אור החיים על במדבר פרק טז

ויקח קרח וגו׳. צריך לדעת אמרו ויקח, ורז״ל אמרו (במדבר רבה פי״ח) לקח עצמו לצד אחד, ולדרך זה חסר ״עצמו״, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כונתו לומר כדברי אונקלוס ״ואתפליג״, אין שעור תבת ״ואתפליג״ כשעור תבת ״ויקח״, אלא שהתרגום מפרש המכון. והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מלין לדיק תבת ״ויקח״ על נכון. ב׳ יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה׳ זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צרך יש בדבר, ורז״ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה, משמע שצריך היה לזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג׳ יש לדעת כונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן, היה לו לכללן בלקיחה ויאמר ״ויקחו קרח וגו׳ ודתן ואבירם״, ואם כונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ״ויקח קרח וגו׳ דתן ואבירם״ וגו׳. ד׳ אמרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלק, אחרי כן הוא אומר ״ויקהלו וגו׳ ויאמרו״ וגו׳, ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ״ויקומו״ אחר ״ויקהלו״ על זה הדרך ״ויקהלו וגו׳ ויקומו וגו׳ ויאמרו״ וגו׳, ולמה הפסיק בין ״ויקומו״ ל״ויקהלו״ במאמר ״ואנשים מבני ישראל״ וגו׳?

אכן נתכון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו, וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה, הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן? לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב. ראשונה – בן יצהר, פרוש היותו בן יצהר שהוא גדול משני אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם. שניה – בן קהת הוא המעלה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז״ל (סוטה יג.) קרח מנושאי הארון היה, ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו. בן לוי שהוא שבט מעלה מכל ישראל, ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה, כי מעלה הוא מכל שאר השבטים, גם מכל בני לוי, גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לשני האחים הבאים אחריו שהם חברון ועזיאל.

ואמרו ודתן ואבירם וגו׳, פרוש, גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן. ויקומו לפני משה, פרוש, קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי. ואמרו ואנשים וגו׳, פרוש, גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ״ויקומו״ קודם זכרון חמשים ומאתים וגו׳, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יח:ב) שאמרו שעקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך: אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם, אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת, שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן? הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור – אין טעם זה טעם. ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים, אם כן נכנס בבחינת דבר שקר חס ושלום, וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם, אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר ״בן לוי״.

ולצד שחש קרח שלא יקבלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן, אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו, כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה. לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו׳ בני ראובן, לומר, כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יתן הכהנה. ואמרו ויקומו לפני משה פרוש לערך מערכת הסתירות להפיל דבריו. ואמרו ואנשים מבני ישראל וגו׳, הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה.

ולרז״ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וזה לשונם: ״קרח״ – שעשה קרחה בישראל, ״בן יצהר״ – שהרתיח את העולם כצהרים, ״בן קהת״ – שקהה שני מולידיו, ״בן לוי״ – שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם ״בן יעקב״ שעקב עצמו לגיהנם? יעקב בקש רחמים וכו׳, עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים, ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ״ולחשוב בן יעקב״ וכו׳, אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה. עוד יש להעיר באמרם שעקב עצמו לגיהנם, הלא כבר אמר ״בן לוי״ שנתלוה לגיהנם, ולמה יכפול הדבר שתי פעמים?

ולהאיר אור תורה אסדר שנים שלשה גרגרים מסתרי תורה. הא׳ כי ענפי הקדשה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה׳ ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש. וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר, וירד מכבוד קדשתו להיות טמא ומחיב אוכליו כרת.

ב׳, כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד, בסוד (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, נמצאת אומר כי ענף הקדשה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא לצלן.

ג׳. דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה׳ בעמו הם אותיות התורה, כידוע ליודעי חן:

ד׳) דע כי כשברא ה׳ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדשה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלויים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסלת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסלת בתגברת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דפי. והוא מה שהעירונו רז״ל במאמרם (בבא מציעא פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה, עד כאן, פרוש, שלא היה בו פסלת כאדם קדם שחטא.

נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו שנים עשר ענפים, ואחד מהם הוא לוי. ענף זה העניף שלשה ענפים: גרשון, קהת ומררי, וקהת העניף ארבעה ענפים: עמרם, יצהר, חברון ועזיאל, וענפי יצהר הוא קרח. והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדשה ולהפך הכהנה ממקומה, נפגמו ענפי הקדשה שבשרש נשמתו שהיו כלן לשבח, והתחיל ממטה למעלה. בראשונה הענף עצמו שהוא קרח, בתחלה היה נקרא קרח טהור, ״בן יצהר״ שהיה מאיר לעולם כצהרים, ״בן קהת״ שהיה מקהה שני כל רואה גדלתו ומעלתו, ״בן לוי״ שנתלוה מיום לידתו להקדוש ברוך הוא בכמה מעלות. ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שרש הענף שבא ממנו, שהוא יצהר, נהפך לרעה כשרש נשמתו והרתיח כל העולם כלו כצהרים. ולא שרש אחד לבד אלא גם שרש שלמעלה ממנו, שהוא בן קהת, נהפך לרעה להקהות שני מולידיו. ולא זו בלבד אלא גם שרש הענף הראשון שיצא מיעקב, שרש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם. וממה שלא הזכיר הכתוב ״בן יעקב״, עדין שרש הראשון שהוא בעקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שרשו של קרח מעקרו או לא.

ודע שיש מחלוקת רז״ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא. למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שרשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ״ולחשוב בן יעקב״, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם, פרוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו, לשון סוף ותכלית, כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז״ל ישתמשו בלשון זה כאמרם (סוטה מט:) ״בעקבות משיחא״ וכו׳. ותרץ לפי שהתפלל על עצמו וכו׳, פרוש, לעולם שכן הוא, אלא שה׳ עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו׳. או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא, וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עקר השרש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעקרו ויש תקוה לאחריתם. והוא מאמר התנא (סנהדרין שם): עליהם אמר הכתוב (שמואל א ב:ו) ״מוריד שאול ויעל״. וראיתי לדקדק אמרו ״ויעל״ ולא אמר ״ומעלה״ כשעור שאמר בסמוך ״ה׳ ממית ומחיה״, וכמו כן אמר אחר כך ״ה׳ מוריש ומעשיר״. אכן נתכון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ״ויעל״, פרוש, כבר העלה אותם קודם שהורידם, שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה.

רב לכם כי כל העדה וגו׳ ומדוע וגו׳, פרוש, רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי, ואם תאמר מה היא הרבנות הגדולה? כי כל העדה כלם קדושים, ועוד להם שבתוכם ה׳, מה שלא השיגה אמה בעולם, ואתם רבנים עליהם. עוד רמזו במאמר זה לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל לא לכבוד אהרן, והוא מאמר בתוכם ה׳.

ואמרו ומדוע וגו׳, פרוש, למה אתם מוסיפין הכר הרוממות לעצמכם עליהם? הכונה בזה שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חיב מיתה, זו יפליג הנשיאות על קהל ה׳, ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבד לה׳ אלהיהם.

וישמע משה ויפל וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר וישמע אחר שאמר הכתוב ״ויאמרו אליהם״, מנין יעלה על הדעת שלא ישמע? עוד צריך לדעת מה זאת נפילה. ונראה כי לצד שהמלגלגים לא גמרו גזרת המכון של הצעת הדברים, הודיע הכתוב שהבין משה תכלית הדברים הגם שלא פרשו דבריהם. ואמרו ויפל וגו׳, נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה׳, שכללו בדבריהם משה ואהרן. כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו להראות קצה האחרון ההכנעה, ושוה נפשו כעפר הארץ כעבד המשתחוה לפני השררה. וכנגד גדלת אהרן אמר וידבר אל קרח וגו׳ בקר וגו׳, פרוש, לא תצדיקו דברי בזה עד שתבחינו אם ממני יצאו הדברים אם מה׳ יצא הדבר.

בקר ויודע וגו׳. טעם אמרו ״בקר״ וגו׳ ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו, אולי שכבר נעשה קטרת של בין הערבים שבו המבחן. עוד שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון, וכמאמרם זכרונם לברכה בזהר הקדוש (זוהר ח״ב לט:) שהוא זמן תגברת הדינים. עוד נתכון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם, אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יח,ז) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

את אשר לו ואת הקדוש וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר את אשר לו ואת הקדוש, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (זוהר במדבר קעו:) ״אשר לו״ – זו לויה, ״הקדוש״ – זו כהונה, וצריך לדעת למה הצרך להזכיר ענין הלויה כיון שלא ערערו אלא על הכהונה. ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדלה לבכור שבאחים, לזה הכרח להשיב גם על החלוקה זו.

עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש שני פנים: האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והשני שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמד לשרת עמו. לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו, פרוש, אשר מזמן לו לעבודתו מתחלת הבריאה, על דרך אמרו (ירמיהו א:ה) ״בטרם אצרך בבטן״ וגו׳, ואת הקדוש פרוש, אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקדש. ודקדק לומר והקריב לרמז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו. וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמד גם כן לשרת – יקריב אליו:

ויקרב וגו׳. צריך לדעת מה היא ההבדלה שאמר בפסוק שלפני זה, ומה היא הקריבה שאמר כאן? ואולי שנתכון לשתי הדרגות: האחת הוא הבדלת שבט לוי מעדת ישראל בדרך כלל, וכנגד זה אמר כי הבדיל וגו׳ מעדת ישראל, והשניה הקרבת בני קהת שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים. ועין מה שפרשתי בפסוק (במדבר ד:ב) ״נשא את ראש בני קהת״, וכנגד זה אמר ויקרב אותך ואת כל אחיך פרוש ענף הקהתים בני לוי, ודקדק לומר אותך רמז לו שכלן נסמכין עליו והוא גדול שבכלן.

לכן אתה וכל וגו׳. אמרו לכן הוא שבועה, והשבועה היא שנועדים על ה׳, וזה הוא שעור הדבר: אתה וכל עדתך הנועדים בשבועה שעל ה׳ אתם נועדים לסתור דבריו, ואמר כן אולי ירתעו וירעדו מלהחזיק במחלוקת.

וישלח משה לקרא וגו׳. נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הועד, אולי ירויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אזן. ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו׳ שלא היה צריך לזכרון משה ויסמך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח – משה מלך ישראל ונביא ה׳ – לקרא לשני הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו.

לא נעלה וגו׳ המעט וגו׳. אמרו לא נעלה, לפי מה שפרשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד, אמרו: אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלח אחרינו. גם נתכונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה, אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבא להם ממשה.

ונתנו טעם לדבריהם, ואמרו המעט כי העליתנו וגו׳, פרוש, הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו? פרוש, עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים, והיה תכלית העליה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר, אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות. ואמרו כי תשתרר וגו׳, פרוש, אין טעמך בכל הענינים אלא להשתרר, לא להיטיב לנו. גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתנו אתה מתכון אלא להשתרר, והוא אמרו גם השתרר. גם נתכונו בכפל תשתרר גם השתרר לומר כי שררותו של משה היא כפולה ומכפלת מהשררה שהיתה עליהם קודם צאתם ממצרים, וזה שעור הדברים כי תשתרר עלינו ברבוי השררות, והוא אמרו גם השתרר. ואולי שרמזו לו גם כן שהוא חפץ להתעכב במדבר להמשיך השררה של עצמו, לפי מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה ה,כג) כי מלכותו של משה לא היתה עומדת אלא במדבר, ולזה אמרו גם השתרר.

אף לא אל ארץ וגו׳. קשה, אחר שאמרו להמיתנו במדבר, מה מקום להתרעם על מדרגה קטנה ממנה? ורש״י זכרונו לברכה ישב בדוחק. ואולי שנתכונו לומר ששלילת הליכתם אצלו לא לצד גדר הרעה שקבלו ממנו שהוציאם להמיתם במדבר, אלא אפלו לצד העדר הטוב המבטחים ממנו לבד, והוא אמרו אף לא אל וגו׳, פרוש אף לצד לא אל ארץ וגו׳, לטעם זה לבד העיני האנשים וגו׳, ומכל שכן שסבבם הקרבת הנזק.

העיני וגו׳ לא נעלה. פרוש, בוחרים נקור עיניהם ממעלה אשר יבטחו בה ממנו. בזה גלו עצם הפלגת השנאה אשר שנואה טובת הצדיק אצלם יותר מנקור עיניהם, לזה חרה אפו של משה מאד:

ויאמר אל ה׳ אל תפן וגו׳. הכונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו, מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סבה, ולזה אמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם. והכונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצוות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפלו של רשעים, דכתיב (דברים לב:ד) ״אל אמונה ואין עול״, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו.), אשר על כן חש משה שתעמד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה׳ ואמר אל תפן אל מנחתם, פרוש, אפלו זכות שכבר הגיעה מנחה לה׳ לא יפן לה ולא יביט אליה.

ואם תאמר, איך יבטל מדתו יתברך לאנשים ההם לעות משפטם?

דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מחלטים ברע, והוא סוד (שמואל ב כג:ג) ״צדיק מושל יראת אלהים״, פרוש, מושל ביראת ה׳ שיעשה האדם, אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו יש כח בידם, מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה. ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר, שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע, כאמרם (גיטין לו:) ״הפקר בית דין הפקר״.

ואם תאמר, למה לך משה להפליא ענשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו, לא מפני זה יתחיבו כל כך ענש. גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר, אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מועד קטן יח:), ואם אין בו כלו יש בו מקצתו. לזה אמר לפני ה׳ טעם המספיק לחיבם, והתחיל להסיר מחוש החשד ואמר לא חמור וגו׳, פרוש, אין להם מקום לחשדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צרכיהם מהעם ובפרט בענינים שהם לצרך העם, והוא אפלו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגאלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחשדו בשררה.

והוסיף לומר ולא הרעתי וגו׳, פרוש, תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם, שיארעו דברים בין בני אדם שמהם ימשכו איבות – לא הרעתי וגו׳, פרוש, מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסבתה.

ודקדק לומר את אחד מהם, פרוש אפלו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחיבתי את הזכאי או זכיתי את החיב שהרע הוא את אחד מהם, פרוש שכשמחיב ממון לאחד לתת לחברו, הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חיב לו, ואפלו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמתו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (זוהר חלק ב׳ עח.) בפסוק ״כי יהיה להם דבר בא אלי״. מעתה אין סבה לשנאתם וחשדם בשום אפן, ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סבה. מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה׳ למנחתם כי באבד רשעים רנה. וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין קח.) ״מוריד שאול ויעל״, שאלו אבדה תקותם שכלן ענף הקלפה, כן יאבדו כל אויבי ה׳.

אתה וכל עדתך היו וגו׳. קשה, היה לו לומר אתה וכל עדתך ואהרן וגו׳, ובזה לא היה צריך לחזור ולומר אתה והם. אולי שנתכון להזמין הנועדים לבא מחר לברר הדבר, ונתכון בזה לבל יהיו נשמטים מיום אל יום ויתרבו עליהם מאוהבי המחלוקת, לזה רצה להכריחם לבא מחר לפני ה׳. אשר על כן לא הזמין אלא הבאים במחלוקת, קרח ועדתו, מה שאין כן אהרן, אלא שהזכירו שיקח מחתתו עמהם.

עוד ירצה לומר שיכינו עצמן בקדשה ובטהרה, כדי שיהיו ראויים להיות לפני ה׳, והוא מאמר היו לפני ה׳. ואולי כי לזה נתן להם זמן ואמר מחר, ובפרט זה לא שתף עמהם אהרן כי מוכן ועומד הוא, אלא שהזכירו אחר כך ואמר אתה והם ואהרן שגם הוא יהיה עמהם. והגם שכבר אמר להם הדברים עצמן למעלה, דכתיב ״קחו לכם מחתות וגו׳ לפני ה׳ מחר״, לפי שהוכיחם בדברים אחרי כן ואמר להם ״המעט מכם וגו׳ רב לכם בני לוי״ וגו׳, תכן הדברים יגיד הפכיות מה שאמר מקודם. לזה כשלא קבלו התוכחת חזר לומר דברים הראשונים לעשות מבחן הקטרת.

חמשים ומאתים וגו׳ ואתה ואהרן וגו׳. כל זה מיתר, שכבר אמר אתה וכל עדתך וגו׳ ואהרן. ואם רצה לומר חשבון כלם, למעלה כשאמר ״עדתך״ שם היה לו לומר מאתים וחמשים, ולא היה צריך לחזר ולהזכיר אתה ואהרן. ואולי שנתחכם לומר שלא יתערב קרח עם המאתים וחמשים אלא ביחוד עם אהרן, ועשה כן כדי שלא יהיה מקום לטועים אחר קרח לומר כי דבקתו הרעה לצד היותו עם רבוי מקטירי הקטרת, אבל אם היה בפני עצמו היה כאהרן. לזה אמר לו ואתה ואהרן בפני עצמכם איש מחתתו. והגם שכלן הקריבו יחד, עם כל זה נעשו שתי כתות – כת אחת קרח ואהרן, וכת שניה מאתים וחמשים איש.

ויקהל עליהם וגו׳. פרוש שלא נקהלו לרצונם, אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה׳ שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו׳ ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחבתו, ולזה נראים כחפצים במעשיו, ולזה אמר ה׳ הבדלו וגו׳ ואכלה אותם.

וירא כבוד ה׳ וגו׳. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה, כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב, והוא הבורר הראוי לשרת לפניו.

הבדלו מתוך וגו׳. לא על משה ואהרן הוא אומר, כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה חס ושלום, וזה לך האות – אהרן שהיה בתוך עדת קרח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע. אלא כונת מאמר ה׳ הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה, כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים. ולזה אמר קודם למאמר ״הבדלו״ וידבר ה׳ אל משה וגו׳ לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה.

ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע, ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים רבוא כרגע, כבר הודיע זה מקודם, דכתיב (שמות ל״ג:ה׳) ״רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״.

ונראה לפי דברי המדרש (במדבר רבה) שהביא רש״י בפסוק ״ויפל על פניו״ (במדבר כב:ד), זה בידם סרחון רביעי: בעגל, במתאוננים, במרגלים וכו׳, עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פרשתי כי גזרת כליה שגזר ה׳ על הדור ההוא נתקימה, אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך. אם כן העדה כבר היא מחיבת כליה. לזה בא מאמר ה׳ כאן בחדוש הגזרה שיהיה כרגע, פרוש, שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם. ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקשיא שבענין, למה יגזר ה׳ מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל, וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך. ולדברינו, לצד שכבר היו ישראל מחיבי מיתה מעון המרגלים אלא שה׳ האריך להם זמן, ואמרו זכרונם לברכה (שבת לב.) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וצוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזר מעורכי המלחמה (ירושלמי ברכות ה:א), הגם שאין בחטא כדי להמית. וכמו כן במה שלפנינו, כיון שהיו מחיבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה.

שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה׳ כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה׳ אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית, היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזרת המרגלים, וכל שהיו בכלל גזרת המרגלים היה המשחית מכלה אותם. ולומר ה׳ לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה, שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מחו בקרח, ואדרבא באו לרצונו. לזה נתחכם ה׳ וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם, ובאמצעות זכותו של משה אמר ה׳ אליו דבר אל העדה וגו׳ העלו מסביב וגו׳ (במדבר טז:כד). ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה׳ שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדבור אלא להעירם להתפלל, לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח. ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר, פרוש, שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח, כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל. וכפי זה אין אנו צריכין למה שפרשנו שבא הדבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם.

ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו׳. אמר שם אל, לצד שראה התעוררות תגבורת הדינים, הזכיר חסד אל למתק הדינים.

ואמרו אלהי הרוחות לכל בשר, טען טענה הנשמעת לפני הבורא, כי ה׳ חפץ שכל הרוחות יקבלו אלהותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה. והוא אמרו אלהי הרוחות, פרוש, הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון, על דרך אמרו (יחזקאל כ:לב) ״העולה על רוחכם״. ואם כן, הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת, וכמו שכתבתי הטעם למעלה, עם כל זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף, שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כלן, ומעתה חס ושלום הרוח תמאן באלהות כזה.

עוד נתכון לדבר לפניו דברי רצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא. האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים משני אוצרות החיים: אוצר אחד של נשמות שעדין לא באו לעולם הזה, שעליהם אמרו זכרונם לברכה (יבמות סב.) ״עד שיכלו נשמות שבגוף״, ואוצר שני של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכלם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי ט״ז:ד׳) ״כל פעל ה׳ למענהו״. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה׳, והם מתעצמים לאהב ה׳ ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבארים הדברים בהרחבה בספר הזהר גם בדבריהם זכרונם לברכה.

ולזה נתחכם משה ורצה ה׳ בדבר שהוא חפץ בו, ואמר אלהי הרוחות לכל בשר, שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך.

ואמר ״האיש אחד יחטא״, לומר שכפי הדין אין להם חיוב, כי כלן לא חטאו לחיבם, אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגברת הדין, והוא אמרו ״תקצף״.

האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדין לא חטא חטא שחיב עליו מיתה שהיא ההקרבה, כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג, ואם היה חוזר בו אין עליו חיוב.

דבר אל העדה לאמר. אמר דבר לשון קשי בענין זה שאינו אלא טובה להציל נפשם, להגיד כי יקפיד ה׳ על הרוצה לחבל בעצמו שלא לעלות, לזה בא דבר מלך שלטון להכריחו לעלות לבל יפסידו עצמן שהם נכסי שמים. ואמר תיבת לאמר פעם שניה ולא הספיק במה שקדם לומר וידבר וגו׳ לאמר, לצד שאמר דבור לשון קשי הודיע כי קשי זה עצמו הוא לרוממות עם סגלה שיקפיד ה׳ על חסרונם. עוד נתכון בתיבת לאמר שאין חיוב לומר בלשון זה עצמו העלו וגו׳ אלא בלשון שיהיה המכון בו העלו וגו׳ ואפלו יאמר בלשון אחר. ולזה תמצא שלא אמר ״העלו״ אלא ״סורו נא״ וגו׳, ובמקום שיאמר ״משכן קרח״ וגו׳ אמר ״מעל אהלי האנשים הרשעים האלה״:

ויקם משה וילך וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו? אכן ירצה על דרך אמרו (משלי ט״ז:י״ח) ״לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה״, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מה,ה) השפלתי – הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ״ויקם משה״ – קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו, והשפיל עצמו הוא והלך אצלם. עליהם נאמר ״לפני שבר גאון״, ועל משה ״ולפני כבוד ענוה״.

וידבר אל העדה לאמר. פרוש לאמר, שיאמר להם שכן נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא לומר להם:

סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נתחכם עליו השלום לזכותם בנועם דבריו, באמצעות שיעריכום בערך רשעים, והוא אמרו האנשים הרשעים, פרוש, שיהיו בעיניהם ערך רשעים ויסורו מעליהם, כי יאמינו בכליונם ויראו פן תדבקם הרעה, ובשכר זה יחוננם ה׳. והגם שכבר נתרצה ה׳ לומר להם ״העלו״, עם כל זה הצדיקים חפצים לצדק בני דורם לאכול מפרי דרכם.

ויעלו מעל וגו׳ ודתן ואבירם יצאו וגו׳. יודיע הכתוב עצם רשע הקלפות, שאפלו אחר שראו שישראל יראו לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם, אף על פי כן יצאו נצבים. ומזה נתרגש משה ואמר בזאת תדעון וגו׳, פרוש, כיון שראה שלא הרגישו דתן ואבירם מההרגש שעשו ישראל שעלו מסביב, ואדרבה יצאו בקומה זקופה, דן משה בדעתו בודאי כי הרשעים חושבים ברעתם כי משה עושה דברים אלו מדעתו בתחבולות וערמות, לומר להם להתרחק כדי שיראו ויחתו ולא מדברי ה׳, לזה אמר בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה, פרוש, אפלו פרטי דברים אלו. והתנה כי מלבד שימותו, עוד להם שימותו מיתה משנה מכל המיתות, ובסמוך יתבאר עוד.

בזאת תדעון וגו׳ כי לא מלבי. צריך לדעת איך יחשב משה לעם ה׳ שעדין לא האמינו בו לנביא אמת? עוד למה כפל לומר לא מלבי? ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך, כי לצד שמצא משה חן בעיני ה׳, כשהיה משה חפץ לתת גדלה לאחד מקרוביו, כגון הכהנה לאהרן והנשיאות לאליצפן וכדומה, היה עושה ונמלך בה׳ והיה ה׳ מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה וה׳ נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהנה. לזה אמר בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות את וגו׳, לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי. וכנגד חשש השני שהיה חושק בלבו על הדבר, אמר כי לא מלבי, פרוש, לא הייתי אני חפץ בדבר וה׳ מסכים על מה שבלבי. ושעור תבת כי הוא על זה הדרך: טעם שאיני צריך להוכיח שה׳ שלחני לשלל שאני עושה מה שלא הסכים ה׳ עליו, אלא לשלל שלא מלבי היו הדברים כנזכר, והבן.

אם כמות כל האדם. פרוש, על דרך אמרם בפסוק ״אשר יעשה אותם האדם״ אפילו גוי (בבא קמא לח.), וכאן נתכון לומר שאפילו במיתת האומות שהיא מיתה מנולת, זה בערך המיתה עצמה. וכנגד הגוף אמר ופקדת כל האדם וגו׳, על דרך אמרו (מלכים ב ט:לד) ״פקדו את הארורה וקברוה״, קבורה כדרך כל הארץ. לא ה׳ שלחני, פרוש, אלא מלבי, וה׳ לא מיחה בי. ואם בריאה וגו׳, שבזה תהיה להם מיתה רעה ויאבדו גוף כנפש.

ואם בריאה וגו׳. כפל לומר בריאה יברא ה׳, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לז:) בפסוק ״ארור וכו׳ האדמה אשר פצתה את פיה״, שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה׳ כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה, דכתיב (ישעיהו כד:טז) ״מכנף הארץ זמירות שמענו״. וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה, פרוש, אותה בריאה שכבר ברא ה׳ שהיא פי הארץ, ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה, עתה יחזר ה׳ לברא אותה הבריאה שיהיה לה פה, ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תקון למה שפצתה לבלע איש צדיק, עתה תפצה פיה לבלע אויבי ה׳.

ככלתו וגו׳ את כל הדברים. פרוש, לא איחרה ולא קדמה, אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין, ותכף לכלותו נבקעה.

ותבקע האדמה וגו׳ ותפתח הארץ וגו׳. ולא הספיק לומר ותפתח וגו׳ או ותבקע, עוד אמר בבקיעה ״האדמה״ ובפתיחה הארץ. אולי כי לא היה שם פה הארץ במקום דריסת רגליהם, לזה נבקעה האדמה אשר היו עומדים עליה ונזדמן שם פה הארץ ונפתחה, ולזה כנגד המקום שהיו עומדים בו אמר ותבקע האדמה, וכנגד פי הארץ אמר ותפתח הארץ וגו׳:

וירדו וגו׳ שאלה. פרוש, שלא שלטה בהם הארץ להרגם, אלא נשארו חיים ונתנה הארץ בפקדון לגיהנם, והוא אמרו חיים שאלה ולא אמר לשאול. והגם שכל תיבה שצריכה למ״ד בתחלה הטיל לה ה״א בסופה, עם כל זה לא לחנם יעשה כן, ויכוין שאחר שירדו לשאול נתן ה׳ בהם כח ולא מתו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין ק.) שהקדוש ברוך הוא נותן כח ברשעים לקבל ענשם, כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה כדי שירבה הרגשתם. ואם היה אומר ״לשאול״ היה נשמע שלא היו חיים אלא עד הגעתם לשאול ובהגיעם מתו ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול.