במדבר כז, ג

והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקדוש ברוך הוא, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו ר' עקיבא אומר מקושש עצים היה. ור' שמעון אומר מן המעפילים היה:

אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא דְאִזְדַמָנוּ עַל יְיָ בְּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח אֲרֵי בְחוֹבֵיהּ מִית וּבְנִין לָא הֲווֹ לֵיהּ

אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִישְׁתָּא דְמִתְרַעֲמוּ וּדְאִזְדַמְנוּ לְמָרָדָא עַל יְיָ בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח אֲרוּם בְּחוֹבֵיהּ מִית וְלָא אַחְטֵי לְחוֹרָנִין וּבְנִין דִכְרִין לָא הֲווֹ לֵיהּ

וְהוּא לֹא הָיָה לְפִי שֶׁבָּאוּ לוֹמַר "בְּחֶטְאוֹ מֵת", נִזְקְקוּ לוֹמַר לֹא בְּחֵטְא מִתְאוֹנְנִים וְלֹא בַּעֲדַת קֹרַח שֶׁהִצּוּ עַל הַקב״ה הָיָה, אֶלָּא בְּחֶטְאוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא הֶחֱטִיא אֲחֵרִים עִמּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ז:ג׳). וְלֹא פֵּרֵשׁ לָמָּה הָיוּ בָּאוֹת לוֹמַר "בְּחֶטְאוֹ מֵת", אֶלָּא שֶׁתֹּאמַרְנָה ״אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ״ כִּי כֵן הָרָאוּי לְהֵאָמֵר. אֲבָל עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב״ב קי״ח) הֻצְרְכוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה בַּעֲדַת קֹרַח, לְפִי שֶׁעֲדַת קֹרַח לֹא הָיָה לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ, וְכֵן לַמִּתְלוֹנְנִים שֶׁבַּעֲדַת קֹרַח, כִּי נִשְׁמַע זֶה בָּעָם מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וְכָךְ פֵּרֵשׁ ר״א וְאָמַר: חָשְׁבוּ הַבָּנוֹת כִּי לֹא יִירְשׁוּ הַנּוֹעָדִים עַל ה'. וְדַעְתִּי בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט שֶׁאָמְרוּ כָּכָה בַּעֲבוּר שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה שׂוֹנֵא עֲדַת קֹרַח יוֹתֵר מִכָּל הַחוֹטְאִים שֶׁמֵּתוּ בַמִּדְבָּר, שֶׁהֵם הָיוּ הַקָּמִים כְּנֶגְדּוֹ וְהַכּוֹפְרִים בְּכָל מַעֲשָׂיו, וְחָשְׁבוּ אוּלַי בְּשִׂנְאָתוֹ אוֹתָם יֹאמַר: ״אַל יְהִי לוֹ מוֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָם אֶל ה'״ (תהלים קט י״ב, י״ד). עַל כֵּן הוֹדִיעוּהוּ כִּי לֹא הָיָה מֵהֶם. וְרָמְזוּ עוֹד שֶׁאֵינוֹ בְּמֵתֵי הַמַּגֵּפוֹת אֲבָל בַּמִּדְבָּר מֵת עַל מִטָּתוֹ. וְטַעַם כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת - אָמְרוּ מֵת בַּמִּדְבָּר בַּעֲוֹנוֹ שֶׁלֹּא זָכָה לִיכָּנֵס בָּאָרֶץ, אוֹ כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי הַמְשׁוֹרֵר ז״ל שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁהוּא דָּבֵק עִם ״וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ״, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בַּעֲוֹנוֹת אֵרַע כָּךְ וְכָךְ:

והוא לא היה. חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה':

כי בחטאו מת. אמר ר' יהודה הלוי הספרדי כי פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך ואיננו רחוק:

והוא לא היה בעדת קרח. שהיה דינם שיאבד ממונם בחרם שהחרימם משה רבינו באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו וכן נדונו בדיני שמים כאמרו ואת כל הרכוש:

כי בחטאו מת. לא היה עונש חטאו אלא שימות לא שיאבד ממונו מן היורשים:

אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו'. כתב הרמב"ן, לפי דעתי ע"ד הפשט שאמרו ככה בעבור שחשבו כי משה רבינו ע"ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר שהם היו מקנאים כנגדו וכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר (תהלים קט) אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותיו אל ה', על כן הודיעוהו כי לא היה אביהם מהם, ורמזו עוד שאינו במתי המגפה אבל מת במדבר על מטתו, עד כאן.

כי בחטאו מת. חטא יחידי, כשאר היחידים החוטאים. ואמרו בשם ר' יהודה הלוי ז"ל כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום, בעונות אירע כך וכך.

והוא לא היה בתוך העדה ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש.

כי בחטאו מת. כלו' לא מתו אחרים בחטאו לא גרם לאחרים שימותו כמו שעשו מרגלים שגרמו לכל ישראל שמתו במדבר ובעדת קרח שהצו על משה ואהרן ומתו חמישים ומאתים ואחר כך ארבע עשר אלף ודין הוא שלא יחלקו בארץ אבל אבינו לא מת אלא הוא לבדו למה יגרע הוא חטא הוא שקיל למיטרפסיה דאי ליוצאי מצרים תחלק, הוא היה מיוצאי מצרים כדאמ' "אבינו מת במדבר" שהיה מיוצאי מצרים, ולמ"ד לאלו ולאלו מ"מ יטול חלק על שהיה מיוצאי מצרים ולמ"ד לבאי הארץ מ"מ מודה הוא שהחלוקה חוזרת לאחר שנטלוה באי הארץ וכשיטלו אחי אבינו שהם מבאי הארץ חלקם, תחזור הנחלה אל חפר זקינינו ומחפר תגיע הנחלה אל אבינו ונרש אותה:

בחטאו מת בלא בנים כמו שדרך לומר בעונות מת פלוני בלא בנים:

אבינו מת במדבר. טעם אמרו מת במדבר, לשלל שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים, ודקדקו גם כן בתבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזרת ״במדבר יפלו פגריכם״ (במדבר י״ד:כ״ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזר ליוצאי מצרים וינחילו בניהם, ונוגעת הירשה להם בחזרה.

עוד יתבאר על פי דברי הזהר (זוהר ח״ב קנז.) שאמר כי המדבר הוא מקום שליטת ס״מ הרשע, וזו סבת פרעון עונם תכף ומיד, כי לפי שהיו דורסים עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלט עליו עד שהיו מתרפאין מנגע עונם, והוא אמרו מת במדבר פרוש בשביל היותו במדבר שזולת זה היה ה׳ מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו ולא היה מת.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בזהר (חלק ג רה:) כי ״במדבר״ לשון דבור, כי באו להסיר מלב משה לבל יחשד אותם שיש בלבם עליו חס ושלום שיעול משפטם, ואמרו אבינו מת במדבר פרוש: איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה? הלא המה ראו את אשר המית ה׳ אביהם בשביל שדבר במשה, וזה אות להם להרחיק מחשבות און באיש אלהים. ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדבר במשה, שהרי לא היה בתוך העדה וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה (ספרי) שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים, והוא לא היה ביניהם. הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדבור, שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם. והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד, פרוש: חטא אחד היה לו ולא יותר. ואולי כי לזה נתכונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם. ואפשר כי לזה נתכון באמרו ״לאמר אבינו מת במדבר״, פרוש: טעם ״ותקרבנה לפני וגו׳ ולפני״ וגו׳ לאמר דבר זה – אבינו מת בשביל שדבר במשה, הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד.

ובזה נתישבה תמיהת התוספות שהקשו שם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קיח:) בדבור המתחיל ״ולמאן דאמר לבאי הארץ״ וכו׳, שמדברי הגמרא מוכח כי למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ לא נטלו הבנות חלק צלפחד הנוגע לו לעצמו בנחלה, אלא הנוגע לו בנחלת חפר כשחזרו לו בניו. אם כן למה הצרכו הבנות לומר ״והוא לא היה בתוך העדה״ וגו׳, והלא אפלו בני העדה של המרגלים נטלו בזכות אבי אביהם? ולדרכנו הצרכו לומר ״והוא לא היה״ וגו׳, לומר ״כי בחטאו״ וגו׳ כמו שפרשתי. וחוץ מדרכנו יש לישב קשית התוספות שהבנות לא ידעו שלא נקנסו המרגלים לטול בחזרה בנכסי אביהם, וחשבו שפקע מהמרגלים נחלה בארץ כל עקר, לזה הצרכו לומר ״והוא לא היה״ וגו׳.

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אמרם בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב:) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר אבל יש תקוה שיהיה לו, והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו:

והוא לא היה וגו׳. דאלו היה. נהי שלא מצינו שבניהם אבדו נחלתן. מכ״מ לא הי׳ מקום לצעוק למה יגרע שם אבינו:

ובנים לא היו לו. ולא אמרו ובנים אין להם. דמשמע שעתה אין להם. ומה לי אם לא הי׳ מעולם או היה ומתו בלי ז״ק. אלא מזה למדו חז״ל פ׳ יש נוחלין דב״צ חכמניות היו ובאו מפרשת יבום. וטענו א״כ שהבנות אינן בני הקמת שם תתייבם אמנו. ולפי זה אין הטענה אלא כשלא היו להם בנים זכרים כשמת דאם הי׳ בשעת מיתת האב. א״א להתייבם אפי׳ אינן בני הקמת שם:

אבינו מת במדבר מה נ"מ ממ"ש במדבר, ופי' ר"ע שר"ל שמת בעת שנכנסו למדבר כמו שפרשתי (שלח) עמ"ש ויהיו בני ישראל במדבר שר"ל פעם הראשון שנכנסו למדבר שאז נקרא מדבר סתם ואח"כ פרטו שם המדבר מדבר צן או מדבר שור וכדומה, והוציא שהוא מקושש כמ"ש בשבת (דף צ"ז):

והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח היל"ל והוא לא היה בעדת קרח וע"כ הוציאו מאריכות הלשון שכללו כל הנועדים לחלוק על ה' כמו מתלוננים ומרגלים ועדת קרח ביחוד, שכולם לא נטלו חלק בארץ, וכמ"ש בב"ב (דף קי"ח ע"ב) וגם י"ל מפני שעקר טענתם היה מכח יבום ועדת קרח ואינך אין להם חלק לעוה"ב ולא שייך אצלם יבום לתקן נפש המת לז"א שהוא לא היה מכללם כי בחטאו מת ולא החטיא אחרים ומיתתו כפרה וי"ל חלק בארץ וחלק לעוה"ב:

ע דאם לא כן מאי נפקא מינה אם מת בחטאו:

פ נאמר כאן אבינו מת במדבר ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' מה להלן מקושש אף כאן מקושש:

צ דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו' דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת: