במדבר כג, יט

לא איש אל וגו'. כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אמות, ואתה סבור להמיתם במדבר:

ההוא אמר וגו'. בלשון תמה, ותרגומו תיבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם:

לָא כְמִלֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְבִין וְאַף לָא כְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִּשְׂרָא דְאִינוּן גָזְרִין לְמֶעְבַּד וְתַיְבִין וּמִתְמַלְכִין דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם

לָא כְמִילֵי בַּר נַשׁ מֵימַר אֱלָהָא חַי וְקַיָם רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ דְבַר נַשׁ אָמַר וּמְסָרֵב וְאוּף לָא דַמְיַין עוֹבָדוֹי לְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִישְרָא דְמִתְמַלְכִין וְתַיְיבִין מִמַה דְגָזְרִין בְּרַם רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ אָמַר לְאַסְגָאָה יַת עַמָא הָדֵין הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וּלְאַחֲסָנוֹתְהוֹן יַת אֲרַע כְּנַעֲנָאֵי הַאֶפְשַׁר דְאָמַר וְלָא יֶעֱבַד וּמַה דְמַלֵיל הַאֶפְשַׁר דְלָא יְקַיְימִינֵיהּ

לָא כְמֵימַר בְּנֵי אֱנָשָׁא הֲוַת מֵימְרֵיהּ דֶאֱלָהָא חַיָיא וְלָא כְעוֹבָדֵיהוֹן דִבְנֵי אֱנָשָׁא עוֹבָדוֹי דֶאֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וְלָא עָבְדִין גָזְרִין וְלָא מְקַיְימִין וְחָזְרִין וְכָפְרִין בְּמִילֵיהוֹן בְּרַם אֱלָהָא אֲמַר וַעֲבַד גְזַר וּמְקַיֵים וּגְזֵרָתוֹהִי קַיְימִין עַד לַעֲלָם:

אמר ולא יעשה. אמרו:

ודבר. דברה:

לא איש אל - אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו, שהרי לא פשעו אחר הברכה שברכתי אותם היום.

ויכזב - והוא היאך יכזב בו בחנם.

ויתנחם - בתמיה. והיאך יתנחם?!

ולא יעשה - בתמיה.

לא איש אל ויכזב. בדבריו שאמר לי לא תאור את העם, א"כ איך תוכל לומר וקבנו לי משם.

ההוא אמר ולא יעשה. אם הוא חוזר להקב"ה יהיה בתמיה, ואם בברור ובלשון ידיעה יחזור לבן אדם שהזכיר שהוא מתנחם כי הוא אומר ולא יעשה ומדבר ולא מקיים ולא כן הקב"ה שהוא גוזר ומקיים.

ובמדרש לא איש אל ויכזב, לפי שצפה בלעם שעתיד אדם אחד (בישמעאל) להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה. לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה, תדע לך שהרי אמר לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) וספור הכוכבים, ונתקיים, שנאמר (דברים א׳:י׳) והנכם היום ככוכבי השמים, זהו לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל ברעה ההוא אמר ולא יעשה, אמר לישראל (הושע א׳:ט׳) כי אתם לא עמי, חזר ואמר (שם ב) ואמרתי ללא עמי עמי אתה, הוי אומר ההוא אמר ולא יעשה, כך דרשו בתנחומא.

לא איש אל ויכזב אינו איש לחזור מברכתו כיון שברכתים היום בשמו שהרי לא פשעו.

ובן אדם ויתנחם שלש נחמות מצויות, אחת במי שאינו עומד בדבורו, ואחרת במי שאינו יכול, והשלישית בפשיעת המקבל ועל השתיים אמר בלעם ובן אדם ויתנחם.

לא איש אל ויכזב. כזב קורא מי שחוזר בדבורו בחנם שיש ספק בידו לעשות מה שאמר והוא אינו עומד בדבורו וחוזר בו בחנם, זהו כזבן, אבל הק' אינו כן, וכן אדם ויתנחם כמו אדם שאין ספק לעשות מה שאמר ומתנחם על מה שאמרו אבל הק' כל יכול ואלו שתי מדות אינם מצויות בהק', אבל יש מידה שלישית כגון אדם שאומר לחבירו אני נותן לך כך וכך בשביל שתכבדינו ותעבדינו וזה אינו רוצה לעבוד ולכבד והוא מתנחם מלתת לו וזאת הנחמה בפשיעת המקבל שלא מילא תנאו, והנותן אמיתי ועמד בדבורו שלא התנה אלא על מנת, וכן גבי רעה שאדם אומ' להרע לחבירו ובא זה ופייסו ואינו עושה לו רע: זה מצוי בהק' - כי הדין עמו - כמו גבי אדם דכתי' "כי נחמתי כי עשתים" שאני בראתים לכבודי כדכתי' "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו' והם השחיתו דרכם לכך נחמתי על פשיעתם וכן "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי" ואני אמרתי לו על ידי שמואל "והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי ה' אלהיכם" והוא שב מאחרי, וכן במדה רעה כמו בנינוה ובישראל ששבו מדרכם הרעה ומן החמס "וינחם ה' על הרעה" וכן הוא אומ' ודוד "אם ישמרו בניך את דרכם" וכן פי' בבראשית כי [ג' נחמות מצויות באדם, אחת שאינו עומד בדבורו ואחת שאינו יכול ואחת בפשיעת המקבל ועל השנים אמר בלעם] שאינו בהק' נחמת כזב ונחמת שאינו יכול ולכך מתמה ואומ' ההוא הק' אמר ולא יעשה וגו' בתמיה:

לא איש וגו׳ ובן אדם וגו׳. אמר שתי הדרגות כנגד שתי בחינות: האחת אשר יבטיח האדם הזולת על דבר, והשני אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת. כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב, וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם, שאינו מכזב בזולת אלא ינחם על אשר דבר עשות. ובמה שלפנינו יש שני דברים אשר דבר ה׳: אחד להקים מלכות ישראל ולהטיב להם, והשני שחשב ה׳ לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו, והם דברים שנוגעים לו יתברך. וכנגד שניהם אמר ״לא איש אל ויכזב״ בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות, ״ובן אדם ויתנחם״ ממה שחשב בהנהגות עולמו לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקים מצוותיו. ואם כן, איך יחשב לקלל ישראל ונמצא מכזב חס ושלום בהבטחותיו לאבות ונחם על מה שחשב עשות?

ואמרו ״ויכזב״ ״ויתנחם״ בתוספת וא״ו, כלל בזה שתי הדרגות: אחת, שאינו איש ולא אדם, ועוד לחשד בו חס ושלום דבר שאפלו בנבראים הוא גרעון, והוא הכזב והחרטה. ונתכון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל עד שיהיו בו שני דברים: ״איש ויכזב״ ו״בן אדם ויתנחם״, שהגם שהיה חס ושלום איש ויכזב, עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל. וטעם שפעם אחת אמר ״איש״ ופעם אחת אמר ״בן אדם״, לפי שהמבטיח להטיב לזולת ישנו בגדר מעלה, לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ״ובן אדם״.

ההוא אמר וגו׳. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקדוש ברוך הוא על זה הדרך: כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אמרו ההוא – פרוש, האל שהזכיר בסמוך, ״אמר״ – פרוש פעלותיו שעשה הוא אמר ותהי, ולא יעשה – פרוש לא יצטרך למעשה, כאמרו (בראשית א:ג) ״ויאמר וגו׳ ויהי כן״, וכן אמרו במשנה (אבות ה:א) ״בעשרה מאמרות נברא העולם״. ואמרו ודבר וגו׳ – פרוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קים, על דרך אמרם שהיה העולם רופף ורועד, דכתיב (איוב כו:יא) ״עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו״, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה יב.) שגער ה׳ בהם ונתקימו, והוא אמרו ודבר לשון קושי, ולא יקימנה – פרוש ולא יצטרך לקימנה אלא בדבורו הקשה היא מתקימת ומתחזקת.

לא איש אל ויכזב. כבר ביארנו דשם אל הוא כח ההנהגה. והנה נהיו ישראל לעם סגולה להנהיג בהם את עולמו ע״פ התורה והמצוה שלהם. וזהו גדולתן של ישראל. ואמר בלעם דזה א״א לשנות כי מתחלת בריאת שו״א רצה הקב״ה להשכין שכינתו בארץ. אלא שלא הגיעה העת ליתן התורה וע״כ נקרא כל אותו העת שני אלפים תהו כדאיתא בע״ז דף ח׳ והיינו כשני ילדות של הבן שאין האב יכול להנהיג ביתו על פיו עד שיגדל ויגיע לדעת. כך היה העולם תהו עד שבא אברהם אבינו ולמד תורה והיה הוא וביתו בהשגחה פרטית ואחר כך קבלו ישראל את התורה. אז נגמר רצון השגחת ה׳ שהיה בבריאת שו״א. וע״ז אמר בלעם דכח אל לא איש הוא ויכזב שיהא נפסק כמו מים כוזבים. וא״א להפסיק השגחת ה׳ בעולם אשר א״א אלא ע״י ישראל:

ובן אדם ויתנחם כמו התולדות של אדם נקרא בני אדם. כך תולדות הנהגה העיקרית מה שמצטרף לה מכונה בן ואמר בלעם לענין עקירת שבעה אומות בני הקדם שכבר נגזר לצרף להשגחה על ישראל וא״א להתנחם. דכל התנחמות בגזרת ה׳ אינו אלא ע״י תפלה ותשובה שמעבירין את הגזרה. ואין זה חרטה ח״ו אלא כך הטביע הקב״ה את העולם שתהא תפלה מבטלת הגזרה משא״כ בלי חידוש מעשים כמו שבעה אומות שלא הרבו תשובה ותפלה. א״א להתחרט. ופי׳ עוד ההוא אמר. לענין דבר ראשון אמר בלעם ההוא אמר בעשרה מאמרות של בריאת שמים וארץ:

ולא יעשה. לא יעמיד העולם על מתכונתו [ובכ״מ משמעות עשיה הוא גמר ותיקון גמור כמש״כ בספר ויקרא י״ט ה׳]:

ודבר. לגזירה על שבעה אומות:

ולא יקימנה. כמו שנגזר. וא״כ א״א להשתנות שני דברים אלו:

לא איש התוכח עמו על שחשב שה' יתנחם ויספים שיקללם אחר שא"ל בפעם הראשון שיברך אותם, מבאר לו שזה א"א בחק האל ית', ויש הבדל בין שם איש ובין שם אדם, ששם איש מציין כל יש ונמצא ונופל גם על המלאכים גם על יתר נמצאים, אבל שם אדם מציין את האדם לבדו כמ"ש בתורה אור (ויקרא סי' י') באורך, ויש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהכזב הוא שהדבר אין בו ממש תכף, והנחום הוא מה שמתחרט אח"כ. והנה אצל כל הנמצאים הגם שלא יצדק עליהם הנחום והחרטה, למשל על המלאך לא יצדק לומר שמתחרט כי אינו בעל בחירה, בכ"ז יצדק לומר שמכזב, כי אחר שכל נמצא זולת האל ית' כחו מוגבל ובעל תכלית אם מבטיח לעשות דבר שלמעלה מכחו הוא מכזב תכף, אבל אם יאמר לעשות דבר שהוא בכחו לא יתנחם ויתחרט, אבל אצל האדם שהוא בעל בחירה ורצונו אינו רצון בלתי משתנה יצויר ג"כ החרטה והנחום, וכמ"ש (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ר"ל שלא ישקר שהדבר שאמר יהיה כזב תכף, וגם לא ינחם שיתחרט אח"כ על הבטחתו שזה יצויר רק אצל האדם וה' לא אדם הוא להנחם, ועז"א מה שאתה חושב שיסכים לקללם, אם אתה חושב שמה שאמר תחלה לברכם הי' דבר כזב תכף, לא איש אל ויכזב ואם אתה חושב שאח"כ יתחרט על דבורו הקודם אינו בן אדם שיתנחם ומפרש נגד מ"ש לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה וכי כחו מוגבל עד שיצויר שיכזב תכף בשעה שאמר לעשות הדבר, שלא יהיה בכחו לעשותו, הלא אינו איש כשאר יש ונמצא שכחו מוגבל, וגם ר"ל שתכף כשאומר לעשות דבר כבר הדבר עשוי כי אין עכוב לפניו והאמירה הוא העשיה, ונגד ולא בן אדם ויתנחם אומר הכי יצויר שדבר ולא יקימנה בעתיד ע"י שינחם מדבורו ולא יקים את דברו אשר דבר:

מ כלומר וכי הקדוש ברוך הוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה:

נ כלומר תרגומו של ויתנחם תייבין ומתמלכין ופירוש חוזרין ונמלכין לחזור בהם והוא מדברי רש"י זכרונו לברכה ולפי התרגום אינו לשון תמיה כלומר בני אדם דרכם בכך אבל לא הקדוש ברוך הוא: