במדבר כג, ז

ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מבהק:

וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבְּרַנִי בָלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב מִטוּרֵי מַדִנְחָא אִיתָא לוֹטּ לִי יַעֲקֹב וְאִיתָא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל

וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרַם דְעַל פְּרָת דַבְּרַנִי בָּלָק מַלְכָּא דְמוֹאֲבָאֵי מִן טַוְורֵי מַדִינְחָא אִיתָא לוֹט בְּגִנִי דְבֵית יַעֲקב וְאִיתָא זְעֵיר לִי יִשְרָאֵל

וּנְטַל בִּמְתַל נְבִיוּתֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבַּר יָתִי בָּלָק מַלְכֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי מִטוּרֵי מַדִינְחָא אִיתָא כְעַן לַיִיט לִי דְבֵית יַעֲקב וְאִיתָא זְעֵיר לִי שִׁבְטַיָא דְבֵית יִשְרָאֵל:

וישא משלו ויאמר. המשל הוא כי מראש צורים אראנו:

מהררי קדם. מזרח:

לכה ארה לי יעקב. תחסר מלת ואמר ובשיר השירים כמוהו רבים והיא דרך קצרה:

זועמה ישראל. הטעם כפול כמשפט שהוא דרך לדבר טעם אחד במלות משונו' וישנוהו לחזוק והיתה ראויה מלת זועמה להיותה על משקל זכרה לי אלהי רק כאשר נפתח העי"ן בעבור היותו מן הגרון היה היה בינו ובין הזי"ן חול"ם תחת קמץ חטף:

ינחני - הנחני.

מהררי קדם - כפל לשון, דכתיב: ארם מקדם - כלומר: טורח גדול מארץ רחוקה. ובחנם כי לא יועיל לו.

זַעֲמָה - נראה לי. הז' בפתח שהוא לשון ציווי. אבל זוֹעֲמָה מלאפו"ם (כלומר: בחול"ם) משמע נקבה זועמת. כמו: אש אוכלה. והיא שופטה את ישראל.

וישא משלו. אמר אותו המשל שראה בנבואתו:

ויאמר מן ארם. אחר שספר המשל פתר את ענינו ואמר כי הוראת המשל היתה איך מן ארם נחהו בלק וכו':

וישא משלו שהרים קולו שישמעוהו כל שבעים אומות כדי שיקנאו בישראל. וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו:

מן ארם כלומר האיך אנו באים עליהם מארם לקללם ומארם יצא אברהם אביהם טעון בברכות שנאמר לך לך מארצך וכתיב ואברכך וגו' וכן יעקב הלך לארם טעון כל אותן הברכות שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו'. ד"א מן ארם שאלולי הם לא היינו בעולם שאנו מארם וכשנעקד יצחק נפקדה גם מלכה מנחור שנאמר הנה ילדה מלכה גם היא. ואתה גם כן כפוי טובה שאלולי אברהם לא באת לעולם שבזכותו ניצל לוט מסדום ואני ג"כ כפוי טובה שאלו לא בא יעקב אל לבן לא היה לו בנים. ואנו באים מארם לקללם:

מן ארם בגימטריא אשל פירוש באים בזכות אברהם שנטע אשל:

ינחני ב' במסרה ינחני בלק ינחני במעגלי צדק כשבא אותו רשע לקללני הנחני במעגלי צדק שלא כעס:

ינחני בגימטריא לגיהנם:

מהררי קדם מהר שהעמידו קדמונים זה גל וזה גל וכרתו עליו ברית כדכתיב אם אני לא אעבור וגו' הגל הזה וגו' והוא שלח אלי לעבור הברית לקללם. ד"א מהררי קדם אני רואה שלא לקללם כי ההרים נהגו בהם כבוד דכתיב ההרים רקדו כאילים לכבודם ואני אקללם:

מהררי קדם בגימטריא מאבות העולם:

ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל הזכירם בשני שמותיהם אמר באיזה שם אקללם הקדוש ברוך הוא ברכו כשהיה שמו יעקב ושוב ברכו בשם ישראל א"כ באיזה שם אקללם. והקדוש ברוך הוא לא רצה לייחד שמו על קללתם שבקללתם כתיב ובאו עליך כל הקללות ובברכות כתיב יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך והיאך אקללם:

מן ארם ינחני בלק וגו' מהררי קדם. ממזרח. ואומר לכה ארה לי יעקב פירש"י ז"ל כמה הוא טפש שטלטלני ממקומי כדי לקלל העם הנקרא חלק ה', ואלמלא הם לא באנו לעולם, שבזכות אברהם בא בלק מלך מואב מזרע לוט, שנאמר (בראשית י״ט:כ״ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט, ובזכות יעקב באתי אני, שלא היו ללבן בנים מתחלה אלא בנות, שהרי רחל רועה, ומשבא יעקב אצלו זכה לבנים שנאמר (שם לא) וישמע את דברי בני לבן, וכן לבן אמר (שם ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואתה אומר לי לקלל את שניהם, נמצינו שנינו כפויי טובה.

לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג׳:ג׳) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון. וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.

מהררי קדם כפל מלה הוא שהרי כתוב ארם מקדם.

וישא משלו וגו׳. פרוש, כשראה שלא צוהו ה׳ שלא לדבר, גם לא אמר לו הדברים שיאמר, חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו, פרוש, לומר דבריו שהיה חפץ, ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אמרו ויאמר, פרוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין. עוד ירצה על זה הדרך שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר, והסיעו ואמר המאמר האמור בענין. עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,יט) שאמרו וזה לשונם: ״מן ארם״ מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו׳, עד כאן, ולזה אמר וישא, פרוש הרים קולו במשל שלו, שנעשה למשל ולשנינה, שהיה מן הרמים וירד כבודו.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך (במדבר יב:ו), כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה בישר, עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים כפי אשר יוכל שאת, וזה אפלו לנביאי ישראל, ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר ״וישא משלו״. ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא לרב ההרגש אשר תעשה, ולזה תקרא משא.

לכה ארה לי יעקב וגו׳. פרוש, לפי שיש בישראל שתי הדרגות: גדר הצדיקים וגדר הבינונים, וכבר כתבנו למעלה בפרוש שליחות בלק שאמר ״נכה בו ואגרשנו״, לאחד מהדרכים שנתכון כנגד הבינונים ״נכה בו״, וכנגד הצדיקים אמר ״ואגרשנו״, כי ידוע היה להם הפלגת מעלת הצדיקים שלא תשלוט בהם כח הטמאה, והוא מה שאמר כאן ארה לי יעקב – הם הבינונים לשון ארירה, זעמה ישראל – הם הצדיקים המתכנים ישראל. והזעימה היא למטה מהארירה.

מן ארם. מקום מולדתי ומושבי ותחלת דברים הוא כקובל על עצמו. כמה הסכיל לעשות כלשון הגמ׳ סנהדרין דף ז׳ ב׳ ברעות נפשיה לקטלא נפיק וצבי ביתיה לית הוא עביד כו׳. פי׳ דזה דרך האדם דבשביל פרנסת ביתו הולך למקום סכנה ונושא את נפשו. אבל כאשר אינו עושה צבי ביתיה למאי ילך למקום סכנה. כך אמר בלעם. הן זה היה עד כה פרנסתי לילך ממקום למקום לקלל ולברך. אבל באותה שעה כבר הייתי שפוי בביתי ולא נצרכתי לזה:

מהררי קדם. לא בשביל שארם מקדם לא״י אמר מהררי קדם והרי לא היה עומד בא״י. אלא משום שבארץ קדם היינו מזרח העולם הוא מקור הכישוף עד שא״א שלח את בני קטורה אל ארץ קדם אחר שמסר להם שמות הטומאה ובלעם היה ראש המכשפים גדול גם מכל בני קדם. ע״כ כינה מעלתו הרוחני מהררי קדם. וקובל ע״ע גם בזה שהיה גדול גם במעלתו הרוחני. ומזה המעשה ואילך ירד ממעלתו ושב לשם קוסם בעלמא:

לכה ארה לי יעקב. בשעה ששלח ע״י מלאכיו אמר בזה הלשון:

ולכה זועמה ישראל. אחר כך כאשר נתראו פנים והגיד לו בלק כל צרת לבבו לראות את גדולי ישראל בהנהגה נפלאה למעלה מכח הטבע כמש״כ בריש הסדר ובקש מבלעם להטיל עליהם כעס וזעף ה׳. כמו שמצינו שהיה רבא נזוף משום ששינה את הטבע בכח גדולתו לפני ה׳. וכמש״כ בפ׳ חקת כ׳ י״ב שזה ג״כ היה חטא משה במי מריבה יע״ש:

מן ארם ינחני שמקום בלעם היה בארם נהרים ששם היו עוסקים בכשוף שענינם עם עזא ועזאל השוכמם בהרי נשף וחשך, ועז"א מהררי קרם כי משם היו ממשיכים הנחוש והכשופים כמ"ש כי מלאו מקדם פרש"י ממעשה ארם שהוא במזרחה של א"י, לכה ארה לי יעקב, כי בקשת מלך מואב בפעם הראשון היה לכה ארה לי את העם הזה, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שההמון נקראים בשם יעקב וגדולי העם נקראים בשם ישראל, אמר שעל ההדיוטות שלהם תחול הארור להומם ולאבדם, ועל ישראל שהם גדולי העם או כלל העם כשהם במעלתם ע"י צדקתם שעליהם לא תחול הארור תעורר עליהם זעם וקצף ע"י קטרוג שיזעום ה' עליהם ועז"א ולכה זעמה ישראל:

א אף על פי שלא נזכר בקרא רק ארה וגו' מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן וכן מצינו בקרא ותאמרו נשלחה אנשים אף על פי שלא נזכר בקרא: