במדבר טז, כא

אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וֶאֱשֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה

אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִישְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת – יֵשׁ לִשְׁאוֹל: אִם יִשְׂרָאֵל לֹא חָטְאוּ וְלֹא מָרְדוּ בְּרַבָּם, לָמָּה הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״? וְאִם גַּם הֵם מָרְדוּ כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אֵיךְ יֹאמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף״? וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״ - עֲדַת קֹרַח וְלֹא עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר״ וְגוֹ' - מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כִּי לֹא כָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת, אֲבָל עֲדַת קֹרַח בִּלְבַד. לְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ לוֹ: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי הִבָּדְלוּ – ״הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״, הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ. הִזְכִּיר לָהֶם "הֵעָלוּ מִסָּבִיב", אוּלַי כְּשֶׁיִּרְאוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ יָשׁוּבוּ. אֵלּוּ דְּבָרָיו, וְאֵינָם נְכוֹנִים, כִּי לֹא הָיָה רָאוּי לוֹמַר עַל קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", כִּי אֵינָם עֵדָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, וְאַהֲרֹן עִם עֲדַת מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת הָיָה בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם. וְעוֹד, כִּי "הִבָּדְלוּ" רֶמֶז לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּלְבָד, כְּמוֹ ״הֵרֹמּוּ״ (במדבר י״ז:י׳), וְכֵן ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״ רֶמֶז לַמַּגֵּפָה שֶׁתְּכַלֶּה עַם רַב וְעָצוּם כְּרָגַע. וְחָלִילָה שֶׁלֹּא יָבִין מֹשֶׁה נְבוּאָתוֹ וְיִטְעֶה בָּהּ. אֲבָל הַטַּעַם, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה לֵב הָעָם אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְכַאֲשֶׁר לָקְחוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְעָמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָז קָרָא קֹרַח לְכָל הָעֵדָה וְאָמַר לָהֶם כִּי בִּכְבוֹד כֻּלָּם הוּא מְקַנֵּא, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם וְנִקְהֲלוּ כֻלָּם לִרְאוֹת אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְתָשׁוּב הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם. וְזֶה טַעַם ״וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה״ (במדבר ט״ז:י״ט). וְהִנֵּה נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, שֶׁהָיוּ מְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי רַבָּם, וְהֵם כִּמְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, וּמְוַתְּרִים עַל נְבוּאַת נָבִיא בְּלִבָּם, וְחַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לִמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁלֹּא חָטָא בְּמַעֲשֶׂה אֶלָּא קֹרַח, וְהוּא הַגּוֹרֵם וְהוּא הַמְפַתֶּה אוֹתָם, וְרָאוּי הוּא שֶׁיָּמוּת לְבַדּוֹ לְפַרְסֵם וּלְהוֹדִיעַ עָנְשׁוֹ לָרַבִּים. וְזוֹ דֶּרֶךְ מְבַקְשֵׁי רַחֲמִים, שֶׁיָּקֵלּוּ הַחֵטְא מֵעַל הָעָם וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הַיָּחִיד הַגּוֹרֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל פָּנִים. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ״הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי״ (שמואל ב כד יז). וְהָיָה הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל הָעָם גַּם בְּחֶטְאָם, שֶׁהָיָה לָהֶם לָתֵת הַשְּׁקָלִים מֵעַצְמָם, אִם הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל זֶה כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ברכות סב), כִּי לֹא צִוָּה אוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ הַשְּׁקָלִים, כִּי הוּא לָדַעַת הַמִּנְיָן בִּלְבַד הָיָה חָפֵץ, וְעָנְשָׁם וְעָנְשׁוֹ בָּזֶה שָׁוֶה הוּא. וְעוֹד, כִּי מִלְּבַד הַמִּנְיָן הָיָה עֹנֶשׁ עַל הָעָם מִתְּחִלַּת דָּבָר, כְּדִכְתִיב: ״וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם״ (שמואל ב כד א). וְכָתַב שָׁם רַשִׁ״י: ״לֹא יָדַעְתִּי עַל מָה״. וַאֲנִי אוֹמֵר בְּדֶרֶךְ סְבָרָא, שֶׁהָיָה עֹנֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל בְּהִתְאַחֵר בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁהָיָה הָאָרוֹן הוֹלֵךְ מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל כְּגֵר בָּאָרֶץ, וְאֵין הַשְּׁבָטִים מִתְעוֹרְרִים לֵאמֹר: ״נִדְרֹשׁ אֶת ה' וְנִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמוֹ״, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה״ (דברים יב ה). עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּוִד לַדָּבָר מִיָּמִים רַבִּים וְלִזְמַן אָרֹךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה״ (ש״ב ז א-ב). וְהִנֵּה דָּוִד מְנָעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִפְּנֵי שֶׁאָמַר: ״כִּי דָמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנַי״ (דברי הימים א כב ח), וְנִתְאַחֵר עוֹד הַבִּנְיָן עַד מְלֹךְ שְׁלֹמֹה. וְאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲפֵצִים בַּדָּבָר וְנִתְעוֹרְרוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה, הָיָה נַעֲשֶׂה בִּימֵי אֶחָד מֵהַשּׁוֹפְטִים אוֹ בִּימֵי שָׁאוּל, אוֹ גַּם בִּימֵי דָוִד, כִּי אִם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּדָּבָר, לֹא הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֵם הָיוּ הַבּוֹנִים. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָעָם לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְדָוִד הוּא הַמַּשְׁגִּיחַ וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהוּא אֲשֶׁר הֵכִין הַכֹּל, הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה. וְהוּא אִישׁ מִשְׁפָּט וּמַחֲזִיק בְּמִדַּת הַדִּין, וְלֹא הוּכְשַׁר בְּבֵית הָרַחֲמִים. וְעַל כֵּן נִתְאַחֵר הַבִּנְיָן כָּל יְמֵי דָוִד בִּפְשִׁיעַת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן הָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם נוֹדָע בְּעָנְשָׁם וּבְמַגֵּפָתָם. וְהַכָּתוּב יִרְמֹז כָּל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ וְגוֹ' בְּכָל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים״ (ש״ב ז ו-ז), הֲרֵי יַאֲשִׁים הַכָּתוּב כִּי הַשְּׁכִינָה מִתְהַלֶּכֶת בְּכָל יִשְׂרָאֵל מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן אֶל מִשְׁכָּן, וְלֹא הָיָה אֶחָד בְּכָל שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל הָרוֹעִים אוֹתָם מִתְעוֹרֵר בַּדָּבָר. וְאָמַר הַכָּתוּב עוֹד, כִּי גַּם הַשֵּׁם רָחַק מֵהֶם וְלֹא דִּבֵּר לְאֶחָד מִכֻּלָּם לִבְנוֹת הַבַּיִת, רַק עַתָּה שֶׁנִּתְעוֹרַרְתָּ "הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ״, וַאֲצַוֶּה עַתָּה לִבְנוֹתוֹ עַל יַד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ שָׁלוֹם:

הבדלו. כי היו עמם פתח אהל מועד:

הבדלו. שלא תגין זכותכם עליהם, כענין ימלט אי נקי:

כרגע ב' במסרה בהאי פרשה ואידך איך היו לשמה כרגע רמז למ"ד עדת קרח אין להם חלק לעוה"ב והיינו דכתיב היו לשמה כרגע ספו תמו ספו בעוה"ז תמו בעוה"ב:

הבדלו מתוך העדה הזאת. עדת קרח ולא עדת בני ישראל.

הבדלו מתוך העדה הזאת. הם עדת קרח, שהרי משה ואהרן היו עמהם פתח אהל מועד, ומשה חשב כי העדה הזאת אל כל ישראל אמר, ולפיכך השיב לו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והקב"ה פירש לו מיד כי העדה שנאמר על עדת קרח הוא, וזהו העלו מסביב למשכן קרח. וא"כ העלו הוא פירוש הבדלו. ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהציל את היחיד בתוכם, וכמו שאמרו רז"ל שנים ושלשה היו מתכסין בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נצול, וכענין שכתוב (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וא"כ מה צורך לומר הבדלו. אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית י״ט:כ״ו) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, או מטעם שאמרו רז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע. או אפשר לומר שאמר כן לכבוד הצדיקים, שהקב"ה לא ישלח ידו בהם בעוד שהצדיקים ביניהם.

ואכלה אתם כרגע ואם תאמר הא קים לן לא ענש אלא אם כן הזהיר. אלא משה אמר לו בשם הקב״ה היו לפני ה׳ אתה ואהרן מחר. והוא לא עשה כן אלא ויקהל עליהם את כל העם, לפיכך כעס עליהם מיד. אבל למטה גבי הרומו מתוך העדה הוזהרו כבר.

הבדלו מתוך וגו׳. לא על משה ואהרן הוא אומר, כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה חס ושלום, וזה לך האות – אהרן שהיה בתוך עדת קרח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע. אלא כונת מאמר ה׳ הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה, כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים. ולזה אמר קודם למאמר ״הבדלו״ וידבר ה׳ אל משה וגו׳ לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה.

ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע, ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים רבוא כרגע, כבר הודיע זה מקודם, דכתיב (שמות ל״ג:ה׳) ״רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״.

ונראה לפי דברי המדרש (במדבר רבה) שהביא רש״י בפסוק ״ויפל על פניו״ (במדבר כב:ד), זה בידם סרחון רביעי: בעגל, במתאוננים, במרגלים וכו׳, עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פרשתי כי גזרת כליה שגזר ה׳ על הדור ההוא נתקימה, אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך. אם כן העדה כבר היא מחיבת כליה. לזה בא מאמר ה׳ כאן בחדוש הגזרה שיהיה כרגע, פרוש, שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם. ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקשיא שבענין, למה יגזר ה׳ מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל, וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך. ולדברינו, לצד שכבר היו ישראל מחיבי מיתה מעון המרגלים אלא שה׳ האריך להם זמן, ואמרו זכרונם לברכה (שבת לב.) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וצוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזר מעורכי המלחמה (ירושלמי ברכות ה:א), הגם שאין בחטא כדי להמית. וכמו כן במה שלפנינו, כיון שהיו מחיבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה.

שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה׳ כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה׳ אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית, היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזרת המרגלים, וכל שהיו בכלל גזרת המרגלים היה המשחית מכלה אותם. ולומר ה׳ לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה, שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מחו בקרח, ואדרבא באו לרצונו. לזה נתחכם ה׳ וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם, ובאמצעות זכותו של משה אמר ה׳ אליו דבר אל העדה וגו׳ העלו מסביב וגו׳ (במדבר טז:כד). ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה׳ שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדבור אלא להעירם להתפלל, לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח. ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר, פרוש, שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח, כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל. וכפי זה אין אנו צריכין למה שפרשנו שבא הדבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם.

הבדלו מתוך העדה הזאת וגו', קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו ית' להעניש הבלתי חוטאים אלא שעל עדת קרח אמר כן, ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן לפי שכבר נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו וע"כ אמר על כל העדה ואכלה אותם כרגע ולא חשש פן יאמרו מבלי יכולת ה' וגו'. כי בלאו הכי הם מטולטלים מ' שנה במדבר ואף אם יכלה כולם, מ"מ תוך מ' שנה יכול לעשות את משה ואהרן לגוי גדול כמו שנעשו מתי מספר במצרים פתאום לגוי גדול ועצום. לכך אמר משה בתפלתו אל אלהי הרוחות לכל בשר. לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא כי אע"פ שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. מ"מ אין ראיה מכאן שבאמת נקהלו ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו, אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כרגע זהו לפי שהוא אלהי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח. ומ"מ אמר משה האיש אחד יחטא. על קרח המדיח אמר כן כי הוא עיקר החוטא בהסתה זו ומן הראוי שלא יקצוף על כל העדה, כי מצינו שנאמר (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה. ולא נענש אהרן לפי שמרים היתה ההתחלה לדבור ואהרן טפל לה כך כל העדה יש ללמד עליהם קצת זכות כי לא באו מעצמם לידי חטא זה כ"א מחמת המציק המסית ומדיח בחלקת לשונו, ואם עכ"פ ראויין לעונש מה מ"מ אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית לכלות כולם כרגע במיתה אחת שהרי גם לנחש המסית הוסיף בקללה מלאדם וחוה כי הכל מתרפאין חוץ מן הנחש שאין לו רפואה (בר"ר כ ה).

העדה הזאת. שנקבצו ובאו הנה. וראוים לעונש משום שהיו מקטני אמנה בדבר משה:

הבדלו אחר שראה ה' שכלם עומדים ושותקים ושומעים לדברי קרח שזה כאלו כלם מסכימים אל דבריו שיכחיש נבואת משה ושליחותו, יצא הקצף על כל העדה, ובאשר הקשר שיש למשה עם העדה הוא רק אם מאמינים בשליחותו ובתורתו, ועתה שלבם מסתפק בנבואת משה אין לו קשר עמהם וע"כ אמר שיבדלו מתוך העדה כי נפסק החבור שי"ל עמהם ויגזור עליהם כליה כדין כופרים: