במדבר טז, כה

ויקם משה. כסבור שישאו לו פנים ולא עשו:

וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְוַת דָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַּתְרוֹהִי סָבֵי יִשְׂרָאֵל

וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְאוֹכָחָא לְדָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַתְרוֹי סָבֵי יִשְרָאֵל

זקני ישראל. הנכון בעיני שהם השבעים הזקנים הנבחרים:

וילך אל דתן ואבירם - אולי יחזרו בתשובה.

וילכו אחריו זקני ישראל. הם שבעים זקנים.

ויקם משה וילך. א"ר שמואל בר נחמני מכאן שאין מחזיקים במחלוקת ואמר רב חסדא כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא' ולא יהיה כקרח וכעדתו ור' אסי אמר ראוי הוא ליצטרע כתיב הכא כאשר דבר ה' ביד משה וכתיב התם והנה ידו מצורעת כשלג וא"ר חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק עם השכינה שנא' בהצותם על ה' וא"ר חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כאלו מתרע' עם השכינה שנא' לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. דרש רבא מ"ד ואם בריאה יברא ה' אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם בראת גיהנם מוטב ואם לאו יברא ה' למאי אלימא למברייה ממש והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא:

ובני קרח לא מתו. תנא משם רבינו הקדוש מקום נתבצר להם הוא שהיו תלמידיו של מרע"ה ולא רצו להיות עם אביהם במחלוקת כי הם ידעו כי מר"עה לא היה עושה דבר כ"א על פי ה'. אמר רבה בר בר חנה זימנ' חדא הוה אזילנ' באורחא במדברא א"ל ההוא טייע' אחזי לך בלועי דקרח חזאי תרי בזעי דקא נפיק קוטרא מינייהו שקלי גבבא דעמרא ואטייה במייא ואותביה בריש רומח' עייליה ואחרך ונפל א"ל אצית מה שמעת שמעתי דהוו קאמרי משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין א"ל כל תלתין יומין מהדרי להו כבשרא בקלחת ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין ולעת"ל הקב"ה עתיד להוציאם ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. נאם הגבר הוקם ע"ל מאה ברכות בכל יום היו מתים מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות וכיון שתקנם נעצרה המגפה. על עולה של תורה ועולה של תשובה. שני בני היצהר אלו דוד ואהרן שנמשחו בשמן המשחה שמשיחתם לדורות באהרן כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בדוד כתיב נשיא להם לעולם. כל תשא עון וקח טוב אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים לפניך קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה שהוא טוב:

וילך אל דתן ואבירם. בשליחותו של הק':

וילכו אחריו זקני ישראל. לכבודו של משה:

ויקם משה וילך וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו? אכן ירצה על דרך אמרו (משלי ט״ז:י״ח) ״לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה״, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מה,ה) השפלתי – הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ״ויקם משה״ – קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו, והשפיל עצמו הוא והלך אצלם. עליהם נאמר ״לפני שבר גאון״, ועל משה ״ולפני כבוד ענוה״.

וילך אל דתן ואבירם. לפי הפשט הלך להזהיר את העדה כאשר נצטוה. אבל בסנהדרין דף ק״י למדו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. הרי פירשו שהלך משה להוכיחם ולפייסם. ולמדו זה מדלא כתיב וילך אל משכן קרח דו״א. אלא הלך גם לזה התכלית לפגוע בדו״א שהיו אצל משכן שלהם ולא כקרח שהיה אז פתח א״מ:

וילכו אחריו זקני ישראל. בכ״מ שהלך משה לצורך ישראל הלכו אחריו הזקנים לסייעו ולכבודו. אך כתיב מפורש כאן. באשר משה בעצמו לא קרא אותם לכבודו. משום שראה עדה גדולה מקילים בכבודו. ושמחים בכשלונו. וכסבור היה אולי הזקנים ג״כ רוח אחרת בקרבם. מש״ה מפרש הכתוב כי הלכו אחריו זקני ישראל כדרך הנשיא מהלך וזקנים אחריו וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית מ״ח ט״ו להיפך ע״ש בשם מ״ר:

ויקם משה עפ"ז עשה משה מעשה בפועל ללכת ולהחרים את דתן ואבירם בחרם ובשמתא, וזקני ישראל נצטרפו עמו בזה והלכו אחריו ושם גזר עליהם חרם ונידוי שלא לגעת בכל אשר להם והעם עשו מעשה בפועל כדבריו ויעלו מעל משכן קרח ובזה הראו בפועל כי הם מרוחקים מן הכופרים האלה והם מופרשים מהם, כי ישראל כולם מאמינים במשה ובשליחותו ובזה סר הקצף מעל העדה: