במדבר כג, כז

וקבותו לי. אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי"רש מי"י בלע"ז [תקלל אותו]:

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְּעַן אֲדַבְּרִינָךְ לַאֲתַר אָחֳרָן מָאִים יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְדוּן אִידַבְּרִינָךְ לַאֲתַר חוֹרָן דִלְמָא תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלַטְטֵיהּ בְּגִינִי מִתַּמָן

וקבתו לי. מפעלי הכפל כמו וסבותי אני:

אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. כי אולי יהיה אותו החלק מהם יותר ראוי לקללה:

לכה נא אקחך. אמר נא פרוש, עתה שכבר היה מה שהיה ומה שיש לו לברך כבר ברכם. וטעם שעדין היה מצפה לדבר, שראה שתי פעמים שה׳ חפץ בברכה לישראל, נראה כי חשב שאפשר שהפנה שעמד בלעם פעם אחת ושתים היו אנשים צדיקים, מה שאין כן עתה שמשים פניו כנגד כל העם, מן הסתם יהיו בהם כת אחת בלתי הגונה, וחשב אולי ימצא מקום לקוב משם. והוא אמרו אולי יישר וגו׳. ואמר וקבתו לי ולא אמר ״לקבתו״, נתכון בזה שאין צורך שיישר בעיני ה׳ לקבתו, אלא שיישר בעיני ה׳ שלא למנעך ואז תקבנו משם.

לכה נא אקחך וגו׳. אותו המקום בית פעור לא היה עבודת אומה מואב כי אם כמוש. ומכ״מ היה בנוי לע״ז פעור בשביל מלכי מואב שהם היו שרי מדין כמש״כ לעיל כ״ב ד׳ מש״ה לא הלכו שרי מואב לשם כי אם בלק ובלעם. ומש״ה כתיב לכה בה״א:

אולי יישר בעיני האלהים. לא מצד בלעם בעצמו שיכין עצמו לקללה. כאשר עד כה שכבר הזהיר בלק גם קב לא תקבנו. אלא ראה אותו מקום ראוי לגרום קללה לישראל. ואולי יישר בעיני האלהים בלא השתדלותך:

לכה נא אקחך אל מקום אחר עתה רצה לעורר עליהם קללה מצד ההשגחה האלהית ע"י שימצא להם עון אשר חטאו נגד האלהים לעורר עליהם קצף מאת ההשגחה, ועז"א אולי יישר בעיני האלהים:

ו כי איך יצונו שיקוב אותו מיד שמא לא יישר בעיני אלהים לכן אמר וקבותו לי משם לשון עתיד כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם: