במדבר טז, ה

בקר וידע וגו'. עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכון לדחותם שמא יחזרו בהם:

בקר וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה:

ואת הקדוש. לכהנה:

והקריב. אותם אליו והתרגום מוכיח כן ויקריב לקדמוהי יקריב לשמושיה. ומדרשו בקר, אמר לו משה, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א, ה. ז) ויהי ערב ויהי בקר ויבדל, כך (דה"א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו וגו':

וּמַלִיל עִם קֹרַח וְעִם כָּל כְּנִשְׁתֵּהּ לְמֵימַר בְּצַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יָת דְכָשַׁר לֵהּ וְיָת דְקַדִישׁ וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי וְיָת דִי יִתְרְעֵי בֵהּ יְקָרֵב לְשִׁמוּשֵׁהּ

וּמַלֵיל עִם קרַח וְעִם כְּנִישַׁת סַעֲדוֹי לְמֵימָר צַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יַת דְכָשַׁר לֵיהּ וְיַת דְקַדִישׁ וְיִקְרַב לְפוּלְחָנֵיהּ וְיַת דְיִתְרְעֵי בֵיהּ יִקְרַב לְשַׁמוּשֵׁיהּ

וְטַעַם וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ – לַעֲבוֹדַת לְוִיָּה, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ - לַכְּהֻנָּה. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:ה׳), וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. יֹאמַר הַכָּתוּב שֶׁיּוֹדִיעַ הַשֵּׁם אִם הַלְוִיִּם הֵם שֶׁלּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״, אוֹ עֲדַיִן הַבְּכוֹרוֹת שֶׁלּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח׳:י״ד) ״כִּי לִי כָל בְּכוֹר״, שֶׁלֹּא יַחְלִיפֵם בַּלְוִיִּם. "וְאֶת הַקָּדוֹשׁ" - הֵם הַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשִׁים לַעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ (דברי הימים א כג יג). כִּי קֹרַח, כְּדֵי לֶאֱסֹף עָלָיו הָעָם, גַּם עַל הַלְוִיִּם יַחְלֹק, וְיִרְצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדָה כֻּלָּהּ לַבְּכוֹרִים. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִשְׂרְפוּ אֵלֶּה הַבְּכוֹרוֹת, נוֹדַע שֶׁלֹּא בָּחַר הַשֵּׁם בַּעֲבוֹדָתָם, וְכַאֲשֶׁר נִתְקַבֵּל קְטֹרֶת אַהֲרֹן נוֹדַע שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ:

וְטַעַם וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו פַּעַם שֵׁנִית, שֶׁיּוֹדִיעַ הַשֵּׁם אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו מָחָר וְיִשְׁעֶה אֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל הָאֲחֵרִים וְאֶל מִנְחָתָם לֹא יִפְנֶה. וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ לְדוֹרוֹת לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לְפָנָיו הוּא וְזַרְעוֹ כָּל הַיָּמִים יַקְרִיב אֵלָיו מָחָר, לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה אוֹת לְדוֹרוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא יַחְלְקוּ לֹא עַל הַנִּבְחָר וְלֹא עַל זַרְעוֹ לְעוֹלָם. וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל כִּי אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם הָיוּ לְוִיִּם מִשֵּׁבֶט קֹרַח, וְזֶה טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ז׳), ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ (במדבר ט״ז:ח׳). אוּלַי חָשְׁבוּ כִּי כָל שִׁבְטָם נִבְחַר לַכְּהֻנָּה וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָלַק כָּבוֹד לְאָחִיו, עַד כָּאן. וְחָלִילָה שֶׁהָיוּ בְּשֵׁבֶט מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים קְרוּאִים וּנְשִׂיאִים בְּנֵי מֶרִי מְבַעֲטִים בְּרַבָּם וּבִגְדוֹל שִׁבְטָם וּמַלִּינִים עַל ה׳! וְאִלּוּ הָיוּ מִן הַשֵּׁבֶט הַהוּא בִּלְבַד, לֹא הָיוּ כָל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְלוֹנְנִים מִמָּחֳרָת לֵאמֹר ״אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳״ (במדבר י״ז:ו׳), כִּי לֹא מֵת לָהֶם מֵת רַק מִשֵּׁבֶט מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְגַם בְּאוֹת הַמַּטֶּה רְאָיָה כִּי הַמַּחְלֹקֶת מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִיא. וְהַכָּתוּב פֵּרֵשׁ ״וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ט״ז:ב׳) לְהַגִּיד כִּי הָיוּ מִכָּל הַשְּׁבָטִים, לֹא מִן הַשְּׁנַיִם הַנִּזְכָּרִים בִּלְבַד. אֲבָל טַעַם ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״ בַּעֲבוּר כִּי קֹרַח הָיָה מְפַתֶּה לְכָל הַשְּׁבָטִים כִּי לִכְבוֹדָם רוֹצֶה לְהַחְזִיר הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר אָמַר ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים״ (במדבר ט״ז:ג׳). וּמֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ גִּלָּה מַצְפּוּן לִבּוֹ לְכָל הָעָם כִּי הוּא עַל כְּהֻנָּתוֹ צוֹעֵק, וְאָמַר שֶׁדַּי לוֹ בִּכְבוֹד שִׁבְטוֹ ״רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״. וְחָזַר וְאָמַר ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״ לְקֹרַח גְּדוֹלָם, וְזֶה טַעַם ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח״ (במדבר ט״ז:ח׳), אֲבָל כּוֹלֵל דְּבָרָיו עִם בְּנֵי לֵוִי, כִּי דִּבְרֵי מֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ פִּיּוּס לוֹ וּלְכָל הַשֵּׁבֶט שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ אָדָם מֵהֶם אַחֲרָיו. וְהִנֵּה מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ חָשַׁב הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת וְרָצָה בַּקְּטֹרֶת יוֹתֵר מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת, כִּי רָאָה כְבָר בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא כִּי בְּהַקְרִיבָם קְטֹרֶת זָרָה לִפְנֵי ה' נִשְׂרְפוּ, וְהִתִּיר לְאַהֲרֹן לְהַקְטִיר אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטֹרֶת הַבֹּקֶר שֶׁהִקְטִיר בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת הַנֵּרוֹת כַּמִּשְׁפָּט. וּבָטַח מֹשֶׁה כִּי הַשֵּׁם מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״ לִדְרֹשׁ אֶת הַשֵּׁם לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה, וְאָז נֶאֱמַר לוֹ ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה'״ וְגוֹ', וְלֹא נִזְכַּר זֶה רַק בְּסִפּוּר מֹשֶׁה לָעָם. וּכְבָר הֶרְאֵיתִיךָ כִּי בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים פַּעַם יַאֲרִיךְ בְּדִבּוּר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה וִיקַצֵּר בְּסִפּוּר מֹשֶׁה, וּפַעַם יַעֲשֶׂה בְּהֵפֶךְ, וְלִפְעָמִים לֹא יַזְכִּיר הָאֶחָד כְּלָל, כַּאֲשֶׁר בָּא בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁסִּפֵּר הַכָּתוּב הַמַּעֲשֶׂה בְּמֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, וְהוּא נַעֲשָׂה עַל פִּי הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ״אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לַעֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה״ (במדבר ל״ב:ל״א), וְכָתוּב בִּיהוֹשֻׁעַ (כב ט) ״אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה״. וְאִם נֹאמַר שֶׁהָיָה כֵן מִפְּנֵי הַסְכָּמַת הַשֵּׁם, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר ״זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אוֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה״ (במדבר ל״ד:י״ג), וְיִהְיֶה זֶה מִן הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ (שבת פז) - אֵינוֹ נָכוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה מֹשֶׁה דָּבָר בְּחִלּוּק הָאָרֶץ אֶלָּא בִּרְשׁוּת, כִּי הַכֹּל בְּמִצְוַת הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ וְגוֹ'. וְדַעְתִּי בָּזֶה וּבְמַה שֶׁאָמַר לְאַהֲרֹן ״קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְשִׂים קְטֹרֶת״ (במדבר י״ז:י״א), שֶׁהָיְתָה עָלָיו יַד ה' בָּהֶם, וְהוּא הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כָּעִנְיָן בְּסִפְרֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״רוּחַ הַשֵּׁם דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב' כג ב), כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּכָל בֵּיתוֹ נֶאֱמָן הוּא, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי עִנְיַן הַבַּיִת (שמות לג יט) וְהִזְכַּרְתִּיו פְּעָמִים רַבּוֹת, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִדֶּרֶךְ נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הֻזְכַּר בָּהֶן דְּבַר ה'. וְרָאִיתִי בְּאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם כָּל קְטֹרֶת הַנִּזְכֶּרֶת בַּפָּרָשָׁה "קְטֹרֶת" כִּלְשׁוֹנוֹ, לֹא אָמַר בּוֹ "קְטֹרֶת בּוּסְמִין" כְּמִנְהָגוֹ. נִרְאֶה שֶׁסָּבַר שֶׁלֹּא הָיָה קְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לְבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ שֶׁהִקְטִיר לְנִסָּיוֹן. וְכֵן עָשָׂה בִּבְנֵי אַהֲרֹן (ויקרא י א). וְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קְטֹרֶת הַקֹּדֶשׁ וְהוּא הַנָּכוֹן. וְאוּלַי לֹא יִרְצֶה אוּנְקְלוֹס לְשַׁבֵּחַ הַקְּטֹרֶת לְהוֹסִיף בּוֹ "בּוּסְמִין" רַק בְּהֵעָשׂוֹת עִנְיָנוֹ בְּמִצְוָה:

את אשר לו. השבט הנבחר וזאת תשובה לדתן ולאבירם ולנשיאי העדה שהיו הבכורים:

ואת הקדוש. בשבטו להיותו כהן גדול:

וידבר אל קרח ואל כל עדתו. הודיעם שהרגיש בתחבולותם ובקשר עדתם:

את אשר לו. מי הוא המדבר לכבודו יתברך:

ואת הקדוש והקריב אליו. ויודיע מי הוא הקדוש שראוי שיקריב לפניו קרבנות:

ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר כענין הבדלו מתוך העדה:

בקר ויודע ה' את אשר לו. כלומר אתם אומרים שאנחנו מתנשאים על קהל ה' ואני עושה המעשים מלבי, למחר תדעו זה, כי בבקר יודיע השם יתעלה אתכם את אשר לו כלומר אם הלוים שלו, שכתוב בהן (שם ח) והיו לי הלוים, או אם הבכורות עדיין שלו שכתוב בהם (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור, ואת הקדוש, להיות כהן גדול, הוא אהרן שכתוב בו (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

ובמדרש בקר ויודע ה' את אשר לו, אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם לא יוכלו להפוך בקר לערב, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כך הבדלתי את אהרן להקדישו קדש קדשים.

וידע ה' את אשר לו. ואז תדעו כי מאת ה' היתה לאהרן הגדולה ולא מדעתי עשיתי כמו ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי:

בקר ויודע וגו׳. טעם אמרו ״בקר״ וגו׳ ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו, אולי שכבר נעשה קטרת של בין הערבים שבו המבחן. עוד שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון, וכמאמרם זכרונם לברכה בזהר הקדוש (זוהר ח״ב לט:) שהוא זמן תגברת הדינים. עוד נתכון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם, אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יח,ז) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

את אשר לו ואת הקדוש וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר את אשר לו ואת הקדוש, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (זוהר במדבר קעו:) ״אשר לו״ – זו לויה, ״הקדוש״ – זו כהונה, וצריך לדעת למה הצרך להזכיר ענין הלויה כיון שלא ערערו אלא על הכהונה. ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדלה לבכור שבאחים, לזה הכרח להשיב גם על החלוקה זו.

עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש שני פנים: האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והשני שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמד לשרת עמו. לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו, פרוש, אשר מזמן לו לעבודתו מתחלת הבריאה, על דרך אמרו (ירמיהו א:ה) ״בטרם אצרך בבטן״ וגו׳, ואת הקדוש פרוש, אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקדש. ודקדק לומר והקריב לרמז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו. וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמד גם כן לשרת – יקריב אליו:

בוקר ויודע ה' את אשר לו. אין פירושו הגבלת זמן לאמר מחר יהיה האות הזה, דא"כ הל"ל בקר יודע ה', מהו ויודע בוי"ו, ואשר אליו מבעי ליה מהו לו אלא כך פירושו הבקר יאמת ויברר הדין עם מי וזה לפי שקרח חלק על הכהונה ועל המתנות כהונה כדאיתא במדרש (ילקוט טז א) במעשה אשר סיפר קרח לכל העדה אלמנה היה לה כבשה ולקח אהרן ראשית הגז והבכור וזרוע ולחיים כו', וראיה לזה שהרי אחר אשר נחה שקטה הארץ מן המחלוקת נתן ה' לאהרן המתנות ברית מלח עולם. ש"מ שקרח היה מערער עליהם, ואמר משה בזאת תדעון כי נתן ה' לאהרן המתנות חלף עבודתו כי כל דבר הניתן בבקר הוא הדבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות וזה הוראה שהנתינה דבר הגון כמו שפירש"י פר' בשלח (טז ז) על המן שניתן בבקר. ולכך נאמר לקמן במתנות כהונה ואני הנה נתתי לך פירש"י בשמחה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד יד) והיינו בפנים מאירות וכל דבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות ניתן בבקר בבקר בהטיבו את אשר שאל כהוגן וא"כ הבקר יברר שהאמת עם אהרן, ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' הכסף והזהב ומשלו יתן לו ה' למשרתיו עושי רצונו ולא כמו שאמר קרח שלקחם בלא הורמנא דמלכא ית'.

ומדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי. ש"מ שכשם שחשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה כך חשדו את משה לומר אך לו המלוכה כדי לזכות בזה משפט המלוכה את חמוריכם יקח וגו' (שמואל א ח טז). ע"כ אמר כמתנצל לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם לכך אמר נשאתי לשון וישא משאת מאת פניו. (בראשית מג לד) ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם. ולפי מה שפירשנו למעלה שקרח חלק על הבריאה אמר כאן בקר. כי מצד שאין אתה יכול להפך הבקר לערב בזה ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' תבל ומלואה והוא הממליך מלכים ובידו יתברך להקריב אליו את אשר יבחר בו.

וידע ה׳ וגו׳. באשר ידע משה שבלבם על כהונה ועל לויה. ועוד מה שבלב קרח על נשיאת אליצפן. ע״כ השיב משה שלשה דברים:

וידע ה׳ את אשר לו. היינו לוים שנאמר בהם מי לה׳ אלי. וכבר ביארנו שם. שהם מייחדים מעשיהם אך לשם שמים ולכבודו ית׳:

ואת הקדוש. היינו קדושת העבודה:

והקריב אליו. מכבר בעת בריאת שו״א בטבע היצירה כך הוא נשמת אהרן מסוגלת לכהונה. ונשמת הלוים להיות נבחרים לשמו. אלא שהגיע ע״י גלגולי מעשה העגל להתגלות הענין וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ שם:

ואת אשר יבחר בו. היינו לנשיאות. שדרך להתחלף. אבל לא כרצון בני האדם אלא אפי׳ ריש גרגותא משמיא מוקמי לה. והוא ית׳. יקריב אליו. בכל דור ודור. ואמר על כל אלה בקר. אין פי׳ מחר דוקא אלא משמעו שיגיע עת אשר יהיה הדבר ברור לכל. ומכונה בשם בקר שהיום מבקר ומוכיח כל דבר על מכונו והיה זה ברוה״ק כי ללוים עוד לא הגיע הבחינה למחר עד שהגיע דבר המטות:

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, הדבור הוא הדבור באורך שדבר להם בע"פ, והאמירה מציין הלשון שאמר להם כפי הנכתב בתורה (כמ"ש ויקרא סי' ג' בארך), משה דבר עמהם באריכות, והודיע להם שזה א"א שכלם יהיו כהנים גדולים, כי גם בטלית שכולה תכלת ועדה שכולה קדושה צריך חוט אחד מיוחד המושך הקדושה וההשפעה לכל הטלית, ובית מלא ספרים צריכה מזוזה ששמירת ה' חופף על ידה על כל המת, וכן אנו אין לנו אלא מקדש אחד וכ"ג אחד, אשר הוא הנבחר והנקדש להיות מלאך מליץ בין ה' ובין העדה, ועפ"ז הודיעם כי מצד מה שהשתתפו עם קרח שחולק על כהונתו של אהרן צריך בירור והוכחה לדעת במי יבחר ה' מכלם להיות הכהן הגדול מאחיו, אחר שלפי סברתם יבחר ה' אחד מבין כלם, וכלם מוכנים לבחירה זו כמו קרח, וזה יבורר ע"י שיקטירו קטורת שהוא העבודה היותר נכבדת שזר הקרב אליה ישרף באש, וא"א להקטיר עתה שהם שתויי יין שלא יארע להם כמו לנדב ואביהוא שהקטירו שתויי יין לכן יונח זה עד מחר, וז"ש בקר ויודע והודיע שה' יבחר באיש אחד מכל העדה ויקדישו קדש קדשים באחד מג' אופנים, [א] מצד סגולת נפשו שיש נפש שהיא מסוגלת לזה מצד שרשה ומחצבתה כי יש משקל ומדרגה לכל נפש, ואלהי הרוחות הוא יודיע את אשר לו ר"ל מי שהוא מיוחד לה' מצד סגולת נפשו ששרשה ממקום נעלה וגבוה יותר משאר נפשות, כמ"ש כי לי כל בכור והיו לי הלוים, שזה מצד סגולת נפשותיהם ממקור מחצבתם. [ב] יש מי שזוכה למדרגה זו מצד הכנתו שקדש את עצמו בקדושה יתרה והכניע כל כחות החומרים והפשיט שמלותיו הצואים וילבש מחלטת הקדושה והרוחניות וז"ש ואת הקדוש והקריב אליו, מצד הבחירה, שלפעמים יבחר ה' באיש אחד אשר ימצא חן בעיניו ויעלהו למעלה יתרה יותר מכפי טבעו והכנתו רק מצד הרצון האלהי, [וכמ"ש על פסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי שמרמז על ג' מדרגות אלה] ועז"א ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:

ק שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו שכורת ולא מיין שמע מינה אף על פי שלא שתו נקראו שכור ותו קשה לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת לכן פרש"י הוא היה מכוין כו':

ר דכתיב בהו והיו לי הלוים. ואם תאמר והלא לא היו חולקים רק על עבודת כהונה ויש לומר כך אמר משה אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה כיון שהם רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה וזהו כדין מאחר שהיו בכורים והלוים באים תחתיהם לכן פירש וכו':

ש וה"פ בוקר ויודע ה' מי הוא אשר לו לעבודת לויה כענין שנאמר והיו לי הלוים ומי שהוא קדוש לכהונה כענין שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן לכן הוסיף מלת אותם ואיך יהיה זה שיקריבו כל הר"ן איש המבקשים הכהונה ויקריבו הקטרת לפניו ומלת אליו כמו לפניו ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה כשיתקבל הקטרת שלו והלוים הם הראוים לעבודת הלוים כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטרת ובתוכם היה קרח שהיה לוי ונשרף יתבטל תרעומת הלוים והתרגום מוכיח כן שהראשון מתרגם לקדמוהי והשני לשימושיה ואליו שבפסוק שאחריו יחוייב שפירושו הוא שיהיה לעבודת הכהונה: