במדבר כג, יא

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מֶה עֲבַדְתָּא לִי לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מָה עָבַדְתְּ לִי לְמֵילוֹט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בָרְכָא מְבָרְכַת לְהוֹן

משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר):

לקב אויבי לקחתיך וגו׳. נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם ״היכול אוכל דבר״ וגו׳ (במדבר כב:לח), הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה׳ עליו לקלל לא יקלל, אבל הברכה שב ואל תעשה היא ולא יברך. והגם שאמר לו גם כן ״הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר״, חשב שהוא בענין הקללה, שאם ה׳ ישים בפיו לקלל עשה יעשה ככל אות נפשו, אבל אם ישים בפיו ברכה ימנע עצמו ולא יברך, כי אינו מהמוסר שיעשה הזק למי ששלח אחריו לברך אויביו שאין זה אלא מקלל את בלק. והוא מה שדקדק בתיבת לי שאמר מה עשית לי, שברכת ישראל קללה היא לו.

והנה ברכת ברך. טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהוא מתמיה על בלעם, גם עליו יש לתמה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה (במדבר כד:י) למנעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו. אכן יודע היה בלק כי בלעם ערם יערים להתחכם לקלל ישראל, ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפלו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה, כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני תשעא) וזה לשונם: ״עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן״, יעין שם דבריהם. הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית, וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אמרו ״ברכת ברך״.

עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם שנתאוה תאוה להיות כמוהו, זה יגיד כי מה שברך היה מלבו ולברכה יכון, והוא אמרו ברכת ועשית אותם ברכה, שאמרת ״ותהי אחריתי כמוהו״, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום, שמתברכים אחרים להיות כמותם.

לקב אויבי וגו׳. פ׳ מש״כ להלן כ״ד י׳:

והנה ברכת ברך. שני אופני ברכות והודאות. לעם המוני. ולגדולי האומה:

ויאמר בלק שאל אותו שעכ"פ היה לו לשתוק ושלא לברך, והשיב שהוא מצווה מאת ה' דוקא לדבר וצריך לשמור פקודת ה', ועז"א אותו אשמור לדבר: