ויקרא כה, לז

יָת כַּסְפָּךְ לָא תִתֵּן לֵהּ בְּחִבּוּלְיָא וּבְרִבִּיתָא לָא תִתֵּן מֵיכְלָךְ

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כַּסְפֵּיכוֹן לָא תִתְּנוּן לֵיהּ בְּשַׁעַרְיָין וּבְרִיבְיָין לָא תִתְּנוּן עִבוּרֵיכוֹן

יַת כַּסְפָּךְ לָא תִיתֵּן בְּשִׁיעוּרִין וּבְרַבְיָן לָא תִיתֵּן מְזוֹנָךְ:

את כספך ולא כספו של כנעני. וכן אמרו רז״ל כנעני שמנה את ישראל סנטר על מעותיו מותר לישראל אחר ללוות ממנו ברבית.

ואמר את כספך וגו׳. כאן פרש מה הוא הנשך והתרבית אשר מחשיכים אורו, את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא. ואמר ובמרבית לא תתן אכלך פרוש אפלו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המרגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב (משלי יג:כה) ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, לא להנאת ההרגש. ואמרו אני ה׳ וגו׳, פרוש, והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית אלא להיות לכם לאלהים הוא עקר הארץ. ואמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים וזה לשונם: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו על מלכות שמים.

את כספך וגו׳. לפי הפשט קאי על הלוה שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך. ואכלו בשביל מרבית: