ויקרא כה, ג

שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּהּ

שִׁית שְׁנִין תִּזְרְעוּן חַקְלֵיכוֹן וְשִׁית שְׁנִין תִּנְזְרוּן כַּרְמֵיכוֹן וְתִכְנְשׁוּן יַת עֲלַלְתָּהּ

שש שנים תזרע שדך דרך הכתוב לומר כן ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב) ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ) ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד כיצד נרה שנה וזורעה שנה נרה שנה וזורעה שנה נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד:

את תבואתה. שב אל הארץ הנזכרת בפסוק הראשון:

ואספת - שלא תפקיר.

שש שנים תזרע שדך. אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות שלא כמשפט עבודת האדמה כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נרה שנה וזורעה שנה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (ב"ב לו, ב.):

ואספת את תבואתה. שלא כמנהג בעבודת האדמה שאם יזרעו חלקה אחת בעצמה שנים רצופות לא תוסיף תת כחה:

שש שנים וגו׳ אין מוקדם ומאוחר, פרשה זו נאמרה קודם שש שנים תזרע את ארצך שבפרשת משפטים, ונשנית להלן בשביל לזיתך.

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור יש בזה שאלות: השאלה הא' מה טעם למצות השמיטה שיהיה השנה השביעית שבת שבתון ולא שאר השנים: השאלה הב' למה ענש עונש גדול בזאת המצוה כשלא יקיימו אותה שאמר בסדר אם בחקותי אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה: השאלה הג' דתנן במסכת אבות פרק חמישי גלות בא לעולם על עובדי ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ מדוע ענש עונש גלות על שמיטת הארץ למה התנא אמר שעונש השמיטה גלות. וא"ת שהפסוק ענש גלות עליו אינו כן שלא אמר הפסוק עונש גלות עליו אלא על עבירות אחרות ואחר שיגלו על עבירות אחרות אמר שאחר שהם בגלות אז תרצה הארץ את שבתותיה כראובן שהלך לדיין וטען שמעון שחייב לו עשרת אלפים לבנים והשליכוהו בבית האסורים ואחר שהוא בבית האסורים בא לוי ובקש מהדיין שלא יוציאהו מבית האסורים אף שיפרע לראובן לפי שחייב לו אלף לבנים שלוי לא היה טוען לפני הדיין שיפרע לו שמעון האלף לבנים שחייב לו אבל אחר שראה אותו בבית האסורים טען עליו שיהיה שם עד שיפרע לו גם כן ונקרא בלע"ז אינבארג"ו וכן לא אמר הפסוק שילכו בגלות בעון השמטות אלא בעונות אחרים אבל אחר שהם בגלות יהיו בו עד זמן כל השמטות שלא שבתה הארץ שאע"פ שיפרעו שאר העונות לא יצאו מגלות עד זמן כל השמטות שלא שבתה הארץ וראיה לזה שהרי העונשים כולם שהזכיר בזאת הפרשה באו על העבירות שהזכיר בתחלת המוסר שאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם וגו' אף אני אעשה זאת וגו' ואמר אחר כל העונשים האלו שהזכיר ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו ואמר עוד והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם לומר שהקללות שהזכיר יבואו בפרט על ע"ז וגם מה שאמר ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם והשימותי אני את הארץ גם הוא יהיה בעון ע"ז ואמר על כל אלו העבירות ג"כ שילכו בגלות ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה ואחר כל זה אמר אז תרצה הארץ את שבתותיה א"כ כפי פשט הפסוקים לא בא גלות על עון השמיטה אבל התנא אמר שהגלות בא על עון השמיטה וזה אם שקיבל התנא כך או שקיבל שפירוש הפסוק הוא זה ולזה אני שואל למה ענש גלות על השמיטה: השאלה הד' מדוע לא ענשה התורה עונש על שמיטת כספים וגם התנא לא אמר עונש על שמיטת כספים. התשובה לכולם בשנקדים הקדמה אחת והיא שיש שלשה מינים נבראים בעולם אין עוד. בעל טבע. בעל רצון. בעל בחירה. בעל טבע הוא אותו שאינו יודע מה פועל ואין מכיר בפעולתו כגון היסודות והדומם המורכב מהם והצומח שהאבן שנופלת מלמעלה למטה אינה מכרת ואינה יודעת אם נופל או לא ומה עושה וכן האילנות והעשבים שצומחים אין יודעים ואין מכירים אם צומחים או אין צומחים ואם הם רעננים או יבשים ואין יודעים הסגולות שיש בהם. בעל רצון הוא הוא אותו שיודע פעולתו הפרטית ופעולות פרטיות אבל אינו יודע כללות הפעולות וכללות הדברים והם הבעלי חיים הבלתי מדברים שמשיגים הפרטים לא הכללים ואלו נקראים בעלי רצון כמו שנתבאר במקומו. בעלי בחירה הוא אותו שיודע הפעולות הפרטיות וגם יודע הדברים הכוללים וזהו האדם שהוא חי מדבר וזהו שאמר עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו אלו הם בעלי בחירה שהם מיחלים לה' ואמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון הם הבעלי חיים הבלתי מדברים שהם בעלי רצון וצריך שנדע עוד שבעלי רצון יש להם הדמות מה עם השי"ת שהקב"ה יודע הפרטים ומשגיח בהם וזהו סוד צער בעלי חיים מן התורה ובעלי בחירה יש להם הדמות עם הקב"ה בפרטים גם בכללים שהקב"ה יודע הפרטים גם הכללים עוד צריך שנדע שלכן הבעלי טבע משועבדים לבעלי רצון כמו שאמרו במעשה דאלכסנדרוס מקדון שאומר בו שכשבני אדם רשעים אין הגשמים באים בשביל בני אדם אלא בשביל הבהמות וז"ש אדם ובהמה תושיע ה' אדם בעבור הבהמה תושיע ה' הנה שהקב"ה נותן מטר שהוא בעל טבע בעבור בעלי רצון ולזה אמרו כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינם מינם. הכלל בעלי הטבע משועבדים לבעלי רצון ולבעלי בחירה אבל יש הפרש ביניהם שבעבור הבעלי רצון מתקיימים בעלי הטבע בפעולתם ובעבור בעלי בחירה מתחזקים. פירוש בעלי טבע שהיא הארץ בעבור הבעלי חיים שהם בעלי רצון מתקיימים בטבעם שעושים פעולתם כפי הטבע והוא שיבואו גשמים בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו אבל בעבור הבעלי בחירה לא די שמתקיימים אבל עושין יותר שמתחזקים מאד לעשות פעולתם יותר גדולה מטבעם. ודע שעל מאמר שאומר עד אשר יבואו ימים שלא תמצא חפץ בהם אמרו ז"ל אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה פי' הרמב"ן שתיבטל הבחירה וזה הפך סברתי שאני שמתי הבחירה במעלה גדולה וכתב רלב"ג שהשואל מדוע לא עשה הקב"ה את האדם שיהיו כל פעולותיו טובות ולא יהיה פועל רעות הוא כשואל שהאדם לא יהיה אדם שאם כן יהיה מלאך אלא אין הכוונה אלא שכמו שעכשיו בעולם הזה נוטים הכל או רובם ליצר הרע יהיו אז נוטים ליצר הטוב ויהיה קצתם טובים וקצתם יותר טובים אבל הבחירה לא תוסר ובעבור שהבחירה היא ענין גדול ובשבילה יתחזק הטבע לעשות פעולתה יותר גדולה מטבעה צריך שנשאל אימתי יהיה זה והתשובה זה יהיה בימות המשיח ומי אמר לנו רז"ל אמרו כן במה שאמרו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהי פסת בר בארץ פי' לחם ממש אפוי בלא טורח וכן כלי מילת ולזה תקנו המוציא לחם מן הארץ. ויש להקשות והלא הקב"ה אינו מוציא לחם אפוי מן הארץ שחמשה מינים הם החטים והשעורים ואלו החמשה מינים כשהם שיבלים נקראים תבואה בכל מקום ואחר שדשין וזורין אותם נקראים דגן וכשטוחנין אותם ולשין את קמחן ואופין אותם נקראים פת וכן כתב הרמב"ם בספר אהבה וידוע שפת ולחם הכל אחד ואם כן היאך תקנו המוציא לחם מן הארץ שהקב"ה אינו מוציא לחם מן הארץ אלא תבואה והאנשים במלאכות שעושים בשבילם עושים לחם אלא הכוונה שתקנו כך בעבור שעיקר חיותינו הוא לימות המשיח וחיי העולם הזה הוא הבל לכן תקנו המוציא לחם מן הארץ לרמוז לזמן ההוא שיוציא הקב"ה לחם אפוי ממש מן הארץ ולזה רמז השמיטה שלא יצטרכו לחרוש ולזרוע ולזה אמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור שלא יהיה צריך לימות המשיח זה שהארץ מעצמה תוציא לחם גמור ולכן מי שאינו שובת מכחיש משיח ולזה נתן לו הפסוק עונש וגם התנא נתן לו עונש גדול כאמרו גלות בא לעולם על שמיטת הארץ לפי שהמשיח הוא גאולה שיבוא לגאול ישראל והשמטה רומז אליה ואם ישראל כפרו בשמיטה כפרו במשיח והכופרים במשיח ראוי שלא יבוא לגאול אותם ושיהיו בגלות וא"כ יפה מאד אמר התנא גלות בא לעולם על שמיטת הארץ אבל שמיטת כספים אינו רומז לזה אלא למה שנמשך מזה פירוש שמצד שהשפעת הארץ יהיה גדול מאד לא יהיו צריכים המלוים לתבוע ללוים ולכן לא ענש בו לפי שזה הוא מקרה לעצם והמקרה לא חשש התנא להענישו והתורה לא נתנה לו עונש שעל המקרה לא חשש כל כך לתת לו עונש בפירוש ששמיטת הארץ הוא עצם ושמיטת כספים הוא מקרה לשמיטת הארץ ובזה הותרו כל השאלות וכלהספקות והוא ענין חשוב:

שש שנים וגו׳. נתכון ליתן עשה על הזריעה וגו׳ ועל הזמירה של שנה שביעית, כי לאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים מא:), והגם שכתב רמב״ם בהלכות שמטה (פרק א) כי עשה נשמע מאמרו ״ושבתה הארץ שבת״ וגו׳, אף על פי כן אינו נשמע משם עשה דזריעה ועשה דזמירה, או אולי לחיבו בשני עשין, ועין בפסוק ״ואספת״.

ושש שנים תזמר. כפל לומר ״ושש שנים״ ולא הספיק לומר ״שש שנים תזרע שדך ותזמר כרמך״, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בפרק ה׳ דשביעית וזה לשונם: בנות שוח שביעית שלהם שניה וכו׳, וכתבו הטעם משום שאנו הולכים בהם אחר חנטה, וכיון שחנטו בשביעית דינם כפרות שביעית ואסורים בשנה שניה לשביעית. הרי שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה, ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה, כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה (יג:), ואשר על כן הבדיל ה׳ ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמן ושש שנים של הכרם בפני עצמן, לצד שאין משפטן שוה, שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה.

ואספת וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואספת״, ואולי שנתכון לדיק ואספת את תבואתה ולא ספיחיה העולים בשביעית, והכונה בזה לתן עשה על אסיפת ספיחים כי לאו הבא מכלל עשה עשה, או ירצה להבטיח שהגם שזרעו הארץ שש שנים וכפי טבע הארץ כשזורעה שנה אחר שנה לא תתן כחה, וכמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא כט.) זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו׳, שבזה תתן כחה, אבל שנה על שנה ובפרט שש שנים ודאי שתכחש הארץ, ויאמר האומר הנה טוב מאד שתשבת הארץ באפן אחד בסדר שתתן כחה בשנת הזריעה, ואין לדבר זה גבול שתהיה שנה השביעית בדיוק שנת שבתון, לזה אמר שש שנים ואף על פי כן ואספת את תבואתה בגדר הראוי לה בלא הכחשה משנה לשנה, ואין צרך להוביר אותה בשנה משני השש כי יצו ה׳ את הברכה בארץ הקדושה. ואולי כי לזה גם כן נתכון באמרו דבר ואמרת, דבר כפשטה, ואמרת כי אדרבה מתנה טובה אני נותן להם שיזרעו השדה וכו׳ שש שנים זה אחר זה ולא תכחש הארץ מתת כחה בשוה מבלי שיצטרכו להוביר זולת שנה השביעית למצות מלך.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף כ״ו וזה לשונם: מכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכתבו התוספות: ואם תאמר, משום ארנונא התירו לחרוש בשביעית דאוריתא? ויש לומר וכו׳, אי נמי יש לומר דפקוח נפש הוא ששואל ממנו ואין לו וכו׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב שש שנים וגו׳ ואספת וגו׳, פרוש, אימתי אין אני מתיר לך אלא שש ולא שבע? ״ואספת״ – כשאתה זורע לאסף לעצמך, אבל לארנונא לתת למושל – זרעו אפלו בשביעית כדברי רבי ינאי.

שש שנים תזרע שדך וגו'. כבר אמרנו שזו הבטחה שלא יכחיש חילה אף אם יזרע שש שנים רצופים ולא יעשה שנה בור אחר שני שנים זרע, ועל צד השכר אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם כי באמת אני הנותן לך הארץ ולא בחילך ירשת ארץ ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ ע"כ אני מצוך ושבתה הארץ שבת לה'. לא לשם תוספת כח בארץ כי אם לשם ה' לגלות כי הוא ית' בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה' תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה. לאפוקי אם לא תשבות לשם ה' אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים ואת"ל שתזרעה מכל מקום יבוזו זרים יגיעך ולא תאסוף תבואתה כמ"ש (שופטים ו ג) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו, וכתיב (דברים כח לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף. ואמר שדך למעט שדה של אחרים, לומר שאם לא תשבות אזי תלך בגולה ותהיה עבד לאומות ותזרע שדה שלהם ולא שדך, אבל בזכות השמיטה תזרע שדך וכרמך. ועוד הזכיר שדך למעט שנת השמיטה שבו אין השדה שדך כי אם הפקר לכל כי מאחר שבשנה זו אתה מודה כי לה' הארץ א"כ ראוי שיתפרנסו ממנה בשנה זו עניי עמו ולא יהיה לך יתרון עליהם, ואמר בזכות ושבתה הארץ שבת לה' תזכה ששש שנים תזרע שדך. אבל אם תרצה להחזיק בפירות שביעית כבעל הבית אז תבא לידי עניות שתמכור השדה ולא יהיה שדך כי אם של אחרים כדעת המדרש (תנחומא בהר א) הדורש סמיכות פרשיות כי ימוך אחיך לעושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני ולמכור ביתו ושדהו וזהו דומה למה שארז"ל (תענית ו:) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך בבית, כי כל זמן שחיה אוכלת אז בזכות הצדקה יהיה גם לבהמתך אבל אם תחזיק בה כבעל הבית לבלתי נתון לחיה בשדה אז תכלה הפרוטה מן הכיס שגם לך לא יהיה.

ומטעם זה נאמר בסמוך ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וגו'. הקדים השדה אל הזריעה לומר כדי שלא תטעה לומר שהשדה שדך ולא של ה' על כן אני מצוך שלא תזרע כי בזאת תדע כי של ה' היא ולא שלך ואת ענבי נזירך שהפרשת לך ולא רצית ליתן ממנו לאחרים במזימות זו אשר חשבת כי הכרם כרמך ע"כ אני מצוך לא תבצור. כי בזאת תדע שאין נכון שתנזור ותפריש את בני האדם מהם אלא יד כולם יהיה שוה בה למען תדע כי לה' הארץ ובידו לנזור ליתנה למי שירצה, ואכלו אביוני עמך משלחן גבוה. וזה טעם היובל שנאמר (כה כג) והארץ לא תמכר לצמיתות. כי אין האדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי לה' תבל ומלואה, והוא נתנה אל האדם זמן חמשים שנה הקצובים לסתם אדם בינוני מיום היותו בן עשרים לרדוף אחר קניני הזמן עד היותו בן שבעים, על כן אינו יכול למכור נחלה כי אם על חמשים שנה לא יותר.

ואספת את תבואתה. לא כמו בשביעית שלא ניתן אפילו הגדל מאליו אלא לאכילה ולא לאסוף ולכנוס לסחורה ולגורן כמו שיבואר אבל בשש שנים תאסוף לגורן. ומשם תאכל ולא מן השדה כמו בשביעית וביובל דכתיב מן השדה תאכלו וגו׳: