במדבר כז, א

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמתי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחזה וללמדך שהיו כלם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מלכים ב' כה, כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו:

מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר (במדבר לו, יא) ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכלן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן:

וְקָרֵיבָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתֵיהּ מַחְלָה נוֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

וּקְרִיבַן לְבֵי דִינָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לִגְנִיסַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף כַּד שָׁמְעַן דְאַרְעָא מִתְפַּלְגָא לְדִכְרִין וּרְחִיצוּ בְּרַחֲמֵי מָארֵי עַלְמָא וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתָא מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה

למשפחות מנשה בן יוסף. האריך הכתוב ליחס הבנות האלה עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר (שמות יג) והעליתם את עצמותי, וגם בנותיו מחבבות את הארץ. וללמדך שכלן כשרים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הוא צדיק בן צדיק, ואם מיחסו לגנאי, כענין שכתוב (מלכים ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה, בידוע שכל הנזכרים עמו היו רשעים.

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר ע״י שראו שנמנו הזכרים שבמשפחות חפר ולא נמנה עמהם צלפחד שהיה בנו.

ותקרבנה בנות וגו׳. אמרו ותקרבנה ולא הספיק במאמר ״ותעמדנה״ וגו׳ שאמר בסמוך, לומר שלא עמדו לפני משה עד שהתועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת כאשר אבאר בעזרת השם, ואחר כך עמדו לפני משה וכו׳. או ירצה על זה הדרך ותקרבנה וגו׳ למשפחות מנשה בן יוסף, פרוש, שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט ולהמלך עמהם משום דרך ארץ. ואולי שרמז הכתוב באמרו בנות לומר שהערתם היתה מה שאמר בסמוך ״איש לפי פקודיו״ ואמרו בספרי וזה לשונם: יצאו נשים וכו׳. או ירצה באמרו ותקרבנה וגו׳ להגיד שבישניות היו, וקודם שעמדו לפני משה, נתקרבו לפני גדולי השבטים, והוא אמרו למשפחות מנשה, ואחר שנתקרבו לבני משפחתם הסירו מסוה הבושה לעמד לפני משה. ולדברי האומר סרס המקרא ודרשהו, לא יכלו לעמד לפני משה, עד שקדמו לעמד לפני שלמטה ממנו, ודבר זה ממדת הבשת.

בנות צלפחד בן חפר וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין יחסם הכתוב ולא סמך על מה שהזכיר בסמוך במספר בני מנשה, ושם נאמר צלפחד ושם בנותיו, ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) דרשו דרשות. ואפשר לומר שרשם ה׳ בזה הטענה שעליה נתקרבו יחד להתועד, והיא על פי דבריהם זכרונם לברכה בבבא בתרא (דף קיח.) וזה לשונם: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צוחן בנות צלפחד, אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צוחן? הא ליתיה דלשקול! ומתרץ: לחזרה, עד כאן. פרוש, שאפלו למאן דאמר לבאי הארץ הכרח לומר מכח פסוק ״לשמות מטות אבותם״ וגו׳, שבאי הארץ יחזירו הנחלה ליוצאי מצרים וחוזרים ונוחלים, ואם כן כשיחזירו בני חפר נחלתם לחפר ויחזרו לנחל מהם, יזכו הבנות עמהם בירשת חפר. והיא הטענה הבאה במאמר בנות צלפחד בן חפר: אם החלקה תהיה למאן דאמר שנחלקה ליוצאי מצרים, באים בטענה לתן להם חלק צלפחד אביהם וחלקה הנוגעת להם בחפר מוריש מורישם. ולמאן דאמר לבאי הארץ יתבאר על זה הדרך: בנות צלפחד, והגם שנחלקה הארץ לבאיה, אף על פי כן נתועדו לצד טענת היות צלפחד בן חפר, וכשתחזר נחלת בני חפר לחפר ויחזר להנחיל, יהיה נוגע לבנות חלק יחד עם דודיהן.

ואמרו בן גלעד בן מכיר בן מנשה, כבר העירו רז״ל ואמרו בספרי וזה לשונם: מגיד הכתוב כשם שצלפחד היה בכור כך היו כלן בכורות, עד כאן. וכפי זה יכוין הכתוב להודיע שנתעוררו גם בפרט זה לטול חלק הבכורה הנוגעת להאבות. עוד אמרו שם וזה לשונם: להודיעך שכלן צדיקים, שכל מי שיחסו וכו׳, עד כאן. וכן משמע מדברי רש״י בחומש. ואמרו ואלה בתוספת וא״ו לומר מה הראשונים צלפחד חפר מכיר גלעד כלם צדיקים כאמרם ז״ל כמו שכתבתי בסמוך, ואלה גם כן צדיקים כמותם.

ואלה שמות בנותיו. קשה אמרו בנותיו, שנראה שלא הזכיר אלא צלפחד ולא הבנות, שבזה יצדק לומר ״ואלה שמות בנותיו״, ולא כן הוא, שאדרבה לא הזכיר אלא הבנות בכנוי אביהם, ואם כן היה לו לומר ״ואלה שמותם״.

ולהבין הכונה אעיר גם כן בסדר שמות הבנות, שרואני שאין הכתוב מסדרן בסדר שוה שמזכירם במקום אחר, שכן תמצא בפרשת מסעי (במדבר ל״ו:י״א) שסדרם שלא כסדר זה. ובמסכת בבא בתרא (ב״ב ק״כ) אמרו וזה לשונם: להלן מנאן דרך גדלתן וכאן דרך חכמתן. ופרש רשב״ם: ״להלן״ הוא בפרשת מסעי בשעת נשואין דרך גדלתן, ו״כאן״, פרוש, כשבאו לפני משה מנאן דרך חכמתן. ואין הדברים נראים מכמה טעמים: א׳ – במה מסים הדבר כי מנאן דרך גדלתן בענין הנשואין, כי מי יאמר שהכתוב דרך נשואיהן מני להו. ב׳ – למה כשמנאם הכתוב למעלה (במדבר כ״ו:ל״ג) במספר בני מנשה למה לא מנאן דרך גדלתן, ושם אין דבר חכמה ולא תבונה. ג׳ – מדברי התלמוד קשה למה הקדים לומר ״להלן״ ואחר כך אמר ״וכאן״ וכו׳, כיון שכונת אמרו ״להלן״ הוא האמור לבסוף בפרשת מסעי, גם תבת ״להלן״ פשטה הוא מקודם.

אכן הנכון בעיני הוא, כי סדר גדולתן הוא סדר האמור במספר בני מנשה והאמור בפסוק ״ותקרבנה״, וסדר חכמתן הוא סדר האמור בפסוק ״ותהיינה״ וגו׳, ולזה אמר הש״ס ״להלן״ וכו׳, פרוש לפי שהש״ס אמר בסמוך צדקניות הם שלא נשאו אלא להגון להם, ואמר ״להלן״ פרוש בזכרון הקודם לזכרון זה של נשואין, והוא זכרון האמור במספר בני מנשה, גם בפסוק ״ותקרבנה״ מנאן כסדר גדולתן, כי כן ראוי לחוש לומר דרך גדולתן בזכרון ראשון להודעת הויתן, וכאן, פרוש בפסוק ״ותהיינה״ שאנו עוסקין בו כאמור מנאן דרך חכמתן, והודיע בהם הכתוב ענין זה של דרך חכמתן בפעם אחרונה שהזכירם, אבל בכל המקומות לא הזכירם אלא כסדר גדולתן, וכפי זה ידיק דברי הש״ס על נכון.

ובזה נבא לישב מה שהקשינו בכתוב, והוא שנתחכם הכתוב להעיר כי דרך גדלתן מונה אותם, ולזה אם היה אומר ״ואלה שמותם״ היה צריך לסדרן כסדר חכמתן, וסדר חכמתן אינה כן. ולזה אמר ואלה שמות בנותיו להעירך שסדר הוית בנות מאביהם הוא שמסדר הכתוב. וכן תמצא למעלה במספר בני מנשה שנאמרו גם כן בסדר זה, דקדק הכתוב לומר ״ושם בנות צלפחד״ להעיר כמו כן. והגם שגם בפסוק ״ותהיינה״ אמר הכתוב גם כן ״בנות צלפחד״, שם הקדים זכרונם ואחר כך שם אביהם, ואין במשמעותו שסדרן כדרך לידתן, אלא כשיקדים זכרון האב ויסמך לזכרונו זכרונם – זה יגיד כי מונה סדר יציאתן ממנו. ועין מה שכתבתי בפרשת נח בפסוק (בראשית ו:י) ״ויולד נח שלשה בנים״.

ותקרבנה. באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין:

ותקרבנה ותעמודנה שקרבו זו אל זו להתיעץ, וכאשר הסכימו שא"א שלא רחם ה' עליהם לתת להם שארית בארץ עמדו לפני משה:

בן חפר בן גלעד הזכיר היחוס עד מנשה, שמנשה הי' בכור ומכיר הי' בכור מנשה (כמ"ש ביהושע י"ז) וצלפחד הי' בכור ומזה מלמד שכולם היו בכורים, וגם מלמד שצלפחד הי' זכאי כאבותיו ולא כר"ע שס"ל שמקושש היה שאז לא היה מיחסו עד ראש אבותיו, ור' נתן לשטתו שאמר (בסי' ט"ז) שצלפחד היה מן האומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ומלמד צדקת בנותיו שלא למדו ממעשיו, שגדול צדקתו של צדיק אם הוא בין רשעים ונבדל ממעשיהם, וכן יגדל עון הרשע אם גר בין צדיקים שלכן נבא עובדי' לאדום וכמ"ש בסנהדרין (ל"ט) ובגי' הגר"א ר' נתן אמר מה אמור למעלה כי אמר ה' להם מות יומתו ולא וגו' ותקרבנה מה ענין זל"ז אלא בא הכתוב ללמדך שיפה כחן של נשים שבאותו הדור הכח אנשים, שאנשים אמרו נתנה ראש וגו' ונשים אמרו תנה לנו אחוזה וגו', כי"ב אתה אומר חזון עובדי' כה אמר ה' לאדום שמועה שמענו וגו' מ"מ נתנבא עובדי' לאדום אלא להודיע כמה גדול כחו של צדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו וכמה גדול רשעו של רשע שגדל בין שני צדיקים ולא עשה כמעשיהם עשו גדל וכו' יבא עובדי' שגדל בין ב' רשעים ולא עשה כמעשיהם ויתנבא על עשו וכו' לכך נאמר חזון עובדי' לאדום:

למשפחות מנשה בן יוסף ר"ל כי חצי מטה מנשה לקחו נחלתם בעבר הירדן כי לא חבבו את א"י, ובעבר הירדן בקל היו משיגים נחלה דהא מכיר נתן שלוחים לבתו כ"ג ערים בארץ הגלעד [עי' מ"ש בפי' דה"א ב כב ושם סי' ז' י"ח ואחותו המולכת], רק שהם היה מחצי מנשה שהי' מתיחס ליוסף באהבת א"י שלכן השביע את אחיו שיוליכו עצמותיו לשם, ורצו נחלה דוקא בא"י:

ואלה שמות בנותיו וכו' כבר בארתי (ויקרא סי' רפ"ח) דכ"מ שבאו דברים רבים בסדר מיוחד סדרן דוקא, אבל אם במקום א' הפך הסדר בא להורות שכולם שוים, ושם בארתי שזה דעת ר"ש וסתם ספרי ר"ש, אבל לחכמים צ"ל טעם בכל א' מדוע שינה הסדר וע"כ בב"ב (דף ק"כ) אמר להלן מנאן הכתיב דרך גדלתן וכאן דרך חכמתם שזה לדעת חכמים:

נ כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף:

ותקרבנה בנות צלפחד וגו' עד ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה. לפי שנמנו כל שבטי ישראל למשפחותיהם כל זכר במספר שמות לגולגלותם. ואמר יתברך על זה המנין לאלה תחלק הארץ התעוררו בנות צלפחד שהיו ממשפחות מנשה לבקש על נחלת אביהם שלא היו לו בני' כי אם בנות ואמרו ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. מורה שהבנות האלה הלכו בראשונה לפני משה. ואמרו לו אדונינו לדין באנו והוא השיבן הלא נתתי לישראל שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. לכו לפניה' ומה תבקשו ממני בדבר המשפט והמה הלכו לפני אלעזר הכהן כי אהרן כבר היה מת והשיבן כזה המאמר והלכו לנשיאים ושרי העדה ואמרו אליהם טענת' והם השיבו הדבר הזה הוא מכלל הדבר הקשה ואנחנו לא שמענו משפטו לכו אל משה כי כן כתיב כל הדבר הקשה יביאון אל משה. וכאשר ראו הבנות ההמה כי שומע אין להם זה היה אומר לכו לשרים והם היו אומרים לכו אל משה התחכמו בעצמם וחכו עד אשר היו כלם ר"ל משה ואלעזר והנשיאים ושרי העדה נקבצים יחד פתח אהל מועד ותעמודנ' לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ואמרו בפני כלם טענתם לאמר ראו עתה מי הוא הראוי לדון בזה וישפטהו. והיתה טענתם אבינו מת במדבר רוצה לומר הוא היה מיוצאי מצרים כי במדבר מת. והתחייב מזה שיהיה מיורשי הארץ כי ליוצאי מצרים נתנה הארץ לנחלה. ואפשר לפרש גם כן אבינו מת במדבר שהיה מדור המרגלי' שנגזר עליה' שימותו במדבר ונאמר וטפכם אשר אמרתם וגומר וירשו את הארץ. ומכאן חייבו שהיתה ראויה להם ירושת הנחלה בארץ לפי שאביהן מת במדבר והן היו מן הטף שיירשו את הארץ. ואמרם עוד והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח היה להגיד שאביהן לא היה בעדת קרח כדתן ואבירם המורדי' עד שתענשנ' בנותיו בעונו על דרך פוקד עון אבות על בנים כי בחטאו הפרטי מת ולא בעונש כללי בתוך העדה החטאי' בנפשותם ולא אמרו זה כפי הדין כי הנה עובדי העגל מתו ובניהם ירשו הארץ אבל היו נשים וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו. והיותר נכון בזה שאמרו שאביהן לא היה בעדת קרח שירדו חיים הם ובניהם וכל אשר להם שאולה ולכן לא נשארו להם יורשים כי הוא בחטאו מת וכבר כשמת בנים לא היו לו ואם כן לא נבלעו עמו בניו ויורשיו ולכן למה יגרע שם אבינו. ויש אומרים שזה היה המקושש עצים ביום השבת אבל משמעות הכתוב לא יראה כן כי המקושש נהרג בבית דין והיה ראוי לומר בו כי בחטאו הומת. ואולי היה מהנשוכים כי אמרו דברנו בה' ובך ולפי שכל אחד נענש כפי מה שדבר בלשונו אמר כי בחטאו מת. ויש מפרשים הפסוק הזה על דרך מה שאומרים פלוני בעונותיו מת בלא בנים וזהו כי בחטאו ומת ובנים לא היו לו שתלו החטא במה שלא היו לו בנים לא במיתה בלבד. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו החפרי בעבור שלא היה לו בן שיקום תחתיו ולכך אמרו כנגד משה תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו רוצה לומר אחר שחלוקת הארץ הפקיד הקב"ה בידך ואמר לרב תרבה נחלתו. יהי נא חסדך שתתן לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. והנה לא שאלו לא מעט ולא הרבה אבל בסתם כשאר אחי אביהם. והנה מרע"ה נכמרו רחמיו על היתומות ההן והבטיח אותן שיקריב את משפטן לפני ה' רוצה לומר שיטעון טענות בעבורם להוכיח שהדין עמה' בזה. וכאלו אמר להם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. ואין ספק שדיני ירושות ונחלות נאמרו למשה מסיני וכן נאמר ובא גואלו הקרוב אליו וגאל רק המתין ולא צוה משה אותם לבני ישראל עד עתה שבא לפניו משפט בנות צלפחד. ונתקשה על דין נחלת הארץ אם תחלק ראשונה למשפחות ושוב יירשו הבנים מהם כדין שאר הנחלות. או אם תחלק לבאי הארץ הזכרים ולכן באהו המענה כן בנות צלפחד דוברות. ופירשו המפרשים כן מלשון אמת מלשון כנים אתם ר"ל אמת דברו שהארץ תחלק ראשונה למשפחות ולכן תתן להם אחוזת נחלה וגו'. ויותר נכון לפרש מלת כן כפשוטו כי בעבור שהתענ' מרע"ה לטעון טענו' בעדן אמר לו יתברך כל מה שאתה טוען נכלל בדבריהן. ואינך מחדש עליהן ועל דבריהן כלום. ולכן אינך צריך עוד לטעון בעדן כי בכלל דבריהן דבריך וזהו כן בנות צלפחד דוברות כך הן דוברו' ולכך אינך צריך לטעון טענות אלא להוציא משפטן לפועל ומציאות. ולכך נתון תתן להם אחוזת וגו'. והנה אמר בזה שתי לשונות. האחת נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם. ואין זה כפל דברים אבל ענינו שהיו לצלפחד שני חלקים בנחלה. האחד חלק פשוט שוה לכל אחד מאחיו. והשני חלק הבכורה להיותו הגדול מאחיו יורש פי שנים ולכן צוה ית' שיתן לבנותיו שני החלקים ההם חלק אביהם בתוך אחיו משפחות החפרי והוא חלק הפשוט באחד מן האחים ועליו אמר נתון תתן להם אחוזה בתוך אחי אביהן. וחלק הבכורה שהיה צלפחד בכור ויורש פי שנים וזוכה בחלק הפשוט וחלק הבכורה ועל חלק הבכורה ההיא אמר והעברת את נחלת אביהן להן וחז"ל אמרו כן בנות צלפחד דוברות כך כתובה פרשה זו לפני מגיד שראתה עיניהם מה שלא ראו עיניו של משה. ופירש זה המאמר שהנה למעלה במנין שבט מנשה נאמר וחפר משפחת החפרי וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד וגומר ואחרי תשלום מניני השבטים אמר לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. ולכך אמר יתברך כן בנות צלפחד דוברות כך הן דוברות כאשר דברתי כאלו ראו בפרשה מה שלא ראו עיניו של משה שהפסוקים פסקו הדין בעדן שהנה היו יורשות במקום אביהם עם בני חפר ושבט מנשה והותרה בזה השאלה הח'. וצוה השם למשה שידבר לבני ישראל דיני הנחלות שכבר קבל בסיני שהאיש אשר ימות ובן זכר אין לו יעבירו ויתנו את נחלתו לבתו אבל אם יש לו בן אפילו יהיה בן פלגש יקום תחת אביו. ובא בקבלה האמתית שהאב יורש את בנו אם מת בלא בנים ובלא אחים כי האב קודם לאחי האב. ואין כן האם כי משפחת האם אינה קרויה משפחה ובזה טעו חכמי הקראים טעויות. ראשונה שכתבו שהאחים בני האם יורשים כמו האחים בני האב. ושנית שכתבו כי האם יורשת את הבן כמו האב ושהיא קודמת אל האחים בירושה כמו אביו וסמכו זה לענין נעמי שמכרה השדה שהיה לבנה מחלון אחרי מותו. ושלישית שכתבו שבהמצ' האב והאם במות הבן ולא היה לו זרע יחלוקו נכסיו אביו ואמו בשוה ואמרו כל זה לפי שקיימו וקבלו שמשפחת האם קרויה משפחה כמשפחת האב וכל זה טעות מבואר בפסוקי התורה כי השם צוה לחלוק את הארץ לזכרים רוצה לומר השבטים ומשפחותיהם לא לנקבות כלל אם לא לבנות צלפחד מכח אביהן לבלתי יגרע שמו ממשפחתו הנה כמו שהבן הוא היורש האמיתי בנכסי אביו כן האב יורש אמיתי בנכסי בנו כשאין לו זרע שיירשנו והאחים היורשים את האח אינם יורשים אותו אלא במה שהם זרע אביהם הזקן ומכחו הם יורשים. ואמנם האם כמו שהבן לא יתיחס למשפחתה כך היא אינה יורשת בארץ הנבחרת וכך היא לא תירש את הבן וכן בניה שהיו לה מאיש אחר לא ירשו את האח כיון שאינם אחים מאב ואינם נקראים ממשפחתו והעד אמרו על זה ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ואין להביא ראיה מנעמי שאולי היה השדה שלה או נתנו בנה אליה במתנה סוף דבר שכל הנחלו' דינם כדין נחלות הארץ וירושתה אצל השבטים האמנם קצרה התורה פה בדינים האלה שלא זכרה שהאב קודם בירושת בנו לאחים כשמת בלי זרע לפי שדבר הכתוב בהווה שהאב כבר הוא מת כשימות בנו. וכן זכר הכתוב האחים ולא האחיות וכלם בדרך אחד כי אם לא היו למת לא בנים ולא אב לירשו הנה יירשו אחיו או אחיותיו אם אין לו אחים זכרים כי כיון שהאחים יורשים מכח האב והאחיות יורשות במקום האחים מבואר דינם בזה. והנה אמר פעם ונתתם ופעם והעברתם לפי שהנתינה תאמר בלשון העברה כמו שאמר והעברת כל פטר רחם ונאמר בכור בניך תתן לי. וי"מ שכאשר יצוה לתת הנחלה לנקבה נאמר בה לשון העברה והעברת את נחל' אביהם להם והעברת את נחלתו לבתו שתקרא העברה לפי שאם תנשא האשה לאיש זר תסוב הנחלה ותעבור ממשפח' למשפחה. וכשיצוה לתתה לזכר יאמר בו לשון נתינה ונתתם את נחלתו לאחיו ואמר ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו להגיד שבמקום שאין אחים יירשו שאר הקרובים ובלבד שיהיו ממשפחת אביו שהיא הנקראת משפחה ושאר קרוב. ואמר וירש אותה על הנחלה שזכר כי האם והאחיות מנחילין ולא נוחלים האב וזרעו נוחלים ומנחילין כמו שביארו חז"ל (בבא בתרא קי"ח) בפרק יש נוחלים ורז"ל בדרך אסמכתא סמכו לזה שהאיש יורש את אשתו בנכסים הבאים לה הנקראים נכסי מלוג. וכאשר השלים לצוות דיני הירושות. צוה למשה על ירושת שררתו והנהגתו כמו שיזכור: