הכתוב במה חפרוה שרים במחוקק שעשו להם כלי שמחוקק אדמה כדי שיהא עמוק מעט. במה כרוה נדיבי העם במשענותם. במטה שלהם עשו היכר חריץ. וממדבר מתנה. מאז ניתנה במדבר נעשית מתנה קבוע לטבע קיים כמש״כ לעיל בפרשת מי מריבה:

באר חפרוה. שעור הכתוב באר חפרוה שרים במחוקק, כרוה נדיבי העם במשענותם כי כבר הבדלתי (בהתו"ה משפטים סי' קט"ז) שיש הבדל בין חפר ובין כרה שהחופר הוא החופר בעומק והכורה הוא שכורה מעט ולא בעומק, והם חשבו שיצטרכו לחפור בעומק עד שימצאו מים והעמידו פועלים לחפור בעמקו במחוקק שהוא כלי החפירה החוקקים באדמה בעומק, ועל הפועלים השכירים לזה יעמדו שרי העם שהם יכריחו את החופרים שלא להתעצל במלאכתם ועז"א חפרוה שרים במחוקק אבל תיכף שהתחילו לחפור התחיל הבאר לנבוע עד שלא היה צריך לא מחוקק לחפור בעומק ולא שרים שישגיחו על הפועלים ולא חפירה בעומק רק כרוה שהיא החחלת החפירה, ולא ע"י פועלים רק נדיבי העם במשענותם, שתיכף בצבצו המים מן העפר שלמעלה והוציאו המים במטה אשר בידם שבו הסירו העפר התחוח שלמעלה ויצאו המים. וממדבר עתה ספרו בשירתם מה שנתן להם מנחלת מואב, ובדרך השיר דברו כאלו מתנו להם המקומות שיחשב אחד אחד וא' נמשך מחברו שע"י שנדב להם דבר א' הוסיף דבר השני וכן זה אחר זה שנתן להם בארה היינו המקום שבמדבר ששם נתן להם הבאר עם המקום ההוא שקראו בארה, וממדבר שהוא בארה שהיה במדבר נתן להם המקום ששמו מתנה שהוא מ"ש את והב בסופה: