במדבר טז, יט

ויקהל עליהם קרח. בדברי ליצנות כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם. אלו באין ונוטלין כל הגדלות, לו המלכות ולאחיו הכהנה, עד שנתפתו כלם:

וירא כבוד ה'. בא בעמוד ענן:

וְאַכְנֵשׁ עֲלֵיהוֹן קֹרַח יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא

וּכְנַשׁ עֲלֵיהוֹן קרַח יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְנַטַל בְּעוּתְרֵיהּ דְאַשְׁכַּח תְּרֵין אוֹצְרִין מִן אוֹצְרוֹי דְיוֹסֵף מַלְיָין כְּסַף וּדְהַב וּבְעָא לְמִטְרַד בְּהַהוּא עוּתְרָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן מִן עַלְמָא אִילוּלֵי דְאִתְגְלֵי אִיקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִישְׁתָּא

וְטַעַם וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה – אֶת גְּדוֹלֵי הָעָם הַנּוֹעָדִים תָּמִיד אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְּכוֹרֵי כָל יִשְׂרָאֵל הָרְאוּיִים לָעֲבוֹדָה. וְלֹא הִזְכִּיר "הָעָם" כְּמוֹ בָּעֵגֶל וּבַמְּרַגְּלִים, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹמֵר "וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרֶגַע וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". וְכָל זֶה שֶׁהִזְכַּרְתִּי עַל הַבְּכוֹרִים (לעיל פסוקים א' ה') הוּא עַל דֶּרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ (זבחים קי״ב) שֶׁאוֹמְרִים כִּי הָעֲבוֹדָה הָיְתָה לַבְּכוֹרוֹת, אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה רְאוּיִים לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי כֵּן הוּא הַדִּין לְעוֹלָם בְּבָמוֹת יָחִיד, וְנִבְחַר אַהֲרֹן לַעֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה קֹרַח טוֹעֵן עַל הַבְּחִירָה הַזֹּאת וְרוֹצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדוֹת לְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים:

ויקהל עליהם קרח כמו שנעשה לאהרן כשנמשח ואת כל העדה הקהל:

ויקהל עליהם קרח. הבכורות הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן, גם שבט לוי בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו. ושאר שבטי ישראל למה הסכימו עמו שאומר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, דרשו רז"ל שהיה קרח אומר להן ראו מה עשה לכם בן עמרם, ראובן בכור ישראל והוא הקדים נחשון בן עמינדב לשאר השבטים בחנכת המזבח, וזהו הסבה שנטפלו עמו הכל, וזהו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. בוא וראה כמה גדול כח היחיד החוטא וכמה גדול כח לשון הרע.

ויקהל עליהם קרח את כל העדה. כל כולם באו לראות מה יעלה בדינו וירא כבוד ה' שבא לדבר אל משה ואהרן:

ויקהל עליהם וגו׳. פרוש שלא נקהלו לרצונם, אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה׳ שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו׳ ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחבתו, ולזה נראים כחפצים במעשיו, ולזה אמר ה׳ הבדלו וגו׳ ואכלה אותם.

וירא כבוד ה׳ וגו׳. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה, כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב, והוא הבורר הראוי לשרת לפניו.

ויקהל עליהם קרח. עוד מבערב הקהיל עדה שיהיו מוכנים לבא בבוקר אל א״מ. לראות שיקובל הקטרת שלו לרצון. כאשר בטוח היה כפרש״י בשם המדרש שראה כ״ד משמרות (וטה״ד הוא ברבה וצ״ל י״ד משמרות שיצאו מהימן מבני קרח) מבניו:

את כל העדה. לא כל עדת ישראל נקבצו ובאו לכך. שהרי בסמוך כתיב דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וגו׳. הרי היה עדה אחרת סביב משכן קרח דו״א רחוק מאהל מועד אלא ה״פ אותו העדה שנקהלו לפתח א״מ לא היתה ביאתם לכבודו של משה ואהרן ולראות במפלתן של המלינים עליהם. אלא להיפך שהיה כל הקהל באים מחמת שהקהיל קרח לראות בקלקלתן של משה ואהרן חלילה. אבל מי שלא נפתה לקרח לא הלך כלל לפתח א״מ. ואדרבה כמה נקבצו לדתן ואבירם להתרעם עליהם. וברוך חכם הרזים שאין דעתן של ב״א שוה:

אל כל העדה. בשביל שהנקהלים החלו להתלוצץ ולהקל בכבוד משה ואהרן. ע״כ נראה כבוד ה׳. ונפל פחד ה׳ עליהם:

כ דאם לא כן איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם ור"ן איש דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן אלא על כרחך בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד:

ל דק"ל הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פירש לא שהשרה עליהם שכינה שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו':