במדבר כג, ח

מה אקב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג) גם ברוך יהיה. במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם. במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה:

לא זעם ה'. אני אין כחי אלא שאני יודע לכון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אתו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה':

מָה אֲלוֹטֵיהּ דְלָא לַטְיֵהּ אֵל וּמָה אֲתָרְכֵיהּ דְלָא תָרְכֵיהּ יְיָ

מָה אֲנָא לָאִיט וּמֵימְרָא דַיְיָ מְבָרֵךְ יַתְהוֹן וּמִן אֲנָא מַזְעֵיר וּמֵימְרָא דַיְיָ מַסְגֵי יַתְהוֹן

מָה אֲנָא לַיִיט דְבֵית יַעֲקב וּמֵימְרָא דַיְיָ מְבָרֵךְ יַתְהוֹן וּמָה אֲנָא מַזְעֵיר דְבֵית יִשְרָאֵל וּמֵימְרָא דַיְיָ מַסְגֵי יַתְהוֹן:

מה אקוב לא קבה אל. כטעם קללה והה"א תחת וי"ו כה"א אהלה וכן ה"א כי פרעה אהרן והמלה מפעלי הכפל והשלמה קבבו כמו סבבו ואם היא מלה זרה:

ומה אזעם לא זעם ה'. מגזרת זעם והטעם כפול:

לא זעם ה' - אותם. לא הכעיסם, כדכתיב: והעם אשר זעם ה' - שהקדוש ברוך הוא זעם אותם, לשון הכעיס אחרים הוא.

ומה אזעום לא זעם ה'. שלא כעס הקב"ה בכל אותן הימים והיינו דקאמר ליה נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ וגו'. כדאיתא במס' ברכות. ואמרינן התם וכמה הוי זעמו רגע וכמה רגע כמימריה ותימ' היאך יכול לקללם באותו זמן מועט וי"ל שהיה יכול לו' כלם. וזש"ה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה שאמר ותרועת מלך בו. הוא הפך כלם. ומיהו קשיא מדאמרינן התם ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה טובא כו' כי מטא ההיא שעתא איתנמנם אמר ש"מ לאו אורח ארעא למעבד הכי דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו למינאי והיאך היה יכול לקללו באותו רגע ואי זו קללה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת וצ"ל דאין הדבר תלוי כי אם להתחיל הקללה בשעת הזעם וכן נמי מוכח התם דמסיק אמר ר"י מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו בקש לו' לא יהיה להם בתי כנסיות כמו שאפרש בסמוך וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע אלא ש"מ דבהתחלה תליא מילתא:

מה אקוב לא קבה אל. אף כשהיו ראויין לקללה במעשה העגל לא זז מלחבבן לא פסקו ענני כבוד והמן והבאר, וכן כתוב בעזרא (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך מארץ מצרים ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה, ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתת להם לצמאם.

ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה אל, אמר כן על יעקב שנקרא אל שנאמר (בראשית ל״ג:כ׳) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו רז"ל מי קראו אל, אלהי ישראל, ולומר שאף בשעת כעסו כשקלל לא קלל אלא אפם, ומה אזעום לא זעם ה' בכל הימים הללו, וכל כחי וחכמתי אינה אלא בשעת כעסו.

מה אקב וגו׳ שהרי מראש צורים שאני עומד כדכתיב ויעלהו במות בעל.

מה אקב לא קבה אל. מה אני יכול לקוב מאחר שאין הק' חפץ ואינו רוצה להסכים שאקללם וכן לא זעם ה' אותם ואינו חפץ לזעום אותם:

מה אקב לא קבה וגו׳ כי מראש וגו׳. קשה, אם ה׳ קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה׳ מה צורך בזעימת בלעם? הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקלל וגו׳. עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו׳ למאמר מה אקב וגו׳.

ולעמד על כונת הדברים יש להעיר בעקר הדבר של האיש המקלל, ממה נפשך: אם הוא חיב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה, על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקלל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחיב עליו ביאת הרע, קללתו תשוב על ראש המקלל. בשלמא הברכה, לפי שמדה טובה מרבה, גם לעשות ה׳ רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקבל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה – כי לא ירע ה׳ לאדם חנם חס ושלום.

אכן עקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו, בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטא, ומדה זו היא אחת משלש עשרה מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד, זולת בעת אשר יזעום ה׳, דכתיב ״כי רגע באפו״ (תהילים ל:ו), אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים. וכמו כן כשיקלל אדם את חברו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה׳ מאריך לו אפו עליהם ימהר לפרע ממנו. אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום.

עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשרש נשמתו. והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרחק לעמד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שרש הנפש החוטאת. וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו. וזה הוא סוד ״נושא עון״ שאמרו רז״ל שה׳ מפרנס הקטגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו (זוהר חלק ג פג:) כאמרו (ירמיהו ב:יט) ״תיסרך רעתך״, וכתיב (ישעיהו סד:ו) ״ותמוגנו ביד״ וגו׳, והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע לו.

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב (דברים כ״ח:כ׳) ״ישלח ה׳ וגו׳ את המארה וגו׳ ואת המגערת״, והם שמות כתות המחבלים. קללה הוא כנגד עברות חמורות, וזעם כנגד עברות קלות. ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כלם זעומים בשביל מעשיהם הרעים, היו דבריו מועילים להם. וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון, וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרחק כמו שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקב וגו׳, פרוש כי בכל ענפי הקדשה שבה נאחזים עם בני ישראל, אין בו בשרש העליון שום שליטה מחלק המרחק שבאמצעותו יעורר הדין עליהם.

והנה שתי מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם, שם אל ושם הוי״ה ברוך הוא. שם אל – שכן נקרא יעקב ״ישראל״, פרוש: ישר אל, לשלל אל השרש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרחק, ושם הוי״ה דכתיב (דברים לב:ט) ״כי חלק ה׳ עמו״, והם שתי הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל. ולזה אמר מה אקב לא קבה אל, כי שרש נשמתם שבבחינה זו אין בו רשם מזה חלק הרע כמו שאמרנו למעלה. גם בערך מקום עליון שהם שרשי נשמות הצדיקים שבבחינת שם הוי״ה לא זעם ה׳, פרוש אפלו דקדוקים שה׳ מדקדק עם הצדיקים לא נמצא שם. ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו? ותאמר שיחפש בשרש הקודם להם ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא, והוא אמרו כי מראש צרים אראנו וגו׳, פרוש צורים הם האבות כידוע, והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם.

ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך, כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה, לא שבקשתי בחלק מהם לבד, לא כן הוא, אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שרש האמהות, והוא אמרו ״ומגבעות אשורנו״, ובכל זה לא מצא מקום שיכנס דרך שם. ולהיות שיש להקשות בדבר, איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן, לזה אמר הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, פרוש לבדד, שאין שרשו משרש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא, אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל, אין לו שום קורבה מהמולידים. ואמרו ובגוים לא יתחשב, פרוש שאפלו עם אותם שנקראים גוים, שהם אחיהם ממש, והם ישמעאל ועשו ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב (בראשית י״ז:כ׳) ״ונתתיו לגוי גדול״, ועשו דכתיב (בראשית כ״ה:כ״ג) ״שני גוים״ – לא יתחשב. וכן אמר ה׳ לאברהם (בראשית כ״א:י״ב) כי ביצחק יקרא לך זרע, למעט ישמעאל ועשו שאינם נחשבים זרעו. מעתה אין מקום לקלל לישראל לא לצדיקים ולא לבינונים. והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה׳ עליהם לשון סליחה. ואולי כי לטעם זה לא היה ה׳ מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל חס ושלום.

עוד יכון באמרו הן עם וגו׳, מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל, ואמר: ״הן עם״ – זה הוא העומד אחר כלות כל האמות, יעמד בדד ישכן, וכל האמות אין מבטח להם אפלו שנים רבות, ואיך רוצה לעקר אמה המתקימת עד סוף העולם. ואמרו ובגוים לא יתחשב, פרוש, לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד, כי אין דומה להם בכל הגדלות שיגיעו האמות.

מה אקב לא קבה אל, הוא אומר לי ארה שהוא גדולה מן קבה, אפילו בקבה אין לי כח ק"ו בארה אבל לפי רש"י שקבה גדולה מארה לא יתיישב כלל מה שהתחיל בארה וסיים בקבה. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה ישראל את אל, כי האומות כשהצרה בא עליהם הוא מקלל במלכו ובאלהיו אבל ישראל אינן כן אלא אפילו אם הקב"ה בא עליהם בחוזק ותוקף כהוראת שם אל, מ"מ לא קבה ואינו מקלל אלא מברך גם על הרעה לפיכך גם הקב"ה לא יקב אותם אפילו בשעת קלקלתם. ומה אזעום לא זעם ה', כי האומות מהפכין ה' מדה"ר לדין וישראל מעולם לא זעם את ה' לא הכעיס את מדה"ר להפכה למה"ד.

מה אקוב. הן זה א״א לקלל בחנם. כי אם להזכיר עון שרואה בעינו על כמה אנשים מהמון אבל גם זה א״א כי לא קבה אל. הקב״ה אינו חפץ שיתפרשו החוטאים הרבים בישראל. מפני כבוד הבריות. וכבר אמרו בב״ר כ״פ בשעה שהדין מתוח על עונות הדור ר״ל אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. והיינו כדי שלא יתפרסמו החוטאים שהם רבים בדור. ואם כן היאך אפשר לקבות. ואמר בשם אל. דמשמעו כח של כל הכחות. והיינו משום שבאמת תלוי כח הנהגתו ית׳ ע״י מעשה ישראל. נותנים עוז ע״י מעשה הטוב. ומתישים כ״י ע״י עונות הדור. וא״כ היה מן הנראה דאותו השם המכונה אל יהא מעניש בפרסום האנשים המתישים כחו כ״י. אבל מכ״מ אינו כן. ולא קבה את הרבים מיעקב:

ומה אזעום. על ישראל על שמשנים לפי דעתך טבע הויות העולם שברא ה׳ אבל לא זעם ה׳. אין המקום בכעס ע״ז כלל. ואמר כאן שם הויה. באשר זה השם הוה ויהיה ומהוה הכל. והיינו מקור וחיות כל הטבע. לא כשם אדני שמורה על שידוד הטבע כאדון העושה בשלו כמו שחפץ כמש״כ בפ׳ שמות ותשא ובכ״מ. וא״כ מי שעושה נגד הטבע שלא ברצון המקום ב״ה ה״ז נגד כח הויה ורצונו בקיום הטבע בעולם ומלואו. אבל אינו בזעם כאשר יבאר:

מה אקב ר"ל לא לבד שאי אפשר שאאור אותם שהוא שתחול עליהם הקללה להמעיטם, כי גם אי אפשר שאקוב אותם שהוא רק פרישת הקללה בפה מבלי שתחול בהם שזה גדר קבה, גם זה אי אפשר אחר שלא קבה אל, ולא אוכל לפרוש עליהם קללה מבלי רצון ה', ונגד לכה זועמה ישראל, אמר ומה אזעום איך אעורר עליהם זעם אם לא זעם ה' ואינו קוצף עליהם:

ב ויהיה פירוש הפסוק מה אקוב כי יודע אני שלא יסכים אל על ידי לקלל וממה אני יודע משלא נתקללו כלל אף שהיו ראוים להתקלל שאין לומר שפירושו שאין השם רוצה לקללם אם כן מאי ומה אזעום לא זעם ה' שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם אם כן אפי' היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם:

ג ואם תאמר כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא לא כעס כל הימים הללו למה אמר לו אלהים לא תאור את העם דהא הקללה לא היתה חלה ויש לומר דהקדוש ברוך הוא היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם ואם היה מקללם היה אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי: