אור החיים על במדבר פרק יז

אמר אל אלעזר. טעם אלעזר, לצד שלא החשיב ה׳ הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות, לא רצה ה׳ שיעשה על ידו הרמת המחתות.

וירם את המחתת. צריך לדעת למה אמר וירם בוא״ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו, שראו עם בני ישראל כי מה׳ יצא דבר כהונת אהרן, ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות, שירם המחתות וגו׳ ועשו אותם רקועי פחים וגו׳ ויהיו לאות לבני ישראל וגו׳ זכרון לבני ישראל וגו׳.

החטאים האלה בנפשתם. אולי שנתכון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסבתם. גם לבל יחשב אדם מישראל כי הם היו להם סבה, לזה אמר החטאים האלה בנפשותם פרוש, שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סבה מזולתם. ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה׳ בדברים אלו וילונו על משה וגו׳ אתם המתם את עם ה׳ (במדבר יז:ו).

כי הקריבום לפני ה׳ ויקדשו. פרוש, טעם שאני מצוך להרים המחתות, לא שנתרציתי בקטרת שהקריבו לפני, אלא במה שהקריבום, פרוש, לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטרת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אמרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קדש. והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטרת על האש, מי היו יוצאין המחתות לחולין? ומעתה לא מפני שנתנו הקטרת עליהן יצאו המחתות מקדושתן. ומה שטען רמב״ן כנגד רש״י וזה לשונו: זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ – עליו אמר הכתוב ״הקריבום לפני ה׳״ באהל מועד, פרוש, שהקדישום והביאום למקום המקדש.

למען אשר לא יקרב וגו׳ ולא יהיה וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ולא יהיה וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ״ולא יהיה״ וגו׳. וחוץ מדרכם זכרונם לברכה נראה שנתכון ה׳ לתת טעם למה הצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה ״לא יקרב איש זר״ וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פרוש, אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסבב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו.

כאשר דבר ה׳ ביד משה לו. פרוש, לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו׳, ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו, ודבר זה לא מצינו שהתרה ה׳ כן. לזה אמר כאשר דבר ה׳ ביד משה לו, פרוש לקרח. הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ״ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה״ וגו׳, היו דברי ה׳ ביד משה להתרותו, ולא אמרן משה מעצמו. והוא אמרו ביד משה לו, פרוש לקרח המזכר בסמוך.

וילנו כל וגו׳ לאמר אתם וגו׳. צריך לדעת אמרו לאמר, אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן, מה מקום לומר לאמר? ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן ״אתם המתם את עם ה׳״, אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא ״אתם המתם״ וגו׳, לזה אמר וילנו וגו׳, וכונת תלונתם היא לאמר להם ״אתם המתם״ וגו׳.

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סבה, מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו׳, זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכלן יחד, שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד, וכשהיה ה׳ עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים. והוא אמרו לאמר אתם המתם וגו׳, פרוש במאמרכם שאמרתם להם ״קחו איש מחתתו וגו׳ חמשים ומאתים״, בזה המתם את עם ה׳. ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם, אלא על המאתים וחמשים שכלן היו ראשי סנהדראות. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שצום להקטיר הקטרת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המתם, פרוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטרת אתם הייתם סבה שימותו.

הרמו מתוך וגו׳. פרוש, לא על משה ואהרן הוא מדבר, אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אמרו וידבר וגו׳ לאמר ופרוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלל זולתם שאינן בכלל הכליון. ובזה נתישב למה הצרך לומר הרמו והרי יכול ה׳ להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים. ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר, לפי שהיו בכלל גזרת המרגלים יש צרך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין. ומאמר כרגע פרשתי (במדבר ט״ז:כ״א).

קח את המחתה. להיות שאמרו כי סבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטרת שהוא סבב מיתת עם ה׳, לזה הראה להם כי הגם שהקטרת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה׳ כי הוא ממית לחיב באין סובב. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שבת פט.) כי דבר זה למדו מס״מ בעלותו לקבל תורה.

ויקח אהרן כאשר וגו׳. פרוש, סמוך לדבורו של משה, ללמדך שלא שהה אפלו רגע. עוד ירצה, לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטרת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן, וטעם ״ויקח״ הוא ״כאשר דבר משה״, פרוש, על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבר על מצוה אחת ממצוות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח,ל).

ויעמד בין המתים וגו׳. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, תצוה טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית, ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אמרו ויעמד בין המתים ובין החיים, פרוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד. ולזה אמר ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים, ותעצר המגפה, שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה.

וישב אהרן וגו׳ והמגפה נעצרה. חזר לומר והמגפה נעצרה אחר שכבר אמר ״ותעצר המגפה״, לומר שאפלו אחר שכלה ענן הקטרת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטרת על דרך אמרו (שמות י״ז:י״א) ״כאשר ירים משה ידו״ וגו׳:

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, קרח יב) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו ״אני שלוחו של מקום״, עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה. והוא אמרו והמגפה, פרוש, מלאך המשחית נקרא מגפה, גם הוא החליט להעצר. ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה, ולמעלה אמר ותעצר המגפה, פרוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה למנע, מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה.

דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אמרו דבר וגו׳ וקח מאתם שנראה שהם שני ענינים, לצד שיצו ה׳ על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם, לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח וא״ו של וקח. עוד נראה טעם אמרו וקח בתוספת וא״ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום רקועי פחים וגו׳, עוד קח מאתם וגו׳ להראותם כי באהרן בחר לו יה.

מאתם וגו׳ מאת כל נשיאיהם. טעם שהצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר ״מאת כל נשיאיהם״, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם. ואם היה אומר ״קח מאת נשיאיהם מטה מטה״ לא הייתי מתחיב לומר שהם יביאו, והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכונת אמרו מאת נשיאיהם וגו׳ שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעכוב. וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח.

ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי וגו׳. ממה שלא צוה מקדם לקחת מטה למטה לוי, יגיד כי הוא בכלל השנים עשר מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל השנים עשר. ואפשר לומר שככה עשו, שלקחו עץ אחד וחלקוהו לשנים עשר חלקים, וכל שבט לקח שיבא מכשורא, ואין הפרש בין של אהרן לשל כלן, שבזה יצדק המבחן. ובזה ידיק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו׳ ומטה אהרן בתוך מטותם, פרוש, חלק אחד מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז״ל (במדבר רבה יח,כג) שאמרו כדברינו.

והיה האיש אשר אבחר בו וגו׳. ולא הספיק כל מה שעשה ה׳ בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שארע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו, וה׳ ינקם נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו, ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה׳ לעשות מבחן המטות.

ויגמל שקדים. רז״ל אמרו (במדבר רבה יח,כג) טעם שקדים – להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא, עד כאן. ונראה שהכרחו לומר כן, שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח, שנראה חס ושלום הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר. לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר, לומר שממהר לפרע וכו׳, שזולת זה היה מוציא חרוב.

ויעש משה כאשר וגו׳ כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך: ויעש כאשר צוה ה׳ וגו׳, פרוש תכף ומיד כשצוהו ולא אחר, כאשר צוה ה׳ פרוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה.

כל הקרב הקרב וגו׳. נתעוררו עתה ולא קודם, הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אמרם (שיר השירים רבה א:ב:ג) מאן דנכית ליה חויא מחבלא וכו׳: