במדבר כז, יט

וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך:

וּתְקֵים יָתֵיהּ לָקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְלָקֳדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא וּתְפַקֵד יָתֵיהּ לְעֵינֵיהוֹן

וְתָקִים יָתֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקָדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא וְתַפְקֵיד יָתֵיהּ לְמֵיחְמֵיהוֹן

וְצִוִּיתָה אֹתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל: דַּע שֶׁטַּרְחָנִין הֵם, סַרְבָנִין הֵם, עַל מְנָת שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיךָ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ז:י״ט). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר לְעֵינֵיהֶם, כִּי יוֹתֵר רָאוּי הָעִנְיָן הַזֶּה לְהֵאָמֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, כִּי בִּפְנֵיהֶם יִגְרֹם בָּהֶם הִתְפַּקְּרוּת. וּמִדֶּרֶךְ הַמּוּסָר שֶׁיַּזְהִיר לָהֶם בִּפְנֵי עַצְמָן מִהְיוֹתָם עוֹד טַרְחָנִין וְסַרְבָנִין. אֲבָל וְצִוִּיתָה אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם – שֶׁיְּצַוֶּנּוּ בְּמִצְווֹת הַנָּגִיד וְהַשּׁוֹפֵט, כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ לְרֹאשׁ יַפְקִידֵם בְּיָדוֹ, וְיַזְהִירֶנּוּ לְהִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּעִנְיָנָם, וְלִהְיוֹת נִלְחָם מִלְחֲמוֹת ה', וְיִהְיֶה הוּא הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אוֹתָם, וּלְהִזָּהֵר בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט. וְזֶה רָאוּי לִהְיוֹת לְעֵינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּבְטְחוּ בּוֹ וְיִשְׁמְעוּ אֵלָיו, כִּי יֵדְעוּ כִּי יֵלֵךְ בְּעִנְיָנָם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת כִּי כֵן צִוָּה אוֹתוֹ רַבּוֹ. וְכֵן עָשָׂה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ" וְגוֹ' עַד ״לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת״ (דברים לא ז ח). וּבְסִפְרֵי: ״צַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ״ - עַל דְּבַר תַּלְמוּד, ״וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ״ - מַגִּיד שֶׁאֵין שְׁנֵי פַּרְנָסִים לַדּוֹר, וְאֵלּוּ מִצְווֹת הַנָּגִיד שֶׁיִּהְיֶה תַּקִּיף וְלֹא יִירָא אֶת הָעָם. וּלְפִי דַּעְתִּי בִּפְשַׁט הַכָּתוּב, טַעַם וְצִוִּיתָה אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם הוּא הַמִּנּוּי, שֶׁיְּמַנֶּה אוֹתוֹ בְּמַעֲמָדָם לִהְיוֹת נָגִיד עֲלֵיהֶם, כִּלְשׁוֹן ״מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת" וְגוֹ' (נחמיה ה יד), וְכֵן ״וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ״ (שמואל א יג יד), וְכֵן ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שׁוֹפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל״ (ז יא) - מִנִּיתִי:

וצויתה אותו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם לעיניהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו כי יאמר צווי על המינוי כמו וצוך לנגיד ולמן היום אשר צויתי שופטים:

וצויתה כתיב בה"א לומר לך שלמדו ה' חומשי תורה:

והעמדת אותו וגו׳. העמדה זו היא לשררות עליהם. ומכ״מ אינו אלא עבדות שמוכרח לעבדם במה שמשתרר עליהם. מש״ה כתיב בלשון והעמדת אותו לפני. באותו לשון דכתיב להלן כ״א שמראה על טפילות. היינו משום שבאמת השררה ג״כ הוא טפילות:

לפני אלעזר הכהן. הוא בעניני עבודת המשכן. שיהושע הי׳ כעין מלך כמבואר ברמב״ם פ״א ה״ג מהל׳ מלכים. ושם פ״ג ה״ח דלהכי כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת. והכי אי׳ בסנהדרין דמ״ט. ומלך שררותו גם בבהמ״ק שהרי בירושלמי מפרשי הא דתמיד קרב בד׳ שעות הי׳ בימי שלמה ומשום שהיו המפתחות ברשותו. ובמדרש איכה אי׳ שהי׳ ינאי המלך מזהיר את הכה״ג שלא יקריב נדבות ביום שהוא הקריב:

ולפני כל העדה. היינו בהנהגת הדור:

וצויתה אותו לעיניהם. פרש״י בני טרחנין הם כו׳ והקשה הרמב״ן שזה אינו ראוי להגיד בפני כולם. ולק״מ דבפני כל העדה. היינו סנהדרין כמו במקרא כ״א וכל העדה שהוא סנהדרין. וא״כ כשצוה אותו ע״ז. כש״כ שהגיע להם לדעת לסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק אפי׳ הוא מטריח. מיהו גם זה שכ׳ הרמב״ן אמת שנכלל בזה הצווי שאר דברי מוסר ג״כ השייך להנהגת הכלל. וע׳ להלן כ״ג:

והעמדת ואח"ז יתוסף עליו עוד שפע יתירה ע"י שתעמיד אותו לפני אלעזר והעדה שזכות הרבים אשר נתמנה לפרנס עליהם תנשאהו במדרגה יותר גבוהה. וצויתה אותו פי' הרמב"ן שהוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם כמו ויצוני ה' לנגיד על עמו וכן ולמן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל (שמואל ב ז׳:י״א):