במדבר טז, טו

ויחר למשה מאד. נצטער עד למאד:

אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקבל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו:

לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי אפלו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי לטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי. ותרגום אנקלוס, שחרית, לשון ארמי, כך נקראת אנגריא של מלך שחוור:

וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן

וּתְקֵיף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ מִינָךְ לָא תִסְתַּכֵּל לְדוֹרוֹן דִידְהוֹן דְלָא חַמְרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאָשִׁית לְחַד מִנְהוֹן

וּבְאַשׁ לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תִסְתַּכֵּל לְדוֹרוֹן דִידְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן נְסִיבִית וְלָא אַבְאָשִׁית לְחַד מִנְהוֹן:

אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם – לְפִי פְּשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ לְמָחָר אַל תֵּפֶן אֵלֶיהָ. וּמִדְרָשׁוֹ, אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִּתְמִידֵי צִבּוּר, חֶלְקָם לֹא יִקְרַב לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:ט״ו). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיִּהְיֶה עַל הַקְּטֹרֶת, לְפִי שֶׁעַל דָּתָן וַאֲבִירָם הוּא אוֹמֵר כֵּן שֶׁחָרָה לוֹ עַל דִּבְרֵיהֶם, וְהֵם לֹא הָיוּ בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים לְהַקְטִיר קְטֹרֶת. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ אֵלֶּה רוֹצִים בַּכְּהֻנָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּן, אָמַר מֹשֶׁה: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם", אַל תֵּפֶן אֶל קָרְבָּן שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ וְאֶל תְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לְךָ, כִּי כָל הַקָּרְבָּנוֹת גַּם הַתְּפִלָּה יִקָּרְאוּ מִנְחָה בַּכָּתוּב. וְגַם אָמַר אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "קֻרְבָּנְהוֹן", אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ:

וְטַעַם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, אָמַר, מָה שְׂרָרָה אֲנִי מִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם, כִּי מֵעוֹלָם לֹא לָקַחְתִּי מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמוֹר אֶחָד לַעֲשׂוֹת צְרָכַי כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים אוֹ הַשָּׂרִים, כִּי זֶה מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה, דִּכְתִיב: ״וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ״ (שמואל א ח טז). וְזֶה טַעַם שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "שַׁחַרִית", שֶׁכָּךְ נִקְרָא אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ שַׁחְוָר (ב״ב מז). הִזְכִּיר הַדָּבָר הַקָּטָן שֶׁבְּדִינֵי מַלְכוּת, וְחָזַר וְאָמַר "וְלֹא הֲרֵעוֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" לְשׂוּמוֹ בְּמֶרְכַּבְתִּי וּבִמְלַאכְתִּי כַּאֲשֶׁר יָאוֹת לְמֶלֶךְ, אוֹ לְהַטּוֹת דִּינוֹ וּלְבַזּוֹת עַל כְּבוֹדוֹ, כִּי כָּלַל הָרָעוֹת כֻּלָּן:

ויחר. זה הדבור כבר פירשתיו כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם אל תפן אל מנחתם ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם:

ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו:

ולא הרעתי. בשום דבר:

אל תפן - מן פנה. כמו: ותרב משאת בנימין, מן רבה. אל תֵּפֶן - אל תִּפְנֶה. אל תֶּפֶן - אל תַּפְנֶה.

לא חמור אחד מהם נשאתי - אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתוררים על העם. ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה?! ואם היה נקוד לא חמור אַחַד מהם (בפת"ח) פתרונו היה חמור של אחד מהם כמו: אַחַד העם, וכמו: את אַחַד מהם.

אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם (יומא פרק י"ה) עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו. וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי. כי כרו שיחה ללכדני זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה:

לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה:

ולא הרעותי את אחד מהם. אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם:

אל תפן ג' במס' אל תפן אל מנחתם אל תפן אל קשי העם הזה אל תפן אל און פי' הם קשי עם ודבריהם דברי און לפיכך אל תפן אל מנחתם:

אחד מהם ד' במסרה ולא הרעותי את אחד מהם ואידך כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם. יהי נא דברך כדבר אחד מהם ודברת טוב אם לא כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם באליהו פי' שמשה פייסו לקרח שידבר טובה ויחזור בו וכיון שלא רצה רמז לו שימות כעת מחר:

אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש אל תפן אל מנחתם הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה, נראה שדעתו כי מנחתם לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

ואם כן יש לשאול למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי מנחתם יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם מנחתם. ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו לא נעלה ידע בהם כי פיהם הכשלים והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם לא חמור אחד מהם נשאתי, שהוא תשובה על מה שאמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים.

לא חמור אחד מהם נשאתי. מנהג המושלים בעם הנוהגים עליהם שררות שישתמשו באנשים שבהם גם בבהמות שלהם כפי מה שיצטרכו למלאכתם, ועל כן משה ידבר בתפלה ויתנצל כי מעולם לא התנהג בשררה זו על ישראל שישתמש בחמור אחד משלהם לשום עליו משא, אף כי באנשים, ואיך הם אומרים שאני משתרר עליהם. וכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שהתנצל בזאת ואמר (שמואל א ) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגו'.

אל תפן אל מנחתם מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא היתה כונתם לחזור בהם שאפי׳ יאמר הקב״ה בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקב״ה לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל. לא חמור אחד מהם נשאתי מוסב אמדוע תתנשאו.

חמור אחד לפי הנקוד פירוש כמשמעו אבל לפי פירש״י היה לו להנקד כמו אחד העם.

נשאתי לשון נטילה כמו ישאו דבלת תאנים וישאם דוד ואנשיו.

ולא הרעתי את אחד מהם על שהלשינוני על הריגת המצרי.

ויחר למשה מאד. על שהיו אומרים כי שררה היה נוהג עליהם ושלא יבואו להבחנה:

ואמר אל תפן אל מנחתם. הקטורת שיקטירו לפניך כי קטרת תועבה היא כי דבר שקרים לא יכין לנגד עיניך כי מעולם לא נהגתי עליהם שררה לא חמר אחד מהם נשאתי נטלתי לעשות בה מלאכתי אי נמי לא על חמור מהם נשאתי משאי עליו ולא הרעתי את אחד מהם לעשות בו אנגריא ועבדות, והם אותם שאני אשתרר:

ויאמר אל ה׳ אל תפן וגו׳. הכונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו, מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סבה, ולזה אמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם. והכונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצוות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפלו של רשעים, דכתיב (דברים לב:ד) ״אל אמונה ואין עול״, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו.), אשר על כן חש משה שתעמד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה׳ ואמר אל תפן אל מנחתם, פרוש, אפלו זכות שכבר הגיעה מנחה לה׳ לא יפן לה ולא יביט אליה.

ואם תאמר, איך יבטל מדתו יתברך לאנשים ההם לעות משפטם?

דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מחלטים ברע, והוא סוד (שמואל ב כג:ג) ״צדיק מושל יראת אלהים״, פרוש, מושל ביראת ה׳ שיעשה האדם, אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו יש כח בידם, מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה. ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר, שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע, כאמרם (גיטין לו:) ״הפקר בית דין הפקר״.

ואם תאמר, למה לך משה להפליא ענשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו, לא מפני זה יתחיבו כל כך ענש. גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר, אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מועד קטן יח:), ואם אין בו כלו יש בו מקצתו. לזה אמר לפני ה׳ טעם המספיק לחיבם, והתחיל להסיר מחוש החשד ואמר לא חמור וגו׳, פרוש, אין להם מקום לחשדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צרכיהם מהעם ובפרט בענינים שהם לצרך העם, והוא אפלו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגאלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחשדו בשררה.

והוסיף לומר ולא הרעתי וגו׳, פרוש, תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם, שיארעו דברים בין בני אדם שמהם ימשכו איבות – לא הרעתי וגו׳, פרוש, מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסבתה.

ודקדק לומר את אחד מהם, פרוש אפלו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחיבתי את הזכאי או זכיתי את החיב שהרע הוא את אחד מהם, פרוש שכשמחיב ממון לאחד לתת לחברו, הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חיב לו, ואפלו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמתו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (זוהר חלק ב׳ עח.) בפסוק ״כי יהיה להם דבר בא אלי״. מעתה אין סבה לשנאתם וחשדם בשום אפן, ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סבה. מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה׳ למנחתם כי באבד רשעים רנה. וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין קח.) ״מוריד שאול ויעל״, שאלו אבדה תקותם שכלן ענף הקלפה, כן יאבדו כל אויבי ה׳.

ויחר למשה. נצטער הרבה ואינו מלשון כעס. וכמש״כ בספר בראשית ל״א ל״ה ל״ו:

אל תפן אל מנחתם. פרש״י מנחות התמידים. אינו עפ״י הגמ׳ בחגיגה דף ו׳ שמשעת מרגלים לא הקריבו תמידים כלל. וא״כ לא היה מנחה. והנראה ע״פ מש״כ ריש ספר ויקרא דלהשחתת המדות הבאה ע״י אחת מארבע מרות שנתקלקל. באה מנחה לכפר ולרפא חולי המרה ומה שנתעות בשעת החולי. וכענין האמור בשאול אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. ובמלאכי ג׳ וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה יע״ש. ואמר משה שאם יביאו מנחה לכפר על דברי עזות כ״כ שדברו בשביל כעס ותרעומת עלי:

אל תפן אל מנחתם. כי לא מחמת כעס ומכאוב לב הגיע להם זה העון. שהרי אין להם על מה לכעוס שהרי לא חמור אחד מהם נשאתי. לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר עה״צ ינשא על הסוס כלשון המקרא בקהלת ראיתי עבדים על סוסים ושרים וגו׳ אלמא דראוי להיות להיפך אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור. ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של א׳ מהם אפי׳ חמור לא לקחתי לרכוב :

ולא הרעתי את אחד מהם. להתכבד בקלון מי מהם שיהא גורם כעס המביא לידי עזות בלי דעת. אבל המה אינם בכעס כי אם עזי נפש ברצון וא״כ אין ראוי שיקובל מנחתם לכפרה ע״ז:

ויחר למשה על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטירים, ועז"א אל תפן אל מנחתם כי איך יוכלו לומר שאני משתרר על העם, שהשררות תתראה או ע"י שלוקח מהם מס או כל צרכי ביתו, ואני לא די שאיני לוקח מהם צרכי, כי חמור אחד שהייתי צריך פעם אחד, בעת שלקח את אשתו למצרים דכתיב וירכיבם על החמור, החמור הזה לא מהם נשאתי כי היה שלו והוא הלך רגלי הגם שהיה ראוי שהחמור הזה יהיה משל צבור, וכן תתראה ההשתררות על העם במה שיוכל לעשות רע עם העוברים רצונו, ואני לא הרעותי לאחד מהם וא"כ איך יוכלו לומר שאני משתרר:

ו הכי פירושו אפילו העשן אל תעלה לפניך:

ז דקשה לו דבקרא כתיב מנחה וקטרת אינה נקראת מנחה ופירוש על התמידים שמקריב גם כן מנחה עם התמיד:

ח פירוש לא שיהיה מלת אחד תואר לחמור ויהיה פירושו חמור אחד מהם שהם ישראל שעבדתי לי וקורא לישראל חמורים חלילה שיאמר כאלה רק חמור סמוך לאחד פירוש חמור של אחד מהם ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שנשאתי הוא לשון הרימותי:

ט שהוצרכתי לחמור מכל מקום לא לקחתי דאם לא כן במאי משתבח דילמא משום שלא היה צריך משום הכי לא לקח ואילו היה צריך היה לוקח: