במדבר כז, יא

לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב:

וְאִם לֵית אַחִין לַאֲבוּהִי וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרֵיבּ לֵיהּ מִזַרְעִיתֵיהּ וְיֵרַת יָתַהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה

וְאִין לֵית לֵיהּ אָחִין לְאָבוֹי וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרִיב לֵיהּ מִגְנִיסַת אָבוֹי וְיֵרוּת יָתָהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְאַחְוָיַית גְזֵירַת דִין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה

וְטַעַם וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט – שֶׁיִּהְיֶה הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה לְדוֹרוֹת, לֹא בְּנַחֲלַת הָאָרֶץ עַתָּה בִּלְבָד:

וְטַעַם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה – כְּמוֹ ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ״, אֲבָל בָּא כְּדֶרֶךְ ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ (במדבר י״ט:ב׳), וְכֵן רַבִּים:

לשארו הקרוב אליו. מכל המשפחה:

וירש אותה. הנחלה וכבר פירשתי דרך חז"ל בפסוק לעם נכרי. ולדעת הנחלו' אם יירש האב או האם את הבן ומה שתירש אשתו צריכים אנחנו לקבלה:

נחלתו לשארו אותיות נחלת שארו לו ואין שארו אלא אשתו. והיינו מה שאמרו חז"ל גורעין ומוסיפין ודורשין פי' גורעין הוי"ו מנחלתו ומוסיפין אותה על הלמ"ד של לשארו ונשאר לו הרי נחלת שארו לו ודורשין נחלת שארו שהיא אשתו לו והיינו מה שאחז"ל שהבעל יורש את אשתו:

ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. מכאן סמכו רז"ל שהבעל יורש אשתו ואמרו מוסיפין וגורעין ודורשין ונתתם את נחלת שארו לו, ושארו זו אשתו.

והיתה לבני ישראל לחקת משפט. הזכיר בענין הנחלות חקת משפט להורות שהמשפט הזה של נחלות יהיה חק בישראל לעולם. ומפני שלא תבין שלא נתנה פרשת נחלות שתהיה נוהגת אלא בבאי הארץ בלבד לכך הוצרך חקת משפט כלומר לשעה ולדורות.

ורז"ל בבבא בתרא למדו מכאן מלשון חקה שאין אדם יכול להוריש בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אע"פ שזה ממון הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר של ממון, כגון המקדש את האשה על מנת שאין לה עליו מזונות ומלבושים, אבל בפרשת נחלות שכתוב בה חקת משפט בא לומר שחקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל, בין שהיה המצוה בריא או שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל. לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, איש פלוני שאינו בני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן בכלן על הסדר הזה.

כאשר צוה ה'. היה לו לומר כאשר צויתיך כי הכל דבור הש"י, אבל הוא כמו (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה'.

הקרב אליו. קרוב קרוב קודם וכל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין ונחלה משמשת ועולה עד ראובן ליכא למימר עד יעקב דגמירי דלא כליא שבטים דכתי' "ואתם בני יעקב לא כליתם" ואב קודם לכל יוצאי ירכו:

וירש אתה. הבעל יורש את אשתו ואין האשה יורשת את בעלה דלא כתי' וירשה אותו אלא אם כן באה מחמת קורבה כגון שנשא בת אחיו ואין לאחיו יורש אלה זו הבת שהיא אשתו, וגם אין לו יורש אלא אחיו ומת אחיו בחייו הרי אשתו יורשת אותו, אבל לא בטענת אישות ולפי שהוא יורש את אשתו ואין אשתו יורשתו כדנפק' לן מן "יירש אתה" גרעו רבותי' והוסיפו ודרשו ונתתם את נחלת שארו לו ולפי הפשט וירש אתה קאי אנחלה הגה"ה:

לחקת משפט. אורעה כל הפרשה להיות דין, שאם עשה צואתו בפני שלשה, ביום רצו היו עדים רצו נעשים דין, בלילה הוו עדים ואין עושים דין לפי שאין עושים דין בלילה דכתי' "והיה ביום הנחילו את בניו" ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלה בלילה ואין עד נעשה דיין:

וירש אותה. הדרש ידוע לירושת אשה. ולפי הפשט בשביל שלשון נתינה אינו אלא בדבר שיש בו דין מתנה משא״כ ראוי היינו חוב מלוה או כופר. לא שייך בו לשון מתנה. ומכ״מ הקרוב יורש. מש״ה כתיב דלא כמקבל מתנה אלא כירושה:

והיתה לבני ישראל לחקת משפט. כ׳ הרמב״ן שיהי׳ המשפט הלז לדורות ולא בנחלת הארץ לבד. ולמש״כ אאל״כ שהרי אליבא דרבי עיקר פרשה זו נאמרה למרות שהותרו להעביר נחלה משבט לשבט. אלא הפשט הוא כדאי׳ בב״ב דקי״ג ע״ז המקרא אורעה כל הפרשה להיות דין. ופרשב״ם וחוקת משפט אצטריך לרבוי שאר נחלות דלהוי דין דביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד ולא נתבאר מהיכי תיתי הייתי מחלק שאר נחלות מבן היורש. ונראה דעת הרשב״ם לא כמו שהבינו התוס׳ שם דתרוייהו דרשי דחקת משפט וביום הנחילו אתיין לכדרב יהודה דא׳ שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ ועפ״י זה נדחקו ואכ״מ. אלא הרשב״ם מפרש דלאו בחדא מילתא מיירי. וביום הנחילו אורעה להיות דין כדר״י שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ דבזה מיירי ביום הנחילו. שהאב מנחיל למי שרוצה. ומרבה לבן מן הבנים. אבל חקת משפט מיירי בשאר יורשים ואורעה להיות דין. לא לענין מנחיל מדעתו. דלא מיירי קרא במנחיל כלל אלא במת ונפלה הירושה מאליו ותו דבמנחיל מהיכי תיתי לחלק בין האב לשאר יורשים. אלא במת ואינו ידוע היורש לב״ד. לא מהני גלוי מילתא בעלמא כדאי׳ ביבמות דל״ו דאשתמודענא דהוא אחוה דמיתנא סגי. משא״כ בירושה אינו כן. אלא דוקא עפ״י עדים כשרים שיעידו שהוא קרוב כמש״כ בהגהת רמ״א ח״מ רס״י רפ״ד בשם הריב״ש ולא מורידין קרוב לירושה עפ״י עד אחד . וזהו דכתיב והיתה זאת לכם לחקת משפט. ככל ד״מ שמוציאין ממון אינו אלא עפ״י עדים:

כאשר צוה ה׳ את משה. כבר ביארנו כ״פ דזה הלשון מורה דצוה עפ״י קבלה שאינו מפורש בפרשה. וה״נ הן כתיב בפי׳ עפ״י שנים עדים יקום דבר. ולמדנו שאין מוציאין ממון מיד חבירו אלא עפ״י שני עדים. מכ״מ הכלל הוא דאפי׳ באופן שאינו להוציא מחזקה אין עד א׳ מועיל בדבר שבממון כדמוכח בב״ב דל״ד בההוא ארבא ובשבועות דל״ג הכל מודים בעד א׳ כו׳ ולא מוקי בכה״ג שאין חזקה כנגדו. ועוד יש ראי׳ לזה (ודלא כמהרי״ק שורש ע״ב שלא כתב כן וכבר השיגו עליו) וה״נ לענין ירושה. לא מיבעי במקום שיש יורש ודאי ובא עוד א׳ והביא עד א׳ שהוא ג״כ קרוב אין בדבריו כלום להוציא מן היורש המוחזק. אפי׳ אין לפני ב״ד יורש ודאי. א״א להעמיד הנחלה ביד מי שבא בעד א׳. והיינו כאשר צוה ה׳ עפ״י קבלה לענין שאר חוקת משפט. ה״נ לענין ירושה:

ממשפחתו היינו משפחת האב שמשפחת אם אינה קרויה משפחה ועי' בב"ב (דף ק"ט ע"ב), ומ"ש וירש אותה ללמד שהבעל יורש את אשתו כנ"ל:

והיתה לבני ישראל לחקת משפט חק הוא הדבר שאין לו טעם ורק המחוקק לבדו יודע טעמו של דבר, אבל משפט הוא דבר שהכל יודעים טעמו, ומפני שכפי תורת נחלה הכתובה נדמית שהיא חוקה בלי טעם כי למה ירשו האחים ולא האב, בארה התורה שהוא משפט, כי נתנה רשות לחכמים וגם דעת ובינה לדעת טעם הדברים, ועי"כ חקרו לפי ההלכה והעלו שכל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה ועי"כ יצא להם ההלכה שהאב קודם להאחים כי הוא קרוב יותר מהם וכנ"ל סי' כ"א: