במדבר כז, יח

קח לך. קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום:

לך. את שבדוק לך את זה אתה מכיר:

אשר רוח בו. כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:

וסמכת את ידך עליו. תן לו מתרגמן שידרוש בחייך, שלא יאמרו עליו, לא היה לו להרים ראש בימי משה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר לָךְ יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה בֵּיהּ וְתִסְמוֹךְ יָת יְדָךְ עֲלוֹהִי

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דַבַּר לָךְ יַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דְרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ שַׁרְיָא עֲלוֹי וְתִסְמוֹךְ יַת יְדָךְ עֲלוֹי

אשר רוח בו. וכל איש חי יש בו רוח רק הטעם כמו וחזקת והיית לאיש:

וסמכת את ידך. להראות את ישראל שהוא במקומו ועליו סמך:

איש אשר רוח בו. מוכן לקבל אור פני מלך חיים כענין, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:

קח לך את יהושע בן נון. לשון לך את שבדוק לך ואתה מכירו, כדאי הוא שיטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, זהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה.

איש אשר רוח בו. כתרגומו. ודרשו רז"ל שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד.

וסמכת את ידך עליו. כדי שיראו ישראל שהוא במקומו. ודרשו רז"ל תן לו תורגמן וידרוש בחייך שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה.

איש אשר רוח בו. רוח דעת גבורה ויראת שמים וראוי להיות מנהיג:

וסמכ' את ידך עליו. כמו מיסמך סבי. ולפי הפשט שתחזיק בו כמו "ויתן לו ידו ויחזקיהו באלהים":

ויאמר ה׳ וגו׳ קח לך וגו׳ אשר רוח בו. צריך לדעת אמרו קח לך, עוד אמרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח? עוד צריך לדעת מה זו סמיכה. אכן לפי מה שפרשתי בדברי משה באה התשובה שפרוש אמרו ״קח לך״, פרוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו, פרוש אתה ישנך שרש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אמרו אשר רוח בו פרוש שרש כל רוחות הדור ההוא. וצוה ה׳ לסמך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה, והוא אמרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל סמוכה למאמר ״ונתת מהודך עליו״, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות, ובזה ״ישמעו״, פרוש יקבלו מאמריו, ״כל עדת בני ישראל״, פרוש, תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרצית ממנו.

וסמכת את ידך עליו. ידך אחת במשמע, ובמעשה כתיב ויסמוך את ידיו עליו פירש רש"י יותר ממה שנצטוה כו', ולפי דבריו קשה איך עבר משה בבל תוסיף, ומצינו עוד סמיכה כזו שנאמר (ויקרא א ד) וסמך ידו על ראש העולה. ידו אחת במשמע ובמעשה כתיב (שם טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר ולמעלה פר' ויקרא פרשנו שהכל ענין אחד כי מנהיגי העם צריכין לקבל עליהם על מנת שיהיו כפרה ואשם על כל העם כמ"ש (דברים א יג) ואשימם בראשיכם. ולמדו רז"ל מכאן (דב"ר א ט) שאשמת העם תלויה במנהיגיהם, וכמו שסמיכת יד על הקרבן היינו ליתן שמץ ודופי של הסומך על הנסמך והוא הקרבן, כך סמיכות יד זו ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על מנהיגיהם לאמר שאשמת העם תלוי בהם, והנה בסתם קרבן של החוטא יש ב' מיני סמיכה כי החוטא במעשה חטאו כפול כי אין מעשה בלא מחשבה הקודמת למעשה, ע"כ נאמר אצל שעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו כי הוא בא לכפר על חטא המעשה וההרהור, אבל העולה באה על חטא ההרהור לבד ע"כ נאמר וסמך ידו על ראש העולה ידו אחת במשמע.

כמו כן מנהיגי ישראל המה ישאו עון העדה, הן שיחטאו במעשה הן שיחטאו בהרהור לפי שיש בידם למחות ואינן מוחין האמנם לא כל רועה ומנהיג נתפס על עון זולתו כשהוא חוטא בהרהור לבד כי הנסתרות לה' אלהינו ומי יודע מטמונותיו של חבירו כמו שפירש רש"י בפר' נצבים (כט כח) אך אם הרועה איש אשר רוח בו, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד כיהושע והוא יודע לכוין כל הרוחות של איש ואיש, אז דין הוא שיתפס גם על חטא ההרהור מאחר שעיניו תחזנה ברוה"ק שעליו את כל העולה על רוחו של חבירו אם טוב ואם רע והיה לו למחות בו. וע"ז נאמר כאן קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד וסמכת ידך עליו ונקט ידך לרבותא לפי שכאן אינו מדבר כ"א בעון הדור העולה על רוחם שאותו שמץ יהיה תלוי בו וק"ו לחטא המעשה שיתלה בו, ולא היה צריך לומר שיסמוך עליו גם יד השני ליתן עליו שמץ חטא המעשה כי ק"ו הוא ולא היה צריך לצות על יד השניה, כי ודאי משה יעשה הדבר מעצמו וילמוד ק"ו מן היד הסומכת עליו את כל העולה על רוחם מדקאמר וסמכת את ידך מיד אחר איש אשר רוח בו. ולפיכך בשעת מעשה עשה משה כן ולמד יד השניה בק"ו מן האחת ויסמוך את שתי ידיו עליו.

פירוש אחר. מדקאמר בסוף הענין כאשר דבר ה' ביד משה, שמשה לא היה משנה דבר והיה סומך עליו יד אחת ולא ב' ומ"ש ויסמוך את ידיו עליו כך פירושו שמשה מסר ליהושע שני מיני הנהגות האחת היא, ההנהגה בתורה ומצות. השניה היא, ההנהגה המדינית. ועליהם אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ומכאן נראה ששני הנהגות מסר לו. על ההנהגה שע"פ התורה והמצוה אמר אשר יוציאם ואשר יביאם ויוציאם בעל כרחם משמע, כי מצינו לשון יציאה וביאה בדבר הלכה כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבא (דברים לא ב) פירש"י בדבר הלכה. ואמר לו ההנהגה לכופם בחזקת היד על התורה ועל העבודה כמו שהיה למשה היכולת עליהם בשתי ידיו כך סמך שתי ידיו על יהושע לומר שבכל כחו ימשול בם לכופם על שמירת התורה, ויוציאם ויביאם בדבר הלכה בכל תוקף ועוז כי אין שייך בזה לומר שמאל דוחה וימין מקרבת כי חלק גבוה מי יתיר וזהו הדבר המסור לשתי ידיו לומר שבכל כחו ידריכם בדרך ה'.

אבל על ההנהגה המדינית לתיקון המצב אמר, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, לומר שבנחת ינהלם ולא ילך עמהם בכפיה וזה הדבר אשר לא סמך עליו כי אם ידו אחת לומר שבהנהגה זו לפי שעם קשה עורף הם ודרכם לבעט במנהיגיהם על כן תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא יצא ויבוא לפניהם והם אחריו ילכו מעצמם ולא כמי שאוחז בידו ומוליכו בחזקת היד ויכול להיות שלכך אמר משה ליהושע כי אתה תבוא את העם הזה (דברים לא ז) והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל (שם לא כג) בעל כרחם משמע, ולא קשיא כי משה היה מדבר מענין ההנהגה המדינית ועליה אמר כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם כמו שפירש"י במקומו, אבל הקב"ה היה מזרזו על הנהגת התורה ועליה אמר כי אתה תביא כמו שיתבאר בע"ה פר' וילך (לא ז).

ומדקאמר בפר' וארא (ו יג) ויצום אל בני ישראל, פירש"י צוה להנהיגם בנחת שמע מינה שבכ"מ שנאמר כאן לשון ציווי מדבר בהנהגה המדינית שצריכה להיות בנחת, כי אין צו אלא זירוז ואנו למידין זה ממ"ש וצו את יהושע וגו' (דברים ג כח) כי ביותר צריך המנהיג זירוז בהנהגה המדינית אשר דרכם לבעט במנהיגיהם, לפיכך כשאמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד דהיינו בענין ההנהגה המדינית להכניע את כל מי שרוחו גבוה עליו אמר וסמכת את ידך עליו, היינו יד אחת לומר לו שידו אחת דוחה הפושעים ואחת מקרבם. ועליה אמר והעמדת אותו לפני אלעזר וצויתה אותו לעיניהם, וילפינן וצוית מן ויצום מה ויצום הנאמר להלן בנחת ומדבר בהנהגה המדינית אף וצוית הנאמר כאן בנחת דהיינו ביד אחת.

ואח"כ אמר ונתת מהודך עליו בענין הנבואה, להנהיגם על ידה ע"פ התורה והמצוה ולא הזכיר בזה יד אחת כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן הנבואה וכן בענין התורה והמצוה ודאי יכופם על שמירתם בכל תוקף ועוז ועליה אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' כל דבר סתום ונעלם בתורה על פיו יצאו ויבאו בדבר הלכה ויעש משה וגו' ויסמוך שתי ידיו עליו היינו בענין הנהגת התורה כאמור. ויצוהו כאשר צוה ה' ביד משה כי ויצוהו מורה על ההנהגה המדינית כאמור עשה כאשר צוה ה' ביד משה, היינו ביד אחת כאמור, אע"פ שיש אתנחתא במלת ויצוהו מ"מ דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע נדרשים לכל חפציהם. ונוכל לומר כפשוטו שנתינת ההוד לא נאמר בו יד אחת כי אין כילות לפני השי"ת אלא רצה ה' שיעשהו כלי מלא וגדוש ברכת ה' וכן עשה ובדרך שנתבאר.

קח לך. להנאתך. שיהושע הי׳ תלמידו המובהק החביב כבן:

איש אשר רוח בו. רוחו היינו דעתו עומד בפ״ע ואינו נמשך אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים:

וסמכת את ידך עליו. שתהא לו סיעתא דשמיא לכוין האמת ודעת ישרה. וזהו כעין תועלת סמיכה להוראה שמועילה לסיעתא דשמיא. משום דאפי׳ איש שראוי לזה נדרש לסיוע מן השמים לכוין האמת כדאי׳ בכתובות ד״ס לענין תלמיד בפני רבו. שמש״ה אסור להורות אע״ג שראוי. מכ״מ אין לו סיעתא דשמיא לכך:

ואמר וגו' קח לך את יהושע בן נון שהוא נפרד במעלתו מן צאן קדשים אלה כי הוא איש אשר רוח בו, שהרוח כולל רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכל המעלות הנכבדות, וחוץ מזה וסמכת את ידך עליו ובזה תשפיע עליו שפע רוח יתירה יותר על מה שהוא איש הרוח מכבר. והנה השפע לא תחול רק על מי שהוא מוכן אליה מכבר כמ"ש חז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין ועז"א שהוא כבר יש בו רוח, ורוח זה המוכן לכך יתוסף בו קדושה ונבואה ע"י סמיכות ידך והשפעתך:

ש כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם לכן פירש וכו':

ת אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך כמו עלה לך היערה והדומה להם מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרא"ם. ולי נראה דקשה לרש"י כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו כמו שפירש"י לעיל לא הל"ל לך המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע וזה ליתא ומתרץ הבדוק לך וכו':

א ר"ל שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו' כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת:

ב מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ומה ישמעו אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי:

ג דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר ואם כן הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו' הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא והיא נתינת רשות: