במדבר טז, א

ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא:

ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהנה, וזהו שתרגם אנקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אתך להפליגך משאר בני אדם דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים:

בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) בקהלם אל תחד כבדי והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד"ה א' ו, כב. כג) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחניתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלקתו, אוי לרשע אוי לשכנו ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עזיאל שמנהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדלה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי לטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכלם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמשים ראשי סנהדראות, רבן משבט ראובן שכניו, והם אליצור בן שדיאור וחבריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קראי מועד, ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז) אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכלן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכלה של תכלת חיבת בציצית או פטורה. אמר להם חיבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכלה תכלת לא תפטור את עצמה:

בני ראובן. דתן ואבירם ואון בן פלת:

וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן

ויקח קרח וּנְסֵיב גוּלְיָיתֵיהּ דְכוּלָא תִּיכְלָא קרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן

וּנְסֵיב עֵצָה וּפְלַג קרַח:

וַיִּקַּח קֹרַח פָּרָשָׁה זוֹ יָפָה נִדְרֶשֶׁת בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (קרח ב): וַיִּקַּח קֹרַח - לָקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהוּנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:א׳) ״וְאִתְפְּלֵג״ - נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״ (איוב טו יב) - לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:א׳). וְדַעַת הַמִּדְרָשׁ אֵינוֹ כְּפֵרוּשׁ הָרַב, אֲבָל אָמְרוּ שָׁם: אֵין "וַיִּקַּח" אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ", וְאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלָּקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" אֵינוֹ שֶׁיִּקַּח אוֹתְךָ לְצַד אֶחָד לְהַפְלִיג עַצְמְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בְּ"וַיִּקַּח קֹרַח" שֶׁלָּקַח עֵצָה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיְּסַפֵּר, כִּי הַלְּקִיחָה תֵּאָמֵר עַל הָעֵצָה וְהַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" - מַה מַחְשָׁבָה יִקַּח לְךָ לִבְּךָ שֶׁתַּחְשֹׁב בַּסֵּתֶר "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן" וְלֹא תְּגַלֶּה אוֹתָהּ, אוֹ "מַה יִּרְמְזוּן עֵינֶיךָ" - שֶׁמִּתּוֹךְ רְמִיזוֹתֶיךָ נִכָּר שֶׁאַתָּה כּוֹפֵר בְּמִשְׁפַּט הָאֱלֹהִים וְלֹא תְּפָרֵשׁ זֶה, אֲבָל תִּקְרָא תִּגָּר כְּמַסְתִּיר עַצְמוֹ. וֶאֱלִיפַז אָמַר זֶה לְאִיּוֹב קֹדֶם שֶׁגִּלָּה אִיּוֹב מַחְשַׁבְתּוֹ בְּמַאֲמָר בָּרוּר שֶׁאֵין לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה בִּפְרָטֵי הַנִּבְרָאִים הַשְּׁפֵלִים, וּלְכָךְ אָמַר לוֹ (שם כב יג) ״וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפֹּט״, וְהוּא עִנְיַן הַמַּעֲנֶה הַהוּא לַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ. וְכֵן לְשׁוֹן לְקִיחָה בְּמַחֲשָׁבָה ״קְחוּ מוּסָרִי״ (משלי ח י), ״וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר״ (ירמיהו יז כג). אָמְרוּ עוֹד בַּמִּדְרָשׁ (רבה יח טז): ״וַיַּחֲלֹק" "וַיְדַבֵּר" "וַיְצַו קֹרַח" אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא "וַיִּקַּח", מַה לָקַח? לֹא לָקַח כְּלוּם, אֶלָּא לִבּוֹ נְטָלוֹ, אָמַר הַכָּתוּב ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. וְאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם ״וְאִתְפְּלֵג״ פָּתַר הָעִנְיָן לֹא הַלָּשׁוֹן כְּמִנְהָגוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, וְכֵן תִּרְגֵּם ״עַל דְּבַר קֹרַח״ (במדבר י״ז:י״ד) ״עַל פְּלֻגְתָּא דְּקֹרַח״, וְתִרְגֵּם ״בִּדְבַר בִּלְעָם״ (במדבר ל״א:ט״ז) ״בְּעֵצַת בִּלְעָם״, כִּי הוּא מַזְכִּיר הָעִנְיָן בְּתַרְגּוּמוֹ. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) ״וַיִּקַּח קֹרַח״ - אֲנָשִׁים, דֶּרֶךְ קְצָרָה כְּמוֹ ״חֲמוֹר לֶחֶם״ (שמואל א טז כ). וַאֲחֵרִים אָמְרוּ כִּי וְדָתָן כְּמוֹ ״וְאֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו כד), וְתִקּוּנוֹ ״וַיִּקַּח קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״. וּלְפִי דַעְתִּי אֵין צֹרֶךְ, כִּי הָגוּן הוּא בַּלָּשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר ״וַיִּקַּח קֹרַח וְדָתָן וַיָּקוּמוּ וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״, כִּי בְּכָל תְּחִלַּת מַעֲשֶׂה תָּבֹא לְקִיחָה, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְעוֹרְרוּת בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא. וְכֵן ״וְאַבְשָׁלוֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת״ (שמואל ב יח יח). וְאִם תַּחְפֹּץ לְפָרֵשׁ כִּי הַלְּקִיחָה עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַזְכִּיר אַחֲרֵי כֵן - וַיִּקַּח אַבְשָׁלוֹם אֶת הַמַּצֶּבֶת וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו, כָּךְ תְּפָרֵשׁ וַיִּקַּח קֹרַח אֶת הָאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וְאָמַר רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) כִּי זֶה הַדָּבָר הָיָה בְּמִדְבַּר סִינַי כַּאֲשֶׁר נֶחְלְפוּ הַבְּכוֹרִים וְנִבְדְּלוּ הַלְוִיִּם, כִּי חָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מֹשֶׁה עָשָׂה זֶה מִדַּעְתּוֹ לָתֵת גְּדֻלָּה לְאָחִיו, גַּם לִבְנֵי קְהָת שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֵלָיו וּלְכָל בְּנֵי לֵוִי שֶׁהֵם מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְהַלְוִיִּם קָשְׁרוּ עָלָיו בַּעֲבוּר הֱיוֹתָם נְתוּנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְקֶשֶׁר דָּתָן וַאֲבִירָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵסִיר הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן אֲבִיהֶם, גַּם קֹרַח בְּכוֹר הָיָה. וְזֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם שֶׁהוּא אוֹמֵר בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים ״אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה״ לִרְצוֹנוֹ, וּכְבָר כָּתַבְתִּי (במדבר ט׳:א׳) כִּי עַל דַּעְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כְּסֵדֶר זוּלָתִי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ הַכָּתוּב הַהַקְדָּמָה וְהָאִחוּר, וְגַם שָׁם לְצֹרֶךְ עִנְיָן וּלְטַעַם נָכוֹן. אֲבָל הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה בְּמִדְבַּר פָּארָן בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים. וְהַנָּכוֹן בַּדְּרָשׁ שֶׁכָּעַס קֹרַח עַל נְשִׂיאוּת אֶלְצָפָן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא קרח א), וְקִנֵּא גַּם בְּאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ (במדבר ט״ז:י׳), וְנִמְשְׁכוּ דָּתָן וַאֲבִירָם עִמּוֹ, וְלֹא עַל הַבְּכוֹרָה כִּי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם הוּא אֲשֶׁר נְטָלָהּ מֵרְאוּבֵן וּנְתָנָהּ לְיוֹסֵף, אֲבָל גַּם הֵם אָמְרוּ טַעֲנָתָם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (במדבר ט״ז:י״ג) וְ"לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ״ (במדבר ט״ז:י״ד). וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִדְבַּר סִינַי לֹא אֵרַע לָהֶם שׁוּם רָעָה, כִּי גַּם בִּדְבַר הָעֵגֶל שֶׁהָיָה הַחֵטְא גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם הָיוּ הַמֵּתִים מוּעָטִים, וְנִצְּלוּ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. וְהִנֵּה הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ כְּנַפְשָׁם וְשׁוֹמְעִים אֵלָיו, וְאִלּוּ הָיָה אָדָם מוֹרֵד עַל מֹשֶׁה בַּזְּמַן הַהוּא הָיָה הָעָם סוֹקְלִים אוֹתוֹ. וְלָכֵן סָבַל קֹרַח גְּדֻלַּת אַהֲרֹן, וְסָבְלוּ הַבְּכוֹרִים מַעֲלַת הַלְוִיִּם וְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁל מֹשֶׁה. אֲבָל בְּבוֹאָם אֶל מִדְבַּר פָּארָן וְנִשְׂרְפוּ בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה וּמֵתוּ בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה רַבִּים, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בַּמְּרַגְּלִים לֹא הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵהֶם, וּמֵתוּ נְשִׂיאֵי כָּל הַשְּׁבָטִים בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' וְנִגְזַר עַל כָּל הָעָם שֶׁיִּתַּמּוּ בַמִּדְבָּר וְשָׁם יָמוּתוּ, אָז הָיְתָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם מָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבָּם כִּי יָבוֹאוּ לָהֶם בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה תַּקָּלוֹת, וְאָז מָצָא קֹרַח מָקוֹם לַחְלֹק עַל מַעֲשָׂיו וְחָשַׁב כִּי יִשְׁמְעוּ אֵלָיו הָעָם. וְזֶה טַעַם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", אָמְרוּ, הִנֵּה הֵבֵאתָ אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא קִיַּמְתָּ בָּנוּ מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָתֵת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כִּי לֹא נָתַתָּ לָנוּ נַחֲלָה כְּלָל, אֲבָל נָמוּת בַּמִּדְבָּר וְנִהְיֶה כָּלִים שָׁם, כִּי גַּם זַרְעֵנוּ לֹא יֵצְאוּ מִן הַמִּדְבָּר לְעוֹלָם וְיִבָּטֵל מִן הַבָּנִים מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָהֶם כַּאֲשֶׁר נִתְבַּטֵּל מִן הָאָבוֹת. וְזֶה טַעַם תְּלוּנָתָם הֵנָּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה אַחַר גְּזֵרַת הַמְרַגְּלִים מִיָּד. וְהַקָּרוֹב כִּי הָיוּ אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם בְּכוֹרוֹת, כִּי עַל כֵּן חָרָה לָהֶם עַל הַכְּהֻנָּה, וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שֶׁיִּקְחוּ מַחְתּוֹת כְּמִנְהָגָם הָרִאשׁוֹן וְיִתְגַּלֶּה הַדָּבָר אִם יִבְחַר הַשֵּׁם בָּהֶם אוֹ בַּכֹּהֲנִים:

ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה:

ויקח קרח. אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם ורבים ככה ויאמר ר' יונה כי פירוש ויקח לקח לקום על משהו:

ויקח קרח - כמו: ויקח [אברם] את שרה אשתו ואת לוט - אף כאן - ויקח קרח.

ודתן ואבירם - אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים.

ויקח קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. ואחר כך:

ויקח קרח. איתא בחלק ויקח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. קרח שעשה קרחה בישראל ד"א קרח עולה בגימטריא שד"ד ששדד ולא שמר מצותיו של הקב"ה.

בן יצהר שהרתיח את כל העולם כצהרים.

בן קהת שקיהה שיני מולידיו.

בן לוי שנעשה לויה לגיהנם ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם ומשני אמר ר' שמואל בר רב יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו שנא' ובקהלם אל תחד כבודי.

ודתן שעבר על דת.

ואבירם שאיבד עצמו מלעשות תשובה.

ואון שישב כל ימיו באנינות.

בן פלת בן שנעשו לו פלאות.

בני ראובן בן שראה והבין. מדרש לפי שהיה ראובן בכור אמרו יש לנו חלק בכהונה לפיכך החזיקו במחלוקת גם הם.

ואמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מיניה אי משה רבא את תלמידא אי קרח רבא את תלמידא אמר לה ומאי איעבד דהואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו אמרה ליה ידענ' דכולה כנישתא קדישתא היא שנא' כי כל העדה כלם קדושים תוב בביתך ואנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בביתא יתבא אבבא וסתרא לשערא כל דאתא חזי לה רישא פרוע וחוזר אדהכי והכי נבלעו והוא ניצול וקיימ' בנפש' חכמו' נשים בנתה ביתה ואול' בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח שהחזיקה יד בעלה במחלוקת ואמרה ליה חזי מאי עביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוייה כהנא רבא לבני אחוה שוינהו סגני כהונה אי אתיא תרומה אמר תהא לכהן בכורים לכהן מעשר ראשון נמי דשקליתון אתון אמר חד מן עשרה תהוי לכהנא ועוד גייז לכו למזייכו שנא' והעבירו תער על כל בשרם ומיטלטל לכו כי כופתא שנא' והנפת אותם תנופה אמר לה איהו נמי קא עביד הכי אמרה ליה איהו כיון דרבא הוא וכלה דידיה הוא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר לכו עבידו תכלתא ואי ס"ד תכלתא חשיבא אפיק גלימא דתכלתא ולבשויהו לכלה בני מתיבתך. ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך:

ויקח קרח סמך מחלוקת לפרשת ציצית שעל ענין ציצית חלק על משה:

ויקח קרח בגימטריא זה במקח רע. עושר שמור לבעליו לרעתו. בגימטריא עשרו של קרח לרעתו היה לו:

שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז)

שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיהו ג׳:י׳-י״א) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מ״ב:י׳) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר ל״ה:כ״ה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א י״ב:כ״ג) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהילים ל״ה:י״ג) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה׳:י״ב) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.

וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה׳:י״ד) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית.

וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג.

והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת.

והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו׳:כ״א) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות.

והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי י״ד:ל׳) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה׳:ב׳) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים י״ט:י״א) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:ד׳) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.

ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים. ומכלל חמשים ומאתים אלו היו שנים עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת מזבח, וכן דרשו רז"ל מגזרה שוה קריאי קריאי, כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב במדבר סיני (במדבר א׳:ט״ז) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות. ואע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקומות אתה מבין אותם, משל לבן טובים שגנב כלים מבית המרחץ ולא רצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות שערו שחור חוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, אף כאן אע"פ שלא פרסמן ולא פירש שמותם מתוך סימניהם אתה יודע מי הם, עד כאן. והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם שפרסמן אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירן. ואפשר לומר כי מלבד הסימנין יש רמז בשם האנשים, הראשון שנקרא אליצור בן שדיאור כי מאת הצור הושלך עליהם אש, וכענין שכתוב ואש יצאה מאת ה'.

ויקח קרח לשון לקיחת אנשים ומי לקח דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, וי״ו דודתן יתירה היא וכמוה יש הרבה.

בני ראובן אליאב ופלת, פלת הוא פלוא ואליאב בנו כדכתיב ובני פלוא אליאב, ולפי שאמר למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו מתחיל לספר היאך יש מהם שמתו על דבר קרח ויש מהם במגפה ויש מהם בשטים עד שלא נותר מהם איש.

ויקח קרח. פשט וא"ת מה עלה בדעתו של קרח להשתרר על הקהל ולהיות קופץ בראש י"ל שהשגיח קרח והביט כי היה בן יצהר ולשון יצהר שמן פי' והשמן ראש על כל המשקין ותתן טפה א' של שמן באחד מכל המשקין לעולם יעלה למעלה השמן אמ' בלבו קרח מזלי ושמי עולה על גביהן ובשביל כך נכנס בתגר ויהבל אחרי ההבל וינידוהו מתבל:

ויקח קרח. לאחר פרשת מרגלים שנגזר עליהם שימותו במדבר לקח ויקח קרח ומפרש והולך העלילות והעניינים שנתגלגלו וגרמו שמתו כגון כאן ומעשה פעור בוירא בלק. הגה"ה:

ויקח קרח. אותיות ר ח ק ר"ל עם זה המחלקת נתרחק מן העולם הזה והעולם הבא, מצאתי:

דתן ואבירם ואון. שהיו ראשי המחלוקת לפי שקרח שהיה לוי היה מתרעם על הכהונה, ובני ראובן על שהיה ראובן בכור אמרו שיש להם דין בכהונה ולקחו את האחרים ופיתום להיות עמם כדכתיב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים שלקחו ומשכו עמם, וקצר בפסוק ראשון כי סמך על הפסוק שיני וכן דרך אפילו בשתי פרשיות שמקצר בראשון מפני שסומך על פרשה שנייה, כמו "ויהס כלב את העם אל משה" שהיה מדבר ולא פי' מה היה אומר כי סמך על פירוש שבמשנה תורה שמפרש "ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון". [ולפי הפשט נראה שאון מן חמשים ומאתים וכללו "כל נפש יוצאי ירך יעקב" ויעקב כלל עמהם, ולכך לא הזכירו כי היה בכלל עם חמשים ומאתים. אבל רבותינו אמרו אשתו הצילתו] ופירש מן המחלוקת ואשתו של קרח גרמה לו לחלוק, דדרשו רבותינו "חכמות נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח, און שישב כל ימיו באנינות, לאחר שראו שלקו האחרים ידע כי קשה בעיני המקום אשר עשו וישב באנינות על שנימנה עמהם, בן פלת, שנעשו לו נסים ונפלאות שניצול:

ויקח קרח לא פירש הכתוב מה לקח ונאמר שהכוונה ויקח קרח ודתן ואבירם לבני ראובן שרוב חמשים ומאתים איש היו משבט ראובן שהיה בכור ואמר ויקומו לפני משה קרח ודתן ואבירם וגם חמשים ומאתים איש שאלו פתו להם. ובמדרש קרח שעשה קרחה בישראל בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים. בן קהת שהקהה שיני מולידיו. בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם. ודתן שעבר על דת ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה. ואון שישב באנינות. בן פלת בן שנעשה בו פלא. בן ראובן בן שראה והבין:

ויקח קרח וגו׳. צריך לדעת אמרו ויקח, ורז״ל אמרו (במדבר רבה פי״ח) לקח עצמו לצד אחד, ולדרך זה חסר ״עצמו״, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כונתו לומר כדברי אונקלוס ״ואתפליג״, אין שעור תבת ״ואתפליג״ כשעור תבת ״ויקח״, אלא שהתרגום מפרש המכון. והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מלין לדיק תבת ״ויקח״ על נכון. ב׳ יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה׳ זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צרך יש בדבר, ורז״ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה, משמע שצריך היה לזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג׳ יש לדעת כונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן, היה לו לכללן בלקיחה ויאמר ״ויקחו קרח וגו׳ ודתן ואבירם״, ואם כונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ״ויקח קרח וגו׳ דתן ואבירם״ וגו׳. ד׳ אמרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלק, אחרי כן הוא אומר ״ויקהלו וגו׳ ויאמרו״ וגו׳, ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ״ויקומו״ אחר ״ויקהלו״ על זה הדרך ״ויקהלו וגו׳ ויקומו וגו׳ ויאמרו״ וגו׳, ולמה הפסיק בין ״ויקומו״ ל״ויקהלו״ במאמר ״ואנשים מבני ישראל״ וגו׳?

אכן נתכון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו, וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה, הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן? לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב. ראשונה – בן יצהר, פרוש היותו בן יצהר שהוא גדול משני אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם. שניה – בן קהת הוא המעלה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז״ל (סוטה יג.) קרח מנושאי הארון היה, ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו. בן לוי שהוא שבט מעלה מכל ישראל, ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה, כי מעלה הוא מכל שאר השבטים, גם מכל בני לוי, גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לשני האחים הבאים אחריו שהם חברון ועזיאל.

ואמרו ודתן ואבירם וגו׳, פרוש, גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן. ויקומו לפני משה, פרוש, קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי. ואמרו ואנשים וגו׳, פרוש, גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ״ויקומו״ קודם זכרון חמשים ומאתים וגו׳, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יח:ב) שאמרו שעקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך: אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם, אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת, שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן? הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור – אין טעם זה טעם. ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים, אם כן נכנס בבחינת דבר שקר חס ושלום, וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם, אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר ״בן לוי״.

ולצד שחש קרח שלא יקבלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן, אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו, כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה. לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו׳ בני ראובן, לומר, כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יתן הכהנה. ואמרו ויקומו לפני משה פרוש לערך מערכת הסתירות להפיל דבריו. ואמרו ואנשים מבני ישראל וגו׳, הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה.

ולרז״ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וזה לשונם: ״קרח״ – שעשה קרחה בישראל, ״בן יצהר״ – שהרתיח את העולם כצהרים, ״בן קהת״ – שקהה שני מולידיו, ״בן לוי״ – שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם ״בן יעקב״ שעקב עצמו לגיהנם? יעקב בקש רחמים וכו׳, עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים, ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ״ולחשוב בן יעקב״ וכו׳, אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה. עוד יש להעיר באמרם שעקב עצמו לגיהנם, הלא כבר אמר ״בן לוי״ שנתלוה לגיהנם, ולמה יכפול הדבר שתי פעמים?

ולהאיר אור תורה אסדר שנים שלשה גרגרים מסתרי תורה. הא׳ כי ענפי הקדשה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה׳ ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש. וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר, וירד מכבוד קדשתו להיות טמא ומחיב אוכליו כרת.

ב׳, כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד, בסוד (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, נמצאת אומר כי ענף הקדשה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא לצלן.

ג׳. דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה׳ בעמו הם אותיות התורה, כידוע ליודעי חן:

ד׳) דע כי כשברא ה׳ את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדשה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלויים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסלת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסלת בתגברת האש הוא עשו, ויצתה נשמת יעקב בלא שום דפי. והוא מה שהעירונו רז״ל במאמרם (בבא מציעא פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה, עד כאן, פרוש, שלא היה בו פסלת כאדם קדם שחטא.

נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו שנים עשר ענפים, ואחד מהם הוא לוי. ענף זה העניף שלשה ענפים: גרשון, קהת ומררי, וקהת העניף ארבעה ענפים: עמרם, יצהר, חברון ועזיאל, וענפי יצהר הוא קרח. והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדשה ולהפך הכהנה ממקומה, נפגמו ענפי הקדשה שבשרש נשמתו שהיו כלן לשבח, והתחיל ממטה למעלה. בראשונה הענף עצמו שהוא קרח, בתחלה היה נקרא קרח טהור, ״בן יצהר״ שהיה מאיר לעולם כצהרים, ״בן קהת״ שהיה מקהה שני כל רואה גדלתו ומעלתו, ״בן לוי״ שנתלוה מיום לידתו להקדוש ברוך הוא בכמה מעלות. ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שרש הענף שבא ממנו, שהוא יצהר, נהפך לרעה כשרש נשמתו והרתיח כל העולם כלו כצהרים. ולא שרש אחד לבד אלא גם שרש שלמעלה ממנו, שהוא בן קהת, נהפך לרעה להקהות שני מולידיו. ולא זו בלבד אלא גם שרש הענף הראשון שיצא מיעקב, שרש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם. וממה שלא הזכיר הכתוב ״בן יעקב״, עדין שרש הראשון שהוא בעקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שרשו של קרח מעקרו או לא.

ודע שיש מחלוקת רז״ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא. למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שרשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ״ולחשוב בן יעקב״, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם, פרוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו, לשון סוף ותכלית, כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז״ל ישתמשו בלשון זה כאמרם (סוטה מט:) ״בעקבות משיחא״ וכו׳. ותרץ לפי שהתפלל על עצמו וכו׳, פרוש, לעולם שכן הוא, אלא שה׳ עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו׳. או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא, וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עקר השרש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעקרו ויש תקוה לאחריתם. והוא מאמר התנא (סנהדרין שם): עליהם אמר הכתוב (שמואל א ב:ו) ״מוריד שאול ויעל״. וראיתי לדקדק אמרו ״ויעל״ ולא אמר ״ומעלה״ כשעור שאמר בסמוך ״ה׳ ממית ומחיה״, וכמו כן אמר אחר כך ״ה׳ מוריש ומעשיר״. אכן נתכון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ״ויעל״, פרוש, כבר העלה אותם קודם שהורידם, שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה.

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים יען כי לא פורש אם קיחה בידים או בדברים כמו קח את הלוים (במדבר ח ו). וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה מ"מ על ידי שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה ויסכימו עם קרח. וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י. וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו כד) וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.

ובמדרש (במ"ר יח ג) אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב:) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.

ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט:) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.

וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק (קי) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא (ל כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט י) והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.

אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה' בהצותם על ה'. (במדבר כו ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי.) שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א ד-ה) ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו) וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).

וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו מטונך ראיה כי המקרה לא יתמיד זמן רב והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב א"כ אין זה מקרה אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן וז"ש אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה ע"כ אני אומר אם בריאה ר"ל אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית אז יברא ה' חדשה בארץ ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.

וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. (חבקוק ג יא) מאי בעו בזבול אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב דהיינו שמש וירח וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה (יב:). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור או"ח סימן תל) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו.

ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳. מלשון ולוקח נפשות חכם. שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו׳ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים. וא״כ ויקחו מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה. מהליכות המחלוקת. ומעונש שהגיע להם. כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח. ודתן ואבירם. ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש. ולא דו״א. וגם הנהיג המקום ית״ש כבוד בר״ן איש ולא בקרח ודו״א כאשר יבואר. ע״כ יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה׳ כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה. ואין להרהר אחריו ח״ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳ כי עזה כמות אהבה. וכ״ז מבואר במדרש שהביא רש״י מה ראה קרח לשטות זה. הר״ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אבל קרח שפקח היה מה ראה כו׳ ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במש״כ את מחתות החטאים וגו׳. [וידעתי שיש מקום לפרש ע״פ דאיתא בסנהדרין פ׳ ד״מ שפי׳ בנפשותם על עסקי נפשותם שאכלו ושתו בבית קרח ועי״ז נפתו. אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיונו בא״א]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פי׳ הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא עה״נ. וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוה״ק ולהיות קדוש לה׳. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה ע״ז שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה. מיקרי חוטא על נפשו. וה״נ המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה אע״ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם. שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו ית״ש. ומש״ה סמך ענין הלז לפרשת ציצית. שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת. שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳ כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו׳. והר״ן איש סירבו ע״ז והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן. שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר מש״ה היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כ״ז היה הליכות ר״ן איש ובשביל שמכ״מ כיונו לש״ש מש״ה נענשו בשריפה באש שיצא מק״ק והיה בזה ענין כבוד ג״כ כמו שיבואר. לא כן דו״א המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו. כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים. כדאיתא בנדרים דף ס״ד א׳ ומכש״כ עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש. משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר״ן איש. וכה היה נראה לפני ב״א שזהו מבקש גם הוא. אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו ע״כ עשה מעשה הר״ן איש ונענש כדו״א. והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות מה שאין כן רצון הקב״ה. וע״כ כסבור להשיג תאות הכבוד. והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים. א״כ מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה׳ מבואר שהר״ן איש הצו על ה׳. והמה הצו על משה ועל אהרן. ויבואר עוד שמה זהו כלל הענין. וע״ע בספר דברים י״א בפסוק ואשר עשה לכם במדבר וגו׳. והנה ידוע אשר יראי ה׳ ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת. שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשה״ר וכדומה. וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו. רק שהיה קשה לקבל זה הדין. וא״כ לא מצאו ידים לעשות מחלוקת. וכן דו״א שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה. לא היה בכחם להמשיך הקהל אחריהם. ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם. אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים. ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם ב״א ולפתות ברוב דברים. ע״כ לקח אליו את דו״א ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה. והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר״ן איש להמשך אחר קרח. נמצא כל הענין נקרא ע״ש קרח והוא העיקר ודו״א האמצעים אשר ע״י הרחיב הפרצה מש״ה כתיב ויקח קרח והם אחריו. ואחריהם נמשכו ר״ן איש חסידי הדור. ועליהם נאמר (משלי כ״א:ט״ז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. פי׳ רפאים הוא כמו פראים. אלא פראים הוא בלי עול ד״א ורפאים הוא בלי עול מלכות שמים ויראת ה׳. ואמר הכתוב כי מי שהוא י״א באמת אלא שתועה מדרך השכל. הרי סופו לנוח בקהל רפאים. ולהיות אפיקורוס ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש וע׳ דברים ב׳ י״א וכן היה בר״ן איש הללו. שתעו מדרך השכל. ונמשכו אחרי פרעות דו״א ובזו את משה ואהרן:

ויקח קרח הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:

א דק"ל למה אמר לשון ויקח. ולפי שפרש"י בפרשת בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא על פי המדרש לכך פרש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו' שהוא קרוב לפשוטו לכך אפרש אותו על פי המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו:

ב פירוש לקיחה זו מחשביית היא והלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול אם כן ויקח הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג:

ג דלטעם הראשון קשה שיפרש ויקח לשון ויוקח לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה דלא פירש בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן. לכן פירש גם טעם ראשון:

ד ר"ל למה לא מייחסו גם כן אחר יעקב ומתרץ יעקב ביקש וכו':

ה כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כתב הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי שנאמר בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הזכיר שמו של יעקב על זמרי כו' והניח הדבר בצריך עיון. עיין במה שכתבתי בפרשת ויחי תירוץ על קושיית הרא"ם:

ו רצ"ל היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שיעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו דכתיב נמואל דתן ואבירם ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר:

ז (מהרש"ל) ומא"ז קבלתי דהכי פירושו כי אמר בתחלה יעקב ביקש רחמים וכו' ואם כן קשה דתן ואבירם שייחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. על כן פירש אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל ודו"ק עד כאן:

ח פירוש אף על פי שקרח חשד את משה בכל מעשיו שעשה הכל מפי עצמו מכל מקום לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו להיותו בן עמרם הבכור הרא"ם. ואם תאמר ולמה לא פירש זה על הקרא ואיך תלה קושיא זו במה שפירש לעיל. ויש לומר בשלמא קודם שפירש לעיל על דתן ואבירם לא היה יכול להקשות מה ראה כו' לפי שגם הוא רצה להיות כהן אבל עתה שפירש על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים אם כן שמע מינה שזה המחלוקת היה בשנה שניה ליציאת מצרים שהרי הדגלים התחילו בשנה השניה כמו שמבואר בפרשת במדבר לכך מקשה רש"י מה ראה קרח לחלוק עם משה בשביל הכהונה בשנה שניה למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן. ותירץ רש"י נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו' שנתמנה גם כן בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת רצה לבטל את הכל אף בדבר שאין לו זכות:

ט ואם תאמר ולמה פרש"י לעיל לעורר על הכהונה ויש לומר דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות ודאי לא היה חולק על הכהונה אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן בא קרח לחלוק על הכל גם על הכהונה לכך פרש"י הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכף נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה כדי שהם יהיו כהנים אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים ועוד דלא כולם יהיו מלכים ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות:

י יש מקשים למה ליה להביא ראיה מהתם דכתיב קרואי העדה והתם גופא מנלן אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב ויש לומר דאי לאו מקרא דהתם הוה אמינא דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד שמע מינה שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעתים רחוקים לכן מביא ראיה מהתם שנקראים בכל פעם לכל דבר שבקדושה דכתיב קרואי עדה כלומר לכל דבר שצריכין העדה והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם י"ב נשיאי השבטים ואלה היו חמשים ומאתים הוכרח לומר וכיוצא בהם שכולם היו ראשי בני ישראל מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות ומהני גזירה שוה ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו ומהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא הי"ב אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. רא"ם:

כ דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפרשת שלח לך. ויש לומר שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן וזה היה קודם נסיעתן מהר ה' אם כן למה נסמכה כאן היה לו לכתוב בפרשת במדבר סיני לכך דרשינן סמיכות:

ל שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת ופלת הוא פלוא בן ראובן שמצינו במקום אחר גם כן כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב אף על פי שאינו אלא אחד קרא אותו בלשון רבים. לכך פרש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת ופלת גם כן מבני בניו של ראובן. והרא"ם כתב יש מפרשים שכוונתו לומר שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם ר"ל לא לאון כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. ויש מפרשים שכוונתו שאדרבא שישוב גם לאון שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלה והנראה לי כתבתי:

ויקח קרח עד וילונו כל עדת בני ישראל. וראוי לשאול בפסוקים האלו שאלות:

השאלה הא' באמרו ויקח קרח ולא פירש הפסוק מה לקח וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"י) לקח מקח רע לעצמו. ובמדרש תנחומא (במדבר טו) לקח עצמו לצד אחד כמו שמפרש רש"י ואמנם הראב"ע פירש שלקח אנשי' עמו. סוף דבר שלכל המפרשי' הנה העיקר חסר מן הספר:

השאלה הב' אם היה ענין קרח כדברי אונקלוס ואיתפליג רוצה לומר שעשה מחלוקת עם משה ואהרן. למה אמר שנית ויקומו לפני משה. ואמר שלישית ויקהלו על משה והם שלשה מאמרים ויקח קרח ויקומו ויקהלו. שענין שלשתם אחד הוא כפול ומכופל בדבר הזה:

השאלה הג' מה ענין אמרם אל משה ואל אהרן רב לכם כי כל העדה כלם קדושי' כי הנה בזה לא היה מעלה למשה ולאהרן בפרט ומאמר רב לכם יורה על יתרון ומעלה שהיה להם על זולתם וכמו שאמר משה לבני לוי רב לכם בני לוי כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגומר רב לכם בני לוי שהיה להם יתרון על שאר השבטים:

השאלה הד' בדברי משה הראשוני' בקר ויודע ה' את אשר לו וגו' זאת עשו קחו לכם מחתות וגומר כי למה זה לא הוכיח' משה בראשונ' לאמר המעט מכם וגו' כאשר אמר להם אחר כך ולמה זה בתחלת הדברי' נתן להם מכשול המחתות:

השאלה הה' מה ענין שלשת הלשונות האלה שאמר. הא' בקר ויודע ה' את אשר לו. הב' ואת הקדוש והקריב אליו. הג' ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ובהיות המחלוקת מי היה ראוי לכהן גדול אם אהרן ואם קרח היה די באחד משלשה המאמרים האלה:

השאלה הו' איך הסכימו קרח ועדתו בנסיון הקטורת ולא זכרו הגדולות אשר ראו הלא ידעו שנשרפו נדב ואביהו בהקריבם הקטורת ואיך לא יראו לנפשם והנה מרע"ה אמר להם באזהרתו מעבודת המקדש והזר הקרב יומת:

השאלה הז' בתוכחת משה אל בני לוי למה הוכיח אותם בלבד ולא הוכיח לבני ראובן ולא לחמשים ומאתים איש מישראל והיה לו להוכיחם בכלל ומה ענין אמרו על המחתות רב לכם בני לוי כאלו היה להם בזה יתרון ומעלה:

השאלה הח' למה אחרי שאמר לבני לוי המעט כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכ' וגו' חזר ואמר עוד ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך שהקריב הלוים והבדילם לעבודות והיא עצמה ההקרבה לפניו לשרתו ולמה היה כפל זה:

השאלה הט' למה שלח משה לקרא לדתן ולאבירם ולא שלח לקרא לקרח ולכל עדתו ולמה דתן אבירם השיבו לא נעלה. והנה משה לא היה במקום גבוה מהם והיה להם לומר לא נלך. וחז"ל אמרו (רש"י שם) פיה' הכשיל' שלא יעלו אלא ירדו:

השאלה הי' באמרם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו כי הנה אין זו טענה שנית אלא תשלום הראשונה שאמרו המעט כי העליתנו וגו' להמיתנו במדבר ואם אינה טענה אחרת איך אמר עליה מלת אף:

השאלה הי"א בתפלת משה שאמר אל תפן אל מנחתם כי אם אמר על הקטורת איך יעלה על הדעת שיקבל הקטורת ההו' בהיות קטורת תועבה וכ"ש שיפנה לחלקם בקרבנות הצבור אם עליו אמרו זה כפרש"י שם ומה צורך באמרו לא חמור אחד מהם נשאתי כי הם לא היו מתרעמים מזה לשיתנצל:

השאלה הי"ב במאמר משה לקרת אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו כי הנה אמר משה זה בתחלה בקר ויודע ה' את אשר לו קחו לכם מחתות ולמה כפל אותו כאן ולמה אחרי אמרו אתה והם ואהרן חזר לומר ואתה ואהרן איש מחתתו:

השאלה הי"ג במאמר השם הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע כי איך חשב השם יתברך לעשות כזאת בהיות עול גמור וכמו שהשיבו מרע"ה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. והראב"ע פירש שלא היתה כוונתו לכלות אלא קרח ועדתו ושמשה לא הבין הכוונה האלהית ולכך השיבו כן והוא זר מאד:

השאלה הי"ד למה הלך משה אל דתן ואבירם. האם היה לרצותם להשיבם בתשובה כפרש"י (שם) ואיך לא דבר אליהם כלל ולא זכרה התור' מה עשה עמהם בהליכה ההיא ולמה לא בא דבור השם למשה ולאהרן הרומו מתוך העדה וגו' אלא אחרי שלקחו המחתות:

השאלה הט"ו במאמר ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה כי למה זה התפלל משה על פי הארץ שתפתח ותבלע אותם ולא התפלל על האש שתשרפם. ומה ראה לבקש פתיח' פי הארץ לבלעם ומה היחס אשר לעונש הזה עם פשעם כי השרפה היה עונש מתיחס לפי שנכנסו לעבוד עבודה להקטיר קטורת אשר לא כדת ואין הבליעה כן ומה לו לזכור פי גיהנם:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

ויקח קרח וגו' עד אמור אל אלעזר הכהן דעת הראב"ע שמחלוק' קרח היה במדב' סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו שאדונינו משה עשה זה מעצמו ומדעתו ורצונו נתן גדולת הכהונה לאהרן אחיו גם לבני קהת הקרובים אליו ולכל בני לוי שהיו ממשפחתו הבדיל לשרת במקדש ושהלוים קשרו על משה בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בזה מפני שיהושע משרתו. גם קרח בכור היה. ואלו נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים העולות על כן לקחו המחתות. והעד על זה מופת המטה שראו כל ישראל שהשם בחר בשבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי על זה היתה התלונה ומשה אמר כי לא מלבי לפי שחשדוהו כי מלבו עשה זה. והראיה הגמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים שנאמר קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר העדה כל אלה דברי הראב"ע נמשך לדעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושלא נכתבו פרשיותיה על סדר הזמנים והוא דעת בלתי נכון ולא אמתי כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה. והנה קרח התעורר במחלקתו אחרי מנין העם וסדור הדגלים כי להיות דתן ואבירם שכנים לקרח בדגלים נתחברו במעשה הזה. ואחר שנמנו הלוים ונתנו לאהרן ולבניו לעבוד עבודת הקדש קנאו כלם להיות נתונים נתונים לאהרן ולבניו. וכאשר בא אחר זה ענין המרגלים ונודע להם שכל העם היוצא ממצרים הזכרים ימותו במדבר. היה להם פתחון על כל דבר ודבר להתרעם ולומר שהוציאם ממצרים להמיתם במדבר ושלא הביאם אל הארץ. הנה אם כן באו הפרשיות כלם על סדר הזמנים והמשך המעשים כראוי. והנה קרח ועדתו סדרו לא לבד מחלוקת אחד כי אם שלשה מחלוקת כפי נושאיהם. המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר א"כ הוא היה ראוי להיות כ"ג והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג' היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן. כי הנה על הראשון אמר ויקח קרח מפני שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי ועמו ובחברתו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת שהיו כלם אנשים גדולים וידועים ומה שלקח קרח דתן ואבירם הוא מפני מה שנאמר אחר זה בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים רוצה לומר וקרח ודתן ואבירם ואון בן פלת לקחו בדבריהם את בני ראובן וכן לקחו מבני ישראל חמשים ומאתים להתרעם כלם על משה אלה על הכהונה ואלה על בכורות ראובן ואלה על הבכורים. הרי לך מפורש בכתוב מהו אשר לקח קרח שהוא את בני ראובן ואת חמשים ומאתים מבני ישראל. ואל תקשה עלי מאשר היה ראוי שיאמר הכתוב בני ראובן ואת אנשים מבני ישראל כיון שהם היו הנלקחים כי פעמים יחסרו בכתוב מלות הסמיכות וכמוהו ויקח שש מאות רכב בחור ורבים כמוהו שנזכור את הנלקחים מבלי את הסמיכות ובעבור שהיו המחלוקות והתרעומות שלשה כמו שזכרתי לכן באו בכתוב כנגדם שלשה מאמרים והיה ויקח קרח כנגד הראשון שהתרעם על אשר לא נתן לו משה הכהונה גדולה. וכנגד הב' מבני ראובן שהיו מתרעמים על בכורת אביהם אמר ויקומו לפני משה. וכנגד המחלוקת השלישי אשר מהעדה כלה שנתרעמו על אשר נטלה העבודה מן הבכורות אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקהלו על משה והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. ופלת הוא פלוא והיו לו שתי שמות. וחז"ל אמרו כי און בן פלת חוזר בו מן המחלוקת בעצת אשתו ולכך לא נזכר בעונש ואמר שהיו אלה שזכר כלם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. להגיד שהיו מהיותו נכבדים שבעדה קריאי מועד שכאשר היו קוראים נשיאי עדה אלה היו נקראים ומתקבצים שמה בראשונה. והנה כאשר נאספו כלם בפרהסיא על משה לחלוק עליו אמרו לו לאהרן רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ואין פי' רב לכם מלשון יתרון ומעלה אבל הוא לשון מריבה כמו הוי רב את יוצרו כלומר משה ואהרן אל תחשבו כי כל היום תעשו מה שתרצו ולא יהיה בו פוצה פה ומצפצף לא יהיה כן מכאן והלאה כי רב ומריב וחולק יש לכם שלא לשתוק תמיד כאשר עשינו עד עתה. וזה לפי שכל העדה עדת בני ישראל כלם קדושים במדותיהם ובתוכם ה' בחכמתם ובמדותיהם ואחר שהדבר כן מדוע תתנשאו על קהל ה' אם אהרן להיות כ"ג לבדו בקרב העם ואם בניו וזרעו להיות עבדת הקדש והמזבח בידיהם ולהסירה מהבכורות. ואם בשבטים להיות יהודה ראש בדגלים ויוסף בכור מנחלות. ומה שמן ראיתם בנשארים אם בשבטים ואם בבכורות ואם בלוים לקחת השררה עליהם מדעתכם הלא כלם קדושים יראי ה' וחושבי שמו ואפשר שאמר כי כל העדה כלם קדושים כנגד הבכורות שנאמר בהם קדש לי כל בכור. ובתוכם ה' כנגד קרח שהיה ירא אלהים כמו אהרן. ומדוע תתנשאו על קהל ה' בעשותם בכור מי שאינו בכור בשבטים והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכרו חז"ל דברים אחרים שאמר קרח כנגד משה לקנטר. ואמר וישמע משה ויפול על פניו מלמד שנתבייש מאשר חשדוהו בנבואתו ושעם היות שדברו דבריהם בכלל. הנה משה שמע והבין שלשה המחלוקת שהיו מכוונים בדבריהם וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה והוא ית' צוה אותו מה יעשה או להתבודד בעצמו מה לעשות. וחשב שאם יבוא להוכיחם באותה שעה כ"ש דפקר טפי ושהיה יותר טוב שלא להוכיחם בשעת כעסם ומפני זה השיבם כפי שאלתם בקר ויודע ה' את אשר לו ר"ל אין הדבר תלוי בי ולא בכם כי אם לעת מנחת ערב ולכן חשדם שהיו שכורים באותה שעה ומתוך שכרות יאמרו זה. ולכן תלה הענין עד הבקר. וכאלו אמר להם זאת עשו רוצה לומר אתם מבקשים הכהונה והקטורת היא היותר רוחנית שבעבודות וקדושה שבמקדש והיא נעשית בבקר על כן בקר של מחרת תעשו כלכם הקטורת והיום תכינו את המחתות ואמר ויודע ה' את אשר לו כנגד קרח בענין הכהונה. ואת הקדוש והקריב אליו אם הם בבכורות או בלוים. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם ראובן ואם יהודה ויוסף לענין בכורת השבטים. הנה אם כן באו שלשת הלשונות האלו מכונים לשלשת המחלוקות הנזכרים. ואין ספק שאם היה משה מבאר אליהם אמתת הנסיון איך יהיה רוצה לומר שהנבחר יבחר ויקובל הקטורת ממנו והשאר כלם ימותו וישרפו שמה שלא היו הם מסכימים בדבר. אבל הוא ע"ה לא ביאר אליהם איך תהיה הבחירה והבלתי בחירה. וגם הם לסכלותם לא שאלוהו ממנו. וחשבו שתרד אש מן השמים על הקטרת הנבחר ושהם יעמדו מחוברים כלם יחד ושכל אחד מהם יאמר שעליו ועליו ירד האש וכמו שקרה לנביאי הבעל עם אליהו כשדבר להם לעשות נסיון האש השיבו טוב הדבר לפי שהיה מחשבתם שיעשו מזבחותיהם וקרבנותיהם מחוברים עם מזבח אליהו ושלא ימלט הדבר אם שלא ירד האש עליו ולא מהם וישאר כלם שוים ואם ירד האש שיאמרו הם לנו ירד האש ואליהו יאמר אלי ירד וישאר הדבר בספק ולא יאמנו דבריו. ובראות אליהו מה היתה מחשבתם אחרי שקיימו וקבלו עליהם לעשות הנסיון ההוא אמר להם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים ר"ל שלא יעשו כלם קרבנותיהם יחד. אבל נביאי הבעל יעשו ראשונה ובזה תגלה רעתם שלא ירד האש על קרבנם וכן היה ואחר כך עשה אליהו וירד האש על מזבחו. ככה בעצמו קרה למרע"ה עם קרח ועדתו והותרה בזה שלשה שאלות הד' והה' והו'. והנה אמר משה על זה רב לכם בני לוי לא להיות בזה יתרו ורבותא אליהם אלא להודיע לקרח ועדתו שלא יחשבו שיהיו רבים מהם כהנים גדולים אין הדבר כן כי יהיה מי שיהיה רב אחד וראש אחד הוא כהן גדול ומי שהיה ימשול עליכם בני לוי ותהיו נתונים נתונים לו ומה תרויחו א"כ בזאת כי רב ומושל יהיה עליכם עכ"פ בני לוי. ואמר להם זה כדי שעם הדברים האלה יפריד בני לוי מהמחלוקת ואחרי שמלא בקשתם במעשה הנסיון הרבה עוד להוכיחם באמרו שמעו נא בני לוי ר"ל הנה בני ראובן אין ספק שיש להם להתרעם על בכורות אביהם וכן בכורות ישראל מפני שהוסרה מהם העבודה הקדושה במקדש ה'. אבל אתם בני לוי למה זה תתרעמו בהיות שנעשה לכם יקר וגדולה על כל שבטי ישראל וזהו המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם רוצה לומר שאע"פ שהוא אלהי ישראל הבדיל אתכם ביחוד מכל עדת בני ישראל בקדושה שאתה חונים סביבו ונושאים את כליו ואין לכם שתאמרו ששכחתם כל זה להיותו דבר ישן נושן אין הדבר כן שהשם יתברך הקריב אותך קרח כי קרח ראש בית אב היה ואת כל אחיך בני לוי אתך וכבודכם חדש עמכם ואיך א"כ תהיו כפויי טובה ותבקשו עתה כהונה. ואפשר לפרש שמעו נא בני לוי המעט מכם על כל השבט שנתיחד לגבוה. ואמרו ויקרב אותך הוא לרמוז אל מעלת קהת שהקריבו ליותר קדושה במשא הארון וכלי הקדש. ותכלית הדברים לכן אתה וכל עדתך הנועדי' על ה' ר"ל אין בני ראובן ולא בכורות ישראל נועדים על ה' כי יש סבה לתלונתם. אבל אתה קרח וכל עדתך הם הנועדים על ה' למרות עיני כבודו. ואמר זה ג"כ כדי להפריד בני ראובן והחמשים ומאתים איש מקרח ועדתו. והי' סוף מאמרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ומה לכם להתרעם על אהרן כי הנה כל מה שנעשה במצות השם נעשה ואין אשמה על אהרן והנה שלח משה לקרא לדתן ולאבירם שהיו נשיאי בני ראובן כדי לדבר עמהם ולתת להם מנוי והנהגה מה' על העם בעלותם אל הארץ או לתת להם קרקעות מיוחדות בירושת הארץ תחת בכורת אביהם וכ"ז להפרידם מקרח ועדתו. גם שאחר שהשיב משה לקרח ולבני לוי על הכהונה רצה להשיב לדתן ואבירם על המלוכה ובכורת ראובן אביהם אבל הם השיבו לא נעלה ר"ל בזה ולמה זה תקראנו לפייסנו בשררות ומתנות ומנויים בעליית הארץ והנה אנחנו לא נעלה בארץ הלא ידענו כי במדבר הזה נמות אם כן לא נעלה שם. המעט כי העליתנו כלומר המעט בעיניך שהעליתנו מן הארץ שהיא היתה בעצם ואמת ארץ זבת חלב ודבש שהיא ארץ מצרים להמיתנו במדבר שכבר גזרת עלינו שנמות במדבר הזה מהם שמתו בסיני. ומהם בתבערה. ומהם בקברות התאוה. ואלה במדבר פארן. סוף דבר שהיה תכלית כלם להמיתנו במדבר השמם הזה שבעבור זה היה ראוי לרגום אותך באבנים כי תשתרר עלינו גם השתרר רוצה לומר שררה על שררה בשלחך אותנו לקרא ללכת לפניך כאלו אתה הוא אדוננו אתה הוא מלכנו אתה הוא מושיענו ואנחנו עבדיך ילידי ביתך ומקנת כספך. ואם תאמר שתתן מתנות וחסדים לנו בבואנו אל הארץ אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם רוצה לומר אפילו לארץ ההיא הטובה לא הבאת אותנו ואיך אם כן תתן לנו בה נחלת שדה וכרם באמת כל זה הוא הונאת דברים ואם האנשים אשר אתך עשית סומים ועורים ונקרת עיניהם באופן שאינם רואים דבר מזה אנחנו לא נעלה שמה לשתנקר עינינו כי רואים ויודעים אנחנו שלא נעלה לארץ ההיא ולכן לא תתן לנו בה כלום. ויש מי שפירש בזה שהם אמרו לא נעלה ר"ל אין רצוננו לעלות לארץ אלא למות כאן או לשוב למצרים כדברי דור המרגלים לא נעלה שמה כי קשה עלינו מאד מה שעלינו ממצרים ועד הנה בסבתך המעט כי העליתנו בשררותיך עלינו מארץ זבת חלב ודבש ארץ מצרים להמיתנו במדבר הזה כי תבקש להשתרר עוד מכאן והלאה ובדין היה השתררותיך עלינו אם היית מביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ומנחיל אותנו נחלת שדה וכרם ולפיכך לא נעלה יותר ולא נשמע לשררותיך. האם עיני האנשים ההם ר"ל העם שאתה מושל עליו תנקר שלה ירגישו ולא יראו האמת אשר אנחנו רואים ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון. והותרו בזה השאלות הט' והי'. והנה משה רבינו עליו השלום חרה אפו מאד בשמעו את הדברים האלה. וכתב רש"י (במדבר ט"ו ט"ז) נצטער לאחת רוצה לומר שלא נצטער משה ממה שאמרו שהוא הוציאם ממצרים כי בידוע שאל מוציאם ממצרים ולא משה. ולא נצטער ג"כ ממ"ש לא נעלה כי בידוע היה כי בניהם יעלו לארץ וירשוה. אבל נצטער לאחת ממ"ש כי תשתרר עלינו גם השתרר כאלו הוא היה נוהג עליהם שררות ולכן התפלל אל השם אל תפן אל מנחתם לא חמור ר"ל ה' אלהים אל תפן אל המנחות והדרונו' שהאנשים ההם פעמים שולחים אלי כאוהבים כבכורה בראשיתה או פרי העץ משובח שפעמים היו שולחים אותו למשה מנחה כדרך האוהבים לאנשי המעלה כי זה אינו שררה כיון שהם מעצמם היו שולחים אותו אבל אני בדרך שררה האם חמור אחד מהם נשאתי לשאת את משאי כמו שעושים המנהיגים לצרכיהם ואם הרעותי לאחד מהם בכח אלמות ושררה ואיך אם כן יאמרו שאני משתורר עליהם והותרה בזה השאלה הי"א. וכאשר ראה משה שלא היה יכול להשיב דתן ואבירם למוטב חשב בלבו שהיה מן הדין שתבלעם הארץ. ולכן עם היות שקודם לזה אמר שיקחו להם מחתות רצה עתה לעשות חדש והבדל ביניהם והוא שקרח ועדתו והבכורות שהיו מערערים על הכהונה ועבודת הלוים יקחו מחתות ויקריבו הקטרת אבל לא דתן ואבירם ומפני זה הוצרך לצוות כאן פעם אחרת אתה וכל עדתך היו לפני ה' וגומר אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו שלא בא הצווי הזה אלא להוציא ממנו דתן ואבירם ולבאר שקרח ועדתו המערערים על הכהונה יקריבו הקטרת לא זולתם והנה חזר לומר ואתה ואהרן איש מחתתו להודיע שמשה לא יוכלל עמהם בקטורת כי אם אהרן. אמנם משה יעשה בחינה אחרת עם דתן ואבירם. ולפי שמשה היה מבדיל בין קרח ועדתו והבכורות ובין דתן ואבירם וקרח לא היה חפץ בזה. לכן כאשר באו עם המחתות להקטיר קטרת ויעמדו פתח אהל מועד אצל המזבח בחשבם שיכנסו לאהל מועד להקטיר קטורת על מזבח הזהב הקהיל עליהם קרח את כל העדה כדי שיעזרוהו במחלוקתו ולא יהיה בו הוא לבדו. וגם כדי שיראו הכל שהיה כלם כהני ה' ומקריבי הקטורת במקדשו וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא כל קהל ישראל שמה ושלא היה אחד מהם מוחה בידו ולא מוכיח בשער קרח ועדתו כאלו היו כלם חפצים בדבר אמר למשה ולאהרן מה לכם בנסיון הזה הבדלו מתוך העדה הזאת עדת בני ישראל ואכלה אותם כרגע ולא תצטרכו לנסיון אחר פרטי ולא היה זה עול בחק היושר האלהי אלא משפט וצדק למי שיש לו למחות ואינו מוחה הוא נתפש באותו עון. ולכך היו כל ישראל היושבים שם חייבים מיתה כקרח ועדתו לפי שהיו נקהלים לראות הפשע ההיא ובלתי מוחים בו. ומשה שהתפלל שאע"פ שנקהלו שמה לא היה דעתם כן. וכי הוא יתברך אלהי הרוחות בוחן לבות וכליות. ואם לא היה בהם רוע אמונה אלא שנתקבצו לראות אותו נסיון ומעשה ה' כי נורא הוא. האם ראוי בעבור איש שחטא והוא קרח שיקצוף השם על כל העדה לכלותם ומפני זה השיבו יתברך כיון שאתה רוצה להצילם דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח רוצה לומר אף על פי שהיה קרח פתח אהל מועד הנה ביתו הנשים והרכוש היו אצל אהלי דתן ואבירם. ולכן עשה התראה שיעלו ויבדלו משם כי אם לא יעלו ויסתלקו משם דע לך שימותו כמותם כמוהם והתרה משה אצל היושבים אצל קרח ועדתו ואז הלך משה אל דתן ואבירם ולא היתה הליכתו שמה להנאותם ולא להשיבם למוטב כפירש"י (שם) אלא לתת הגזרה והפסק דין לפניהם. וכן היה שבפניהם דבר אל העדה סורו נא מעל אהלי האנשים האלה ואל תגעו וגומר. רוצה לומר שיתרחקו מהם ושלא יקחו דבר מכל אשר באהליהם להצילם כי חרם הוא. ונתן הגזרה בפיניהם ואמר בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה רוצה לומר משלשה המחלוקת הנזכרים כי לא מלבי רוצה לומר לא עשה אותם מדעתו ורצונו אלא ברצון השם וגם לא הוסיף על מצוות השם דבר מלבו כמו שהיו חושבים והוא אמרו את כל המעשים האלה אם כמות כל האדם ימותון אלה והיא המיתה הטבעית ופקודת כל האדם יפקד עליהם והוא עון העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי או בעבור פקידת דור המרגלים למות במדבר אם האנשים האלו ימותו כדרך שמתו האחרים בטבע או בהשגחה אני מודה שלא ה' שלחני וכל מה שעשיתי וכתבתי בתורה היה מדעתי ולא מאת האלהים. אלא שהם ימותו בשעה הזאת פתאום. ואמנם אמרו ואם בריאה יברא ה' יש מפרשים מלשון כריתה כמו וברא אותם בחרבותם. והנכון בעיני שמפני שהעצומה מהפליאות שנכתבו בתורה היא הבריאה הכוללת הראשונה בחדוש העולם לכן אמר ואם בריאה יברא ה' רוצה לומר אם אמת הוא מה שצויתני לכתוב בתורה מבריאת העולם וחדושו תפתח האדמה את פיה ובלעה אותם. והנה אמר זה לפי שהאנשים ההם במחלוקותיהם היו מכחישים נבואת משה. ולכך אמר אם הם יכחשו הקטון שבספורי התורה ולא יקבלו ענשם אין ספק שיכחשו העצומה שבנפלאות והיא חדוש העולם ובריאתו ומלת יברא הוא עתיד במקום עבר כאלו אמר ואם בריאה ברא ה' והוא על דרך ככה יעשה איוב כל הימים שהוא כמו עשה. והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ לדונו מדה כנגד מדה הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים להיותם בערכו נבזים ושפלים ככה תפתח האדמה שהיא השפל שביסודות את פיה ותבלע אותם וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שקרח היה מהשרופים ומהנבלעים ועל דרך הפשע כל האדם וכל הרכוש אשר לקרח בלעה אותם האדמה חוץ ממנו שהיה עם מקריבי הקטורת. האמנם בני קרח לא מתו כי לא היו באותה עצה. והתבונן באמרו ותכס עליהם הארץ כי זה היה עיקר הנס לפי שכבר יקרה שתפתח הארץ את פיה זעום ה' יפול שם אבל הפה ההוא תמיד תשאר פתוחה. אבל כאן בהיות הדבר בהשגחה וע"ד הפלא אחר שהארץ עשתה שליחותה לבלוע הפושעים חזרה להסגר כאשר בתחלה וזהו ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות הד' האחרונות הי"ב וי"ג וי"ד וט"ו: