במדבר כג, יב

וַאֲתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יָת דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֶטַר לְמַלָלָא

וְאָתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יַת מִן דִי שַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אַנְטַר לְמַלָלָא

הלא את אשר ישים ה' בפי. וכבר ידעת שהוא אלהי ישראל ולא ידבר כי אם טוב על ישראל:

הלא את אשר וגו׳ אשמר וגו׳. פרוש, לא כמו שאתה חושב שאין עלי חיוב כשיבא הדבור מה׳ לברך ואסתם פי ולא אדבר, לא כן הוא, אלא הרי הוא מתרה לבל ישתק. ולזה דקדק לשון שמירה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבועות לו.) כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, שהוא מזהר לבל ידום ואם יעבר חיב מיתה. וזולת מאמר אשמר לא היה נשמע, ומעתה אנוס הוא. ורבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ״כ) אמרו שאמר לו ולואי שהיה מת ולא מברך ישראל, הרי שכל מה שהיה מברך אנוס היה ולא מלבו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני), טס של ברזל היה עומד בפיו, אם היה רוצה לקלל היה מונעו, לברך – יכול, והוא אמרו אתו אשמר כדי שאוכל לדבר, שזולת זה היה מתאלם.

או אפשר שנתכון לומר לו כי הוא מיחל ומצפה לשום ה׳ דברו בפיו לדבר, והוא אמרו אשר ישים ה׳ בפי אתו אשמר, פרוש מיחל ומצפה לדבר, כי יטעם טעם גדול אשר אינו כדאי הוא וכל משפחות האמות, כידוע כמה ערב לנפש טעם הכח הקדוש אשר מלתו על לשונו, והגם שעשה ה׳ בפיו דבר ופרשנו לבל יגעו הדברים בפה חזיר, אף על פי כן יטעם טעם בן נותן טעם ויערב לו.

ויען ויאמר. ויען מיותר. אכן במס׳ סוטה פ״ז איתא דבכ״מ דכתיב עני׳ הוא בלשון הקודש. והנה בלק ובלעם כשהיו מדברים היה בלשון מואב. ורק הכתוב סידר תכונת דבריהם בלה״ק. אך כשהיה מדבר בלעם בדבר ה׳ היה מדבר בלה״ק כדבר ה׳ וזהו משמעות מה שאמר ה׳ וכה תדבר כדאיתא בסוטה שם לענין ברכת כהנים. ובלק הבין לשה״ק ואח״כ כשדבר בלק לקב אויבי וגו׳ היה בלשון מואב. והודיע הכתוב כי תשובת בלעם היה בלה״ק משום שהיה ברוה״ק. ובזה ידע בלעם כי עוד יהי׳ נדבר בשם ה׳ כמו שיבואר במקרא ט״ו: