במדבר כג, כא

לא הביט און ביעקב וגו'. כתרגומו דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה.

לא הביט. הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [באון] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו:

עמל. לשון עברה, כמו והרה עמל (תהלים ז, טו), כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד) לפי שהעברה היא עמל לפני המקום:

ה' אלהיו עמו. אפלו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן:

ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו, לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון:

אִסְתַּכָּלִית לֵית פָּלְחֵי גִלוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעְדְהוֹן וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵיהוֹן

אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא לֵית אֲנָא מִסְתַּכֵּל פַּלְחֵי טַעֲוָותָא בִּדְבֵית יַעֲקב וְלָא מִתְקַיְימִין עַבְדֵי לֵיעוּת שְׁקַר בִּדְבֵית יִשְרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעַדְהוֹן וְיַבְּבוּת מַלְכָּא מְשִׁיחָא מְיַיבָּבָא בֵּינֵיהוֹן

לֵית אֲנָא חָמֵי פַּלְחֵי שְׁקַר וְלָא פַּלְחֵי פּוּלְחַן נוּכְרֵי בְּגוֹ שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ הֲוֵי עִמְהוֹן וְיַבָּבוּת מִן אִיקַר מַלְכֵּיהוֹן מֵגִין עֲלֵיהוֹן:

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב יַחְזוֹר אֶל הָאֵל הַנִּזְכָּר (במדבר כ״ג:י״ט). יֹאמַר שֶׁלֹּא הִבִּיט הַשֵּׁם אָוֶן וָשֶׁקֶר בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה בָהֶם עָמָל וָכַעַס שֶׁיַּעֲשׂוּ לְפָנָיו, וְעַל כֵּן הוּא עִמָּם וּתְרוּעַת מַלְכוּתוֹ בָּהֶם, כִּי יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אוֹיְבֵיהֶם יִתְגַּבָּר. זֶה דַּעַת ר״א, וְנָכוֹן הוּא. וְיִתָּכֵן עוֹד לְפָרֵשׁ כִּי "אָוֶן" בַּמָּקוֹם הַזֶּה כְּמוֹ ״תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן״ (חבקוק ג ז), וְעָמָל כָּמוֹהוּ, וְכֵן ״תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן״ (תהלים י ז) - כָּזָב וָשֶׁקֶר, כִּי הַדָּבָר שֶׁלֹּא יִהְיֶה וְלֹא יָבֹא כִּי שֶׁקֶר הוּא יִקָּרֵא אָוֶן וְעָמָל, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לָאָדָם מִמֶּנּוּ רַק הֶעָמָל. יֹאמַר: הִנֵּה בָרֵךְ לָקַחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה, כִּי לֹא הִבִּיט אָדָם בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל אָוֶן וּדְבַר כָּזָב, אֵין בִּטְחוֹנָם שֶׁקֶר וְאֵין תּוֹחַלְתָּם נִכְזֶבֶת, אֲבָל כָּל בִּרְכוֹתֵיהֶם וּבִטְחוֹנָם יִתְקַיְּמוּ לְעוֹלָם, כִּלְשׁוֹן ״הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ״ (ישעיהו כ ו), ״וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם״ (שם פסוק ה), וְכֵן ״וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיוֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם״ (שם כב יא) - עִנְיַן בִּטָּחוֹן וְתִקְוָה. וְאָמַר הַטַּעַם כִּי ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ אֲשֶׁר לֹא יְכַזֵּב וְלֹא יִנָּחֵם, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ גִּבּוֹר בּוֹ שֶׁלֹּא יְנֻצַּח לְעוֹלָם, כִּי בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָם מִמִּצְרַיִם הִנֵּה לוֹ תֹּקֶף גָּדוֹל כְּתוֹעֲפוֹת רְאֵם עַל כָּל בְּהֵמָה, וְאֵיךְ לֹא יִתְקַיְּמוּ כָּל בִּרְכוֹתֵיהֶם וְאֵין בָּהֶם נַחַשׁ וְקֶסֶם:

לא הביט און. לפי דעתי כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל והטעם כי אין השם כבן אדם שיתנחם כי לא ראה און בישראל והנה אם יהיה בהם און לא יקום דבר השם כי כל דבריו הם על תנאי רק במקום שבועה וכן הנביא אומר רגע אדבר וזה טעם בדבר בלעם:

ולא ראה עמל. הטעם כפול והוא אחי האון והטעם מה יביא האדם לעמל בסוף און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו:

ותרועת מלך בו. במחנה ישראל וזה ותקעתם תרועה:

לא הביט און ביעקב - אינו רוצה לעונשן אפילו כשהן חוטאין. כדכתיב: וירא און ולא יתבונן. לא הביט אינו רוצה להביט.

ותרועת מלך - ריעות, כמו: איש רעים להתרועע. כי שוכן ביניהם.

ותרועת מלך בו. בנסוע המחנות הם תוקעים תרועה בנסוע המשכן לשמחה שיגילו במלכם:

לא הביט און ביעקב שאין אותיות חט בשמותיהן של שבטים:

לא הביט און ביעקב. ע"ד הפשט אין בהם און, שאלו כן לא תתקיים בהם הטובה שהרי דברי השי"ת כלם על תנאי הם, ומפני שאין בהם און ועמל, ה' אלהיו עמו, השכינה עמהם, ותרועת מלך בו כי במחנה ישראל בכל מסעיהם תרועה יתקעו, כי כן מנהג חיילות המלכות.

ושמעתי שהוצרך בלעם להזכיר בברכתו מלך לפי שהקללה אלמלא שנהפכה היתה כל"ם באותו רגע שהוא שעת הכעס, והקב"ה המשים דבר בפיו נתן בלבו להפך המלה שהיה כלם ואמר מלך, וזהו (דברים כ״ג:ו׳) ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה.

ויש מפרשים אימתי ה' אלהיו עמו כשתרועת מלך בו, כשיש בהם דבקות עם המלך, והוא מלשון רעות, כי אז יהיו למעלה מן המזלות.

וע"ד הקבלה ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, לפי שיציאת מצרים היתה בכח גדול וביד חזקה והוא דבר משה שאמר (שמות ל״ב:י״א) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, לכך הזכיר כאן ה' אלהיו עמו, ה' שהוא אלהיו והוא כח גדול.

ותרועת מלך בו. הוא יד חזקה ולזה סמך מיד אל מוציאם ממצרים, וזהו שתרגם אונקלוס ושכינת מלכהון, והוא מלשון רעיא, והיא הכלה שבשיר השירים, וזה מבואר.

ותרועת מלך בו במחנה ישראל הה״ד והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה׳ אלקיכם ונושעתם מאויבכם.

לא הביט און ביעקב. כלו' למה יחזור מלברכם הלא לא הביט הק' שום און ותוך ביעקב] וגם לא ראה עמל כל פעולה רעה קורא עמל כדכתי' "ורהבם עמל ואון" אבל אם היה בהם עמל ואון אז היה הק' מתנחם מן הטובה להרע להם כמו שפי' למעלה שהק' מתנחם מטובה לרעה ומרעה לטובה כשאדם מתהפך לפניו מטובה לרעה או מרעה לטובה, אבל בישראל לא ראה עתה עמל ואון שיהפוך להם ברכתו [ולפיכך (שאין בהם עמל ואון) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו לשון ריעות וחיבה וזהו סמיכה גדולה שהרי אל חזק המוציאם ממצרים כי אל לשון חוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח"]:

לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (רעיא מהימנא ח״ג רעה) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רשם כח הרע באבר שבו עשאו, והיא בחינת הפגם המזכרת בדבריהם זכרונם לברכה. ופרוש ״און״ הוא כח הרע הנמשך מהעברה, על דרך אמרו (משלי ל:כ) ״לא פעלתי און״, וכתיב (תהלים קכה:ה) ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״. ולזה אמר לא הביט און שהוא רשם המפעל הרע אינו אפלו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב, שכלם נשמרים מעשות רע. והגם שיטעו מדרך השכל אינו נקבע בנפשם האון שהוא חלק הרע, על דרך אמרו (שיר השירים ד:ז) ״כלך יפה ומום אין בך״, פרוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה, וכמו שרמזו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה) במה שאמר הכתוב ״שחורה אני ונאוה״ יעין שם. ואמרו ולא ראה עמל בישראל, פרוש, אפלו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים.

או ירצה אמרו לא הביט און הוא חטא המחשבה, שגם הוא יקרא און, על דרך אמרו (תהילים סו:יח) ״און אם ראיתי בלבי״, שאין ה׳ מביט אל המחשבה הרעה. ביעקב, פרוש, שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רשם האון שהיא ענף הרע, ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה, פרוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה, כשהוא מביט בפנימיות מפעלה אין און. ודקדק לומר און ביעקב, פרוש שאינו עושה בו החטא ההוא רשם, וזה אפלו בהמון העם אשר בשם יעקב יכנה. וכנגד הצדיקים שבהם אמר ולא ראה, פרוש, אפלו מחשבה בלתי הגונה הנקרא עמל שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל, והצדיקים לבם חלל בקרבם, והוא אמרו ולא ראה עמל בישראל. גם נתכון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אמרו (תהילים עג:טז) ״עמל הוא בעיני״, אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרב חשקם בתורה. גם נתכון על דרך אמרו (משלי ח:יד) ״אני בינה לי גבורה״, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבא היא נותנת לו גבורה.

עוד ירצה לומר, כי באמצעות שתי הדרגות שיש בישראל אין הקדוש ברוך הוא מקפיד על רשע שבעולם מהאמות, ובזה אינו מאבדם, גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת על לכל הדברים הצריכין לעולם. והוא אמרו לא הביט און שיש בעולם, בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובספוק צרכיו, הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אמרו בישראל – בשביל ישראל. וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, ה׳ נותן טובו לעולם ונזונים ונהנים גם האמות יחד. ומעתה המבקשים לעקר אמה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו. עוד נתכון באמרו ״ולא ראה עמל בישראל״ כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה׳ ואינם מיגעים אותו כביכול, על דרך אמרו (מלאכי ב,יז) ״הוגעתם ה׳ בדבריכם״, ולזה אמר ״ולא ראה עמל בישראל״.

ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פרוש, כנגד שתי בחינות שהזכיר, הנקראים בשם יעקב שהם המון העם, והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים, ה׳ אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה, לזה אמר ״ה׳״ שהוא שם החסד, לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב. ודקדק לומר ״אלהיו״ שלא תחשב שאם ה׳ מיסרהו ישוב אחור, לזה אמר ״אלהיו״, שהגם שייסרהו – על משמרת אהבתו יעמד. וכנגד כת ההמון הנקראים בשם יעקב אמר: ותרועת מלך בו, שהוא ירא לצד המשפט.

עוד ירצה לומר שבח השגתם, שלא בחר ה׳ לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אמרו ותרועת מלך בו, פרוש אין צריכין שה׳ יאבד קמיהם אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכלת:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות סא:) על רבי עקיבא שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו׳, והוא אמרו ה׳ אלהיו עמו פרוש מדבק נפשו בה׳ אלהיו בתכלית החבה, הגם שתרועת מלך בו, בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפלו בזמן עצמו שהשבט בו שהיו סורקים וכו׳, אף על פי כן ה׳ אלהיו עמו.

לא הביט און ביעקב. האון שישנו ביעקב אינו בעצם מושרש בלב יעקב. כמשמעות לשון הבטה כמש״כ לעיל פרשת חקת בפסוק והביט אל הנחש שהוא הסתכלות בתוך ופנים הדבר. וזהו דבר הכתוב הקב״ה לא הביט שהאון מושרש בלב יעקב. אלא כמו שאדם רוצה לעשות און ע״י רוח שטות שהיא טבע התאוה וכדומה. והכי איתא ברבה במדבר פ״ב עה״פ אם יתן איש ביתו וגו׳ אחות לנו קטנה וגו׳. דמש״ה אהבת ה׳ עזה לישראל אע״ג שהמה חוטאים כאוה״ע משום שהם כקטנים פי׳ שהטבע מחטיאם ולא הדעת:

ולא ראה עמל בישראל. הקב״ה לא ראה עמל. במה שנראה לבלק ובלעם שהמה משנים הטבע וא״כ הוא עמל לאחוז בגלגלי הטבע כ״י. אבל אינו עמל ואינו שנוי כלל כאשר יבואר:

ה׳ אלהיו עמו. על יעקב אמר. שאף ע״ג שהוא חוטא מכ״מ ה׳ אלהיו עמו. אינו כופר בעיקר. אלא אינו יכול להתגבר באותה שעה על התאוה והרצון. ועל ישראל אמר ותרועת מלך בו. באמת הצדיק אינו עושה נסים בקביעות ומה שראו בלעם ובלק אינו אלא מה שהצדיק מועיל בתפלתו בעת צרה. וזו באמת אינו נסיי אלא כך הנהגת מלכות שמים שתועיל תפלה לכל דבר. ותרועת היינו מלשון והרעתם בחצוצרות שמשמעו תפלה גם כן כמש״כ שם בשם הרמב״ם. וכ״ז היא מדת מלכות שמים ולא כמדת משה רבינו שהנהיג עולמו במדת תפארת. ומש״ה לא התפלל שמ״ע קבועה כמש״כ בספר שמות ל״ב י״א ולעיל כ׳ י״ג בהר״ד באורך. וזה אינו בכל הצדיקים וגדולי ישראל. מש״ה לא ראה עמל בישראל. ויש לבאר עוד כונה פשוטה במליצה זו ותרועת מלך בו. שהוא כמו מלך שמצביא את חילו. וע״י אותות בני חיל בתרועת מלחמה החיל נגשים אל המלך. ומי שאינו איש חיל תמה איך נגש ליד המלך בלי פחד. אבל איש חיל יודע שאין זה פלא. שכך הוא אות תרועת מלחמה. כך בני אדם הנגשים לעשות איזה דבר גדול ומצליח בשם ה׳. אינו אלא אתערותא מלעילא שיהא נגש לזה וכמש״כ בפי׳ שה״ש עה״פ קול דודי דופק פתחי לי וגו׳. ואם כן אינו חידוש ועמל כלל:

לא הביט ולא תאמר שהגם שלא יצויר שנוי וחרטה אצל האל יצויר שתשתנה הברכה לקללה מצד המקבלים, שהרעו מעשיהם ואינם ראוים לברכה, ע"ז משיב לא הביט און ביעקב ויש הבדל בין ראה ובין הביט שראה מציין ראות העין, והבטה מציין שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעי' (סי' ה'), ויש הבדל בין און ובין עמל שאון מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין תכונת הנפש בעת עשותו הרע, ולפ"ז היה ראוי שיאמר לא ראה און ולא הביט עמל, כי האון שבפעל נראה בעין החושי והעמל הנפשי מושג רק ע"י העיון ושימת לב על הדבר, וכמ"ש (חבקוק א׳:ג׳) למה תראני און ועמל תביט, אולם המליץ פה יש לו כונה אחרת, שיאמר שה' מרוב אהבתו אותם לא ישים לב לחטאתם והוא סולח לעולם, ועפ"ז יאמר שביעקב שהם ההמונים שבהם הגם שיראה בם און שהוא מעשה הנעשה שלא ביושר וזה נראה לעינים, בכ"ז לא הביט און היינו שלא ישים לב עליו, כי עמי הארץ זדונות נעשו להם כשגגות ואינו משים לב לענשם בעבור זה, ובישראל שהם גדולי האומה שהם לא יעשו און שהוא מעשה רע בפועל, אבל יצויר אצלם עמל שהוא שיחטאו בהניהור הלב ובמחשבה שזה נקרא עמל, ובכ"ז אחר שהרהור זה נשאר רק הרהור בלבד ואינו יוצא מכח אל הפועל שיעשו רע במעשה עד שהעמל יתראה בחוש הראות, א"כ לא ראה עמל בישראל, ואינו מעניש על המחשבה הנעלמה בקרב איש ולב עמוק, ה' אלהיו הוא מאמר מקביל ע"י שלא הביט און ביעקב לכן ה' אלהיו עמו אף שיחטאו לפעמים לא יסיר מהם השגחתו והשכינה בקרבם, וע"י שלא ראה עמל בישראל תרועת מלך בו כי ההשגחה דבוקה עם ישראל שהם הגדולים שבהם, ומציין שה' הוא מלכם והם עמו, כמו שהמלך יתכבד ע"י העם שהוא מולך עליהם וכשבא בקרבם יריעו תרועת שמחה על שמלכם בקרבם, כן יתקדש ה' ותנשא מלכותו ונקדש בכבודו ע"י הצדיקים והוא בקרבם כמלך השוכן בתוך עמו ומתכבד בכבודם:

פ באוניות שלהם לשון און: