אור החיים על ויקרא פרק כד

צו את בני ישראל וגו׳. צריך לדעת מה ענין מצות שמן והדלקתו במקום זה, גם מצות מערכת השלחן מה ענינו לכאן, ומה גם שכבר נאמרו הדברים ככתבן במקומן במצות המשכן ומצוותיו. ורש״י זכרונו לברכה פרש מה שפרש, ואין בדבריו דבר מספיק. ורמב״ן זכרונו לברכה כתב שכלה השמן וכו׳, ואין ראיה לדבריו.

ואולי כי לצד שצוה מצות שביעיות – פסח שבעה ימים, חג הסכות שבעה ימים, שמחת המינים שבעה ימים, גם ראש השנה ויום הכפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחדש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב ״שש המערכת״ וגו׳ והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות והיא משלמת שבע, ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העמר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד לומר כי סודם ועקרם אחד.

עוד אפשר שנתכון בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סכה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) בפסוק ״מחוץ לפרכת העדות״ וזה לשונם: וכי לאורה היה צריך? והלא כל הארבעים שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופרשו התוספות (שבת כב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה, שהיו רואים מה שבתוך התפוח וכו׳, אלא עדות לבאי עולם וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתחכם ה׳ בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סכה ״כי בסכות״ וגו׳, לומר כי ישראל לצד ענני כבוד לא היה להם אור השמש, והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרכת העדות, עדות לבאי עולם וכו׳.

ויצא בן אשה וגו׳. אמר ויצא על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא) בפסוק ״ויצא העגל הזה״ שיצא בלא כונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכונה האשה ישראלית למעשה הכעור אלא בלא מתכון לדבר אסור יצא הנגע, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א:כח) שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה, והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה. ולזה תמצא שהכתוב משוה זכרון האשה לזכרון האיש הישראלי, דכתיב האשה הישראלית ואיש הישראלי כי נקיה האשה מעון ושוה לאיש הישראלי המזכר לפנינו שאין בו דפי. ואמרו בתוך בני ישראל לומר שלא היה בתוכם ממזר כיוצא בו.

עוד ירצה, שלא נתנו לו מושב בתוכם, שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו ״אינך משלנו״, ורבותינו זכרונם לברכה (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגיר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם, ומגלגלין וכו׳, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד.

עוד נתכון הכתוב לומר, שמריבה אשר נצו עליה היא על ההפרש הנרשם, שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי, וכאן כלל כל מה שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב:ג) למאן דאמר על דבר יוחסין ולמאן דאמר וכו׳, ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צרך בדבר.

ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בשתי דרכים: האחד לשבח על זה הדרך – ויביאו אתו אל משה ושם אמו וגו׳, פרוש, גם היא מכלל המביאים. והאחד לגנאי – ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחיבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה, וכתיב (משלי י״ב:י׳) ״ורחמי רשעים אכזרי״, לזה גלה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה. גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי, כי מן הסתם השבט ירחם ויעמד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויקרא רבה לב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו׳:

כגר כאזרח. ולא אמר הגר כאזרח, שאז יהיה נשמע כי מדרגת גר למטה ממדרגת אזרח, שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר כגר כאזרח פרוש האזרח כגר והגר כאזרח ששקולים הם במשפט.

ובני ישראל עשו וגו׳. קשה, מה מקום ״ובני ישראל עשו״ וגו׳ אחר שאמר ״ויוציאו את המקלל וגו׳ וירגמו אותו אבן״, הריני רואה שעשו את אשר צוה ה׳? ויש לומר, לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית, יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות גם כן טינא שבלב, לזה אמר עשו כאשר צוה ה׳, פרוש, לצד מצות ה׳ הוא שעשו.

או נתכון הכתוב להעלות המצוה שעשאוה כל ישראל, הגם שלא היתה בו יד כלם.

או ירצה, שעל ידי מעשה זה שקנאו קנאת כבודו יתברך, העלה עליהם הכתוב גם כן כאלו עשו כל התורה, והוא אמרו ״כאשר צוה ה׳ את משה״ בדרך כלל.

או יאמר על זה הדרך, לצד שבמצות ה׳ למשה אמר הוצא את המקלל שחוזר אל משה כי הוא יוציא אותו, והרגימה תהיה על ידי ישראל דכתיב ורגמו אתו כל העדה, וכאן אמר ״ויוציאו המקלל״ שחוזר אל ישראל המזכרים בסמוך, ובא הכתוב לשבח לישראל ואמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ למשה, פרוש, לעשות הוא, קדמו הם בדברו אליהם ועשו אותו קודם שיעשהו משה, לצד הזריזות והמהירות לקים מצות ה׳. ולדרכים הראשונים נפרש הוצא, או הוא או שלוחו.

חסלת פרשת אמור