במדבר כז, ז

כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה:

כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו:

נתן תתן. שני חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר:

והעברת. לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן לירשו דבר אחר על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם:

יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן מִתַּן תִּתֵּן לְהוֹן אֲחוּדַת אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבַר יַת אַחֲסָנַת אֲבוּהֶן לָהֶן

יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן כְּתִיבָא הֲוַות דָא קֳדָמַי אֱלָהֵין זַכָּאִין לְאִיתְאַמְרָא עַל יְדֵיהֶן מִתֵּן תִּתֵּן לְהוֹן יֵרְתוּ וְאַחְסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבֵר יַת אַחְסָנַת אֲבוּהֶן לְהוֹן

כן. אמת או הדבר כן:

והעברת. מה שהיה ראוי שיקח הוא תקחנה הן:

דברת ב' במסרה הכא ואידך ואני אשימם דוברות בים שהיו מלאות רוח אלהים וחכמות כים שהוא מלא כמו שדרשו חכמניות היו דרשניות היו:

כן בנות צלפחד דוברות. מלת כן כמו באמת, ותרגומו יאות. אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו.

נתן תתן להם אחוזת נחלה וגו'. שני חלקים, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, כי צלפחד יצא ממצרים בן עשרים וכן חפר אביו מת במדבר, לכך נטלו בנותיו חלקו שהיה לאביהן עם אחיו, דבת הבן הרי הוא במקום בן לירש עם האחין, כמו ששנינו וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין.

והעברת את נחלת אביהן להן. מה שהיה ראוי שיקח צלפחד תקחנה בנותיו. והזכיר לשון העברה על שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שהרי בנה ובעלה יורשין אותה, שמצות לא תסב נחלה לא היתה אלא לאותו הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתת, ובבת הוא אומר והעברת.

נתן תתן להם, נחלה זו נחלת אביהן.

בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהם.

להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם תרווייהו במ״ם לשון זכר אעפ״י שהן היו נקבות.

כן בנות צלפחד דברת. יפה הן טוענות. דוברות הפעל שלו דבר ממשקל קל, אבל מדיבר היה או' מדברות משקל חזק:

נתן תתן להם אחזת נחלה. ד' חלקים נטלו נתן אחד, תתן שנים, אחוזת ג', נחלה ד' כדמפר' בב' בתרא שהיה צלפחד בכור ונטל חלק בכורה, ותרי אחי דאבא הוו להו והיינו דכתי' "ויפלו חבלי מנשה עשרה" שיתא דשיתא בתי אבות וארבעה דידהו:

כן בנות צלפחד וגו׳. הצרך לומר כן ולא הספיק במה שפרט המשפטים, לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם לכל הפרושים שפרשנו, בין לפי מה שאמר התנא דחכמניות היו ששפטו דין ירשה מדין יבום – הצדיק ה׳ מה שדנו בשכלם, בין מה שאמרו מדעת עצמן שנוגע להם חלקי הבכורה וחלק אחיהם. עוד נתחכם ה׳ לומר ״כן״ וגו׳ להעיר כי כל פרטי הדינים אשר יצו ה׳ בענין, כמו שדרשו זכרונם לברכה בבריתא במסכת בבא בתרא (קיח:) וזה לשונם: ״נתן תתן״ – זו נחלת אביהן, ״בתוך אחי״ וגו׳ – זו נחלת אבי אביהן, ״והעברת״ – זו בכורה וכו׳, ואמר רבי אלעזר אף חלק אחי אביהן וכו׳ דכתיב ״נתן תתן״ וגו׳ – לכל אלו הפרטים נתכונו בנות צלפחד בדבריהם, והוא אמרו כן בנות וגו׳, וחזר לפרש דברים שכלל במאמר ״כן״. הא למדת שהיתה כונתם לשאול כל האמור, וכבר רמזנום למעלה בדבריהם.

ונתכון ה׳ גם כן לרומם הצדקניות החכמניות, ואולי כי לזה נתכון בתיבת לאמר לשון מעלה, כדרך אמרו (דברים כ״ו:י״ח) ״האמירך היום״ לרוממם במאמר ״כן בנות צלפחד דברת״. עוד נתכון ה׳ ליחד להם תשובה למשפטן בפני עצמן, ולא כללן יחד במצוה אחת עם ישראל כשצוה בסמוך, דכתיב: ״ואל בני ישראל תדבר לאמר״, להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצונו.

נתון תתן להם וגו'. להן מבעי ליה למימר, וכן בתוך אחי אביהם אביהן מבעי ליה למימר, כמו שאמר בסמוך והעברת את נחלת אביהן להן וזה לפי שבענין הירושה אם אין לו בן הרי הם עומדים במקום זכרים לכל דבר על כן אמר נתן תתן להם כמדבר לזכרים להורות שהם כזכרים לכל דבר ירושה. אבל אחר כך שאמר והעברת המורה על לשון עברה, או לשון העברת נחלה משבט לשבט מצד שהן נקיבות, ע"כ אמר כמדבר לנקיבות והעברת נחלת אביהן להן.

ומה שפירש"י שאמרו אנו במקום בן עומדות ואם לאו תתיבם אמנו, נראה שדקדק זה ממה שאמרו כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, משמע הא אם היו לו בנים אע"פ שעכשיו אין לו בנים מכל מקום מאחר שהיו לו שעה אחת לאחר מותו לא היו תובעים כלום ולמה, אלא לפי שהממה נפשך היה בטל כי לא היו יכולים לומר תתיבם אמנו ומטעם זה דקדק רש"י בלשונו לפרש כי אין לו בן הא אם היה לו בן, ולא פירש הא אם יש לו בן.

ופשוטו כך הוא, כי מדקאמרו למה יגרע שם אבינו וכי ירושת הבנים תלוי בהשארות שם אביהם, ועוד למה אמרו מתחלה ובנים לא היו לו משמע הא אם היו לו אף על פי שאינן עכשיו בעולם מכל מקום לא היו אומרים דבר זה, ואחר כך אמרו תנה לנו אחוזה כי בן אין לו משמע שאין הדבר תלוי כי אם במציאות שעה זו אלא כך אמרו ממה נפשך אם אין אנו חשובים זרע הרי בנים לא היו לו מעולם אם כן למה יגרע שם אבינו ותתיבם אמנו להקים שם המת על נחלתו, ואם אנו חשובים זרע אם כן תנה לנו אחוזה שהרי אין לו בן עכשיו לירשו ואנחנו במקום בן ומה שאמר כי אין לו בן קאי אשלמטה שאמרו תנה לנו אחזה. ופירוש זה ברור ונכון.

כן. מלשון כן צדקה לחיים. וכן כנים אנחנו. שביארנו במקומו מלשון בסיס ויסוד. כך הפי׳ כאן המה דוברות דבר שיש לו יסוד בתורה:

נתן תתן להם וגו׳. כ״ז המקרא נראה מיותר. והכי מיבעי דבר אל ב״י איש כי ימות וגו׳. ולפי הדרש בב״ב דקי״ט בא לרבות חלק בכורה ועוד ארבעה חלקים. ולפי הפשט יש להבין עפ״י דאי׳ שם דק״ט רבי א׳ בכולן נאמר נתינה ובבת נאמר העברה שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. וזהו ודאי עומק לשון הכתוב . וא״כ בב״צ דכתיב והעברת את נחלת אביהן להן למדנו שהותרו ב״צ לכל השבטים. וכדאי׳ שם דק״כ אלא דשם למדו מדכתיב לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. וזה לא נצרכנו אלא לת״ק דרבי. ודרשי הא דכתיב והעברת לרבות חלק בכורה וכפי׳ רשב״ם בדקי״ח כדכתיב והעברת כל פטר רחם. אבל לרבי הלא מבואר במקומו שהן רשאין להעביר נחלה. ומש״ה פירש הקב״ה בהם בפ״ע. משום דבאותו הדור לא היו רשאין שארי בנות להעביר נחלה אע״ג שעדיין לא נתפרש האיסור. ועפי״ז יבוא בדיוק דבר ה׳ נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם. בל״ז. וגם הקדים לשון תתן להם קודם דבר הניתן היינו אחוזת נחלה. ואח״כ אמר ה׳ והעברת את נחלת אביהן להן. הוא להיפך. ולדברינו מדויק שמתחלה אמר ה׳ שבשביל חכמתן וזכותן מחשיבם לזכרים לוקחי נחלה מצד עצמם. וכמו סרח בת אשר. מש״ה כתיב בל״ז. ועיקר הדיוק הוא להם. וחזר ופירש איזו נחלה היינו את נחלת אביהן להן. דבאמת אחר שהי׳ להם נחלת אביהן. אין הצורך ליתן להם בשביל עצמם. אלא נחלת אביהן. ומכ״מ מועיל זכות עצמם לענין והעברת:

בתוך אחי אביהם. היינו בא״י ולא בעה״י. ולא נימא דיותר טוב להעביר נחלה בעה״י שקדושתה קלה מא״י:

כן בנות צלפחד דוברות מלת כן פי' חז"ל כפשוטו שבתורה הכתובה במרום היה כתוב ותקרבנה בנות צלפחד וכו' וכל מה שדברו, והראו הקב"ה למשה וא"ל כן כמו שכתוב בתורה שלפני הם דוברות:

נתן תתן להם אחזת נחלה היינו נחלת אביהן וגם תתן להם בתוך אחי אביהם בנחלת חפר, והוסיף והעברת את נחלת אביהן ר"ל שבנחלת אביהן בנכסי חפר יקחו חלק בכורה כי א"י מוחזקת מאבותיהם, וראב"י סבר דלא דברה תורה כלשון ב"א ובמ"ש נתן תתן מוסיף חלק אח א' שמת בלא בנים ועז"א ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳),והאח שמת היה חוץ מן הששה אחים שנעשו ראשי משפחות:

א פירוש שרש"י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. רא"ם:

ב הרא"ם האריך כאן וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ נתן תתן ב' חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל אחד חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כלשון הברייתא ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ וצריך עיון עד כאן לשונו הרא"ם:

ג ר"ל שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו לכך אינו מניח בן ליורשו:

ד ור"ל שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגומר דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה לכן פירש דבר אחר דבר ולפירוש דבר אחר קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן לכן פירש גם טעם ראשון: