במדבר כז, ה

ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן:

וְקָרֵב משֶׁה יָת דִינְהוֹן קֳדָם יְיָ

דֵין חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וּסְכַם יַתְהוֹן עַל דַעְתָּא דִלְעֵיל מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלֵין וּבְאִלֵין אָמַר משֶׁה לָא שְׁמָעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דְיִשְרָאֵל דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם מִן בַּתְרֵיהּ דִי הֲווֹן זְרִיזִין לְדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין לְדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהֲתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן קְרַב משֶׁה יַת דִינְהֵין קֳדָם יְיָ

דין חד מן ארבעה דינין וכו' כתוב לעיל גבי מקושש וגבי טמא נפש: וְאַקְרֵיב משֶׁה יַת סֵדֶר דִינֵיהוֹן קֳדָם יְיָ:

ויקרב משה את משפטן לפני ה'. יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה, ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן. ואין זה נראה נכון, שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל, שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם, כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן.

אבל הנכון והאמת כדעת רז"ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל, ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שהאומות מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש, כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונש שאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ועל כן ויקרב משה את משפטן. ומה שבא אות הנו"ן גדול, רמז לתלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ולמדה תורה דרך ארץ שלא ידון אדם בפני מי שגדול ממנו אלא צריך הוא שיקריב את המשפט לפניו, שכן עשה משה שלא רצה לדון דין בנות צלפחד עד ששאל מהקב"ה. ואם אתה אומר לא ידעו, אפשר מי שכתוב בו (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, והיה בקי בכל סתרי התורה ותעלומות חכמה, האיך אפשר שלא ידע הדין הקל הזה, אלא שלא רצה לדון עד ששאל כדי ללמד ק"ו לדורות.

אבל דעת רז"ל שנתעלם הדין ממנו ולא ידעו כלל, יתכן שנאמר שתהיה אות הנו"ן סימן ורמז על שער החמשים שלא ידעו כלל ולא נמסר לו כי הוא לפני ה' כענין הפנימיות הדק שאינו מושג, וז"ש את משפטן לפני ה', כי נעלם ממנו המשפט הזה כנו"ן שלפני ה', הוא השער העליון שער החמשים, ואע"פ שאין טעם ההעלמה בהן שוה כי זה מצד העונש וזה מצד העומק.

ואמרו במדרש בנות צלפחד באו לשאול הדין תחלה לשרי עשרות, ושרי עשרות שאלו לשרי חמשים כדי לחלוק להם כבוד, ראו שרי חמשים כך אף הם חלקו כבוד לשרי מאות ושאלו מהן, ראו שרי מאות כך אף הן חלקו כבוד לשרי אלפים ושאלו מהן, ראו שרי אלפים כך חלקו כבוד למשה, ראה משה כך חלק כבוד לשכינה, וזהו ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ואמרו רז"ל ראוי היה דין זה ליכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן.

ויקרב משה את משפטן יודע היה משה שהבנות נוחלות על מה נחלקו אם יירשו בראוי כבמוחזק אם לאו.

ויקרב משה את משפטן. אמ' כך הן טוענות השיב לו:

ויקרב משה וגו׳. אפשר שנתכון לפי דברי תנא דחכמניות וכו׳ שהבאתי בפסוק ״למה יגרע״, ששפטו אם אנו כבן נירש ואם לאו תתיבם אמנו, כמו כן דבר משה לפני ה׳. וטעמו שאמר כן, לשאם יאמר לו ה׳ אין להם נחלה יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בבבא בתרא (קיט:) וזה לשונם: אמר רבי חדקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה אומר – יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה, וראויה היתה פרשת נחלות לכתב על פי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, וראויה היתה פרשת מקושש וכו׳ אלא שנתחיב מקושש ונכתבה על ידו, עד כאן. וכתבו התוספות שם בדבור המתחיל ״יודע היה משה וכו׳״: אף על פי שלא נאמרה פרשת נחלות, יודע היה מטעם אם כבן אנו נירש, אם כבת תתיבם אמנו, כדלקמן (במדבר כז:ד), עד כאן.

וקשה לדברי בריתא זו מבריתא (זבחים קטו:) שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בסדר נתינת התורה, שכלם מודים שנאמרו כללות התורה ופרטיה בסיני. ולפי בריתא זו לא נאמר למשה אם יטלו חלק בכורה אם לא עד שנת הארבעים שהיה בערבות מואב אחר מיתת אהרן, שכן אמר הכתוב ״ולפני אלעזר״, הא למדת שמת אהרן. בשלמא פרשת מקושש לפי שהיתה בשנה ראשונה כאמרם זכרונם לברכה (ספרי ח״א קיג:) נוכל לומר שהיה ה׳ אומרה למשה בסיני אלא שנתחיב מקושש וכו׳, מה שאין כן מה שלפנינו. ועוד כפי זה מת אהרן חסר ידיעת התורה בפרט דין זה.

ונראה כי לעולם כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללות ופרטות, וכמו כן פרשת נחלות, והיה יודע משה ואהרן שהבנות יטלו גם חלק הבכורה. ומה שאמרו בבריתא לא היה יודע שיטלו חלק הבכורה, פרוש בארץ ישראל, הכונה אם תחשב ראוי או מוחזק, לפי שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק ולא בראוי. ודבר זה לא בא מחמת חסרון ידיעת ההלכה אלא חסרון ידיעת מציאות זה אם קרוי מוחזק או ראוי, וחסרון ידיעת דבר זה אינו חסרון דיני התורה. וכן מוכיחים הדברים ממה שאמרו שם בגמרא שמקשה מבריתא זו של רבי שמעון השקמוני לרבא שאמר ארץ ישראל מוחזקת היא, ואמר: ואי סלקא דעתך מוחזקת היא, מאי קא מספקא ליה? ומתרץ: היא גופא מספקא ליה במשמעות דקרא (שמות ו:ח) ״ונתתי אתה לכם מורשה״ וגו׳. פרוש, אם פרוש מורשה הוא ירשה וכפי זה הבכור יטול בה פי שנים, או דלמא פרוש מורשה הוא שיהיו מורישין אותה. ופשטו ליה ירשה לכם ומורישין לבניהם, והינו דכתיב (שמות טו:יז): ״תביאמו ותטעמו״ וגו׳, מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה וכו׳, עד כאן. הדברים מגידים שהספק היה בארץ לא במשפט הבכורה שכבר נאמרה פרשת נחלות, שאם לא כן מה מקשה התלמוד במה נסתפק משה כיון שעדין לא נאמרה פרשת נחלות עד אותה שעה.

ונתבאר גם כן מהגמרא שגם משפט ארץ ישראל אם היא מוחזקת או ראויה נאמרה בתורה, אלא שנסתפק משה בפרוש מורשה. וגם אותו ספק יש לו ברור בתורה מפסוק ״תביאמו ותטעמו״ (שמות טו:יז), ולא הרגיש בו, כאמרו מתנבאים ואינם יודעים וכו׳. ומעתה אמרו ויקרב משה את משפטן הוא טענת הבכורה בארץ, ואמר ליה רחמנא והעברת את נחלת וגו׳, ופרש שם שדורש רמז הבכורה מתבת ״והעברת״ כדכתיב (שמות יג:יב) ״והעברת כל פטר רחם״. והגם שתמצא שכל ענין הנחלות כתוב כאן, בזמנו נאמר בסיני אלא שנקבע כאן, כדרך שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נט:) בענין מילה וגיד הנשה (חולין ק:) שבסיני נאמרו אלא שנקבעו שם. אלא שנשאר לנו לידע היכן רמזו הבנות בדבריהם טענת הבכורה שאומר שעליה הקריב משה משפטן. ואולי כי אין צרך שישאלו אם הדין יודע שיש להם זכות מה שלא הוזכר בדבריהם ונסתפק בו, ישאל עליו לאלהי המשפט. או אפשר שרמזוה במאמר למה יגרע שם אבינו, שרצו שיהיה הדבר להם כאלו אביהם הוא הנכנס לארץ, והדבר מובן שרצונם לומר שיטלו חלק הבכורה בארץ. ולפי זה אמרו משפטן פרוש, המשפט שתבעו בחלק הבכורה.

את משפטן. פי׳ משפטן חקירה שלהן. כמו שמפרש הגמ׳ סנהדרין דפ״ז למשפט זה הדין. ואינו דין ממונות. אלא החקירה התלמודית הבאה משלש עשרה מדות כמבואר שם זה בתו מאנוסתו. וכן הכונה כאן. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ט ה׳ בארוכה במשמעות משפטים בכ״מ. וכתיב משפטן בנו״ן רבתי. ללמד שהקריב גם את משפט הבנות בהלכות ירושה. גם את משפט ב״צ בפרט שראויות להיות מצוינות בשביל חכמתן וזכותן. וכך עלה מפי ה׳ כאשר יבא בסמוך:

ויקרב משה את משפטן יש הבדל בין דין ובין משפט, שדין מציין אם אין הדבר מבורר עדיין ודנים וחוקרים בו, ומשפט מציין גמר הדין ודבר שמשפטו מבואר ונודע, כמ"ש בכללים כמה פעמים, וממ"ש ויקרב משה את משפטן משמע שהיה דבר שמשפטו מבואר, כי משה ידע שהבנות יורשות ולא נסתפק רק על חלק בכורה כי היה מסופק אם א"י מוחזקת להם מאבותיהם כמו שמפ' בגמ' (דף קי"ט ע"ב). והנה ר' אליעזר אמר בב"ב שמ"ש ה' לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בזה קנה את א"י בחזקה. אולם בפ' שלח הוכחתי מדברי הירושלמי בחלה שר"ע מסופק בזה עיי"ש. ולכן אמר לשטתו שמשה היה מסופק בזה אם מ"ש ונתתי אותה לכם מורשה פי' שהיא ירושה להם מאבותיהם או פי' שמורישים ואינם יורשים, וגם י"ל שר"ע לשטתו שס"ל שדור המדבר אין להם חלק לעת"ל כי למ"ד ויש להם חלק הלא יירשו לעת"ל, כמ"ש בסנהדרין (דף צ' ע"ב) מנין לתה"מ מן התורה שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם, וא"כ למה אומר מורשה שמורישים ואינם יורשים הלא יירשו גם הם לעת"ל וע"כ פי' ירושה להם מאבותיהם ורק לר"ע לשטתו נסתפק כי לשטתו הם מורישים ואינם יורשים גם לעת"ל:

ש דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו' וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה' אלא שנתעלמה כו':

ת דלטעם ראשון קשה מנליה דנתעלמה ממנו הלכה דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו' בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו הוא הדין ה"נ לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו' לכן פירש גם טעם ראשון: