רש"י על במדבר פרק כו

ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין:

לבית אבתם. על שבט האב יתיחסו, ולא אחר האם:

וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם:

לאמר. אמרו להם צריכים אתם להמנות:

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל, יג) כל העבר על הפקדים וגו':

משפחת החנכי. לפי שהיו האמות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזהו הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכלם כתיב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף:

אשר הצו. את ישראל על משה:

בהצתם. את העם על ה':

הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו:

ויהיו לנס. לאות ולזכרון (במדבר יז, ה) למען אשר לא יקרב איש זר, לחלוק עוד על הכהנה:

ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם:

לזרח. הוא צוחר, לשון צוהר אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמשה משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון לגד, הרי שבע משפחות. ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם שמנה מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי, והרביעית לא ידעתי מה היא. ורבי תנחומא דרש שמתו במגפה בדבר בלעם, אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני, נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון:

לאזני. אומר אני שזו משפחת אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו:

לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנלדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנלדו כלם במצרים, וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, כחצרון וחמול, שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי ובפלגש בגבעה נתקימה כלה. זו מצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן:

ואלה בני שותלח וגו'. שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו. ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות. צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר (דברים ז, ז) כי אתם המעט וגו', ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים, שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן. אך הצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו:

לאחירם. הוא אחי שירד למצרים, ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו נקרא אחירם:

לשפופם. הוא מפים, על שהיה יוסף שפוף בין האמות:

לשוחם. הוא חשים:

ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קימת בחיים מנאה כאן:

לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים, אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היה לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו:

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרבה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקדש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) אלעזר הכהן היה מלבש באורים ותמים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משבח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

לשמות מטות אבתם. אלו יוצאי מצרים שנה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבתם ינחלו. שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשו נטלו ארבעה חלקים:

אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר (שופ' א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה, ואומר (יהושע יט) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל:

מטות אבתם. יצאו גרים ועבדים:

על פי הגורל. הגורל היה מדבר, כמו שפרשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקדש, לכך נאמר על פי ה':

אלה משפחת לוי. חסר כאן משפחות השמעי והעזיאלי וקצת מן היצהרי:

אשר ילדה אתה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע:

כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה, ומה טעם? — כי לא נתן להם נחלה. והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקדיו יתן נחלתו:

ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ האנשים אומרים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במד' כז) תנה לנו אחזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן: