במדבר כג, כ

הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם:

וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו:

וברך. כמו וברך וכן הוא גזרת רי"ש, כמו (תהלים עד, יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י, ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקדוש ברוך הוא ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:

הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה

הָא בִּרְכָתָא קַבֵּלִית מִן פּוּם מֵימַר קוּדְשָׁא לָא אֶמְנַע סֵדֶר בִּרְכַתְהוֹן מִנְהוֹן

הָא לִמְבָרְכָא אַדְבָּרִית וּמְבָרֵךְ אֲנָא יַת יִשְ¦רָאֵל וּבִרְכַן לֵית אֲנָא מְנַע מִנְהוֹן:

הנה ברך לקחתי. שם הפועל כמו שם:

וברך. פועל עבר והטעם והשם ברך ברכה ולא אשיבנה:

הנה ברך לקחתי - הנה לקחתי לברך אותם היום, כבר [גזר] לברכם והוא ברך אותם כבר ואותה הברכה לא אשיבנה. וּבֵרֵךְ לשעבר. כמו: חרף עושהו.

וברך. והוא כבר ברך:

הנה ברך לקחתי. קבלתי ברכה מאת הקב"ה לברך את ישראל

וברך ולא אשיבנה כלו' ואברך אותם ולא אשיב הברכה מהם ודין הוא שיברכם שהרי לא הביט און ביעקב ולפיכך ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות וזהו דבר גדול כי חזק הוא המוציאם ממצרים. אל לשון חוזק [כמו] ואת אילי הארץ לקח:

הנה ברך לקחתי. לשון הזמנה, כמו (בראשית כ״ז:ל״ט) הנה משמני הארץ. והכונה לומר קבלתי הברכות מלמעלה כי הקב"ה משים הדברים בפי, וברך ולא אשיבנה, ועל כן לא אוכל להשיב הברכה, כי אין הדבור כי אם ביד השי"ת, וכענין שכתוב (משלי טז) ומה' מענה לשון.

וברך ולא אשיבנה למה שהרי לא הביט און ביעקב.

[הנה ברך לקחתי וברך. וקבלתי מאת הק' וברך כלו' אברך אותם לא אשיבנה הברכה מהם] כי על כרחי אומ' מה שצוה עלי, וכן תירג' אונקלוס:

הנה ברך לקחתי וברך וגו׳. לפי מה שפרשנו בפסוק (במדבר כ״ג:ה׳) ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ שעשה בפיו דבר רוחני שיפסיק בין פיו לרוח הקדש המדברת, והוא מה שכונו רז״ל במאמרם (ילקוט שמעוני) דבר – מלאך. אלא שהם נתנו טעם הדבר כדי למנעו מלקלל ושני הטעמים צודקים, וכפי זה נתכון במאמר הנה ברך לקחתי שהרגיש במה שנתוסף בפיו ובלשונו שיקרא ברך. ועוד ״וברך״ כי לא שם הדבר בפיו ונשאר הדבר לרצונו של בלעם אלא ״וברך״, פרוש, מכריחו לברך, והגם שהוא אינו חפץ ולהשיבה אינו יכול, והוא אמרו ולא אשיבנה פרוש אינו יכול להחזירה.

הנה ברך לקחתי. כעת הנני לברך ברכה חדשה:

וברך. מה שהחילותי לברך בפעם הראשונה:

ולא אשיבנה. עלי לגמור אותה והחל במה שדבר בפעם הראשונה שאין מקום להזכיר חטא על יעקב ועל ישראל. ופי׳ הטעם.

הנה ברך לקחתי ר"ל א"כ אחר שלא איש אל ויכזב הנה ברך לקחתי לקחתי מאתו ברכה באמת, כי הברכה שיאמר איש מהנמצאים יצויר שאינה ברכה כי יכזב, אבל הברכה שאמר האל אינו אמירה לבד רק עשיה וכבר נגמר המעשה ואני לקחתי ברכה עשויה בפועל לא באמירה לבד, ואחר שאינו בן אדם שיתנחם ולא ישיב את דבריו גם בעתיד, א"כ וברך, ר"ל תהיה הברכה מתמדת גם בעתיד, ולא אשיבנה אחר שלא יתנחם:

ס הודיענו בזה כי ברך אינו דבוק עם ודבר ולא יקימנה הסמוך לו אלא עם מאמר מה דבר ה' ואמר קבלתי במקום לקחתי שהרי לא לקח ממנו כפירוש לקיחה בכל מקום ולהיות שמלת ברך מקור הוסיף למ"ד כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו ולהורות למי יברך הוסיף מלת אותם:

ע הודיענו בזה שמלת ברך הוא פועל כלומר שברך אותם ולא שם כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם כלומר שעדיין לא ברך אותם ולא אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו כיון שכבר ברך אותם הוצרך לומר ולא אשיבנה את ברכתו כאלו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה: