רש"י על במדבר פרק כז

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמתי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחזה וללמדך שהיו כלם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מלכים ב' כה, כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו:

מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר (במדבר לו, יא) ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכלן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן:

לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן:

לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כלם:

והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקדוש ברוך הוא, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו ר' עקיבא אומר מקושש עצים היה. ור' שמעון אומר מן המעפילים היה:

למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם:

כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום מגיד שחכמניות היו:

ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן:

כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה:

כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו:

נתן תתן. שני חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר:

והעברת. לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן לירשו דבר אחר על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם:

לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב:

עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל, שמא התרה הגזרה ואכנס לארץ אמר לו הקדוש ברוך הוא גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדמה שהתר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא לכנס לקיטון, אמר לו בני מכאן ואלך אתה אסור לכנס:

כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן דבר אחר אין אתה טוב ממנו, (דברים לב, נא) על אשר לא קדשתם, הא אם קדשתם אותי עדין לא הגיע זמנכם להפטר. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו, לכך בקש משה שיכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה. משל לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית וכו', אף כאן בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד:

הם מי מריבת קדש. הם לבדם אין בהם עון אחר דבר אחר הם שהמרו במרה, הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין:

וידבר משה אל ה' וגו'. להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור:

לאמר. אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדלתי אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע לטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נצר תאנה יאכל פריה:

אלהי הרוחת. למה נאמר, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:

אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האמות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אתו (במדבר כא, לד) וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש:

ואשר יוציאם. בזכיותיו:

ואשר יביאם. בזכיותיו דבר אחר ואשר יביאם שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ:

קח לך. קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום:

לך. את שבדוק לך את זה אתה מכיר:

אשר רוח בו. כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:

וסמכת את ידך עליו. תן לו מתרגמן שידרוש בחייך, שלא יאמרו עליו, לא היה לו להרים ראש בימי משה:

וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך:

ונתתה מהודך עליו. זה קרון עור פנים:

מהודך. ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כחמה פני יהושע כלבנה:

למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך:

ולפני אלעזר הכהן יעמד. הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר:

ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה:

על פיו. של אלעזר:

וכל העדה. סנהדרין:

ויקח את יהושע. לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא:

ויסמך את ידיו עליו. בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטוה שהקדוש ברוך הוא אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה:

כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו: