אור החיים על במדבר פרק יא

ויחר אף ה׳ מאד. טעם מאד, לצד שכל עושה רשעה לצד תגברת הפתוי וערבות האסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב הרי הם כמגרים בהם יצר הרע ואין גדר רע גדול בזה.

ובעיני משה רע. כי יקפיד האיש על מעשה ידיו, וצא ולמד ממה שנאמר בשמואל (תענית ה.) שחסרו מימיו שלא יראה ברעה אשר תמצא את שאול, וכמו כן רע על משה מעשה בלתי הגון של ישראל. עוד ירצה על זה הדרך שרע בעיני משה מה שחרה ה׳ אפו מאד כל כך, וכמאמרם זכרונם לברכה (ספרי חלק א צה) שהראה ה׳ למשה פרענות שעתיד להביא ואמר לפניו: ״רבונו של עולם, וכי הגון הוא שתתן להם בשר ותהרגם״ וכו׳, עד כאן:

למה הרעת וגו׳ ולמה וגו׳. קשה למה התחיל בתרעומת הנזק ואחר כך בתרעומת מניעת התועלת, שהיה צריך לומר ״למה לא מצאתי חן״ וגו׳ ו״למה הרעת״ וגו׳? אכן הכונה היא על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי א,צא) בפסוק ״לך נחה את העם״, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״בני סרבנים הם, טרחנים הם וכו׳, מקללים אתכם, סוקלים אתכם באבנים״ וכו׳, עד כאן לשונם. ועל זה בא מאמר משה כאן למה הרעת, פרוש, הטלת עלי הרעה הזאת לסבול רעות בניך, ואחר שקבלתי היה מן הראוי למצא חן בעיניך לתת לי עוזר לשא עמי בעל הגדול, ולא כן עשית שנתת עלי כל המשא. ואמר לא מצתי חסר א׳, לומר אפלו מצוי, פרוש, דבר מועט מהחן לא השגתי.

או ירצה על זה הדרך: למה הרעת כמו שפרשתי, ואמרו ולמה לא מצאתי פרוש, כיון שנתת עלי על הדבר הזה יש לי לטעון למה לא מצאתי חן לצד ששמת עלי משא כל העם, ופרוש למ״ד של לשום היא למ״ד הסבה. ואמר זה משה, לצד שראה כי בקש שלא יתן להם בשר ולא יהרגם כדברי המדרש שכתבנו בסמוך ולא מצא חן בעיני ה׳ לקבל תפלתו. גם ראה המסבב מהם, שהם גרמו לו מיתה במדבר וכמה ענפי היגון אשר סבב לו מהם אשר לא כן היה מן הראוי להשתלם על יגיעו וסבלותיו.

האנכי הריתי וגו׳. דבר בסדר זה, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) שכל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו, גם אמרו זכרונם לברכה (תיקוני זוהר ע׳) שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב. לזה לא אמר האב אני לעם הזה או אם בני הם, כי כן הוא כפי האמת, שהוא היה אב לנשמותם ונקראים בניו גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי פרוש כנגד צד היותם ענפיו אמר, מה בכך, כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחיב בטפולם, וכנגד שנקראים בניו לצד שלמדם תורה אמר, אם אנכי ילדתיהו, כי דוקא בן הבא דרך לידה לא הבא מאמצעות למוד תורה.

עוד נתכון בכפל הריתי וילדתיהו לומר שהמשא שעליו של העם הוא כמשא של אב ושל אם יחד, שדומה לבן שילדתו אמו ומתה, שהאב יעשה מעשה האב והאם. ואולי גם כן שרמז לשני זמנים שחיב האב לשא על הבן, האחד הוא דבר תורה שהוא עד בן שש עד בן שבע (כתובות סה:), והשני מדברי סופרים עד בן שלש עשרה שנה (כתובות מט.). והגם שעדין לא תקנו חז״ל תוספת זמן זה, הוא ענין משכל לדעת אנוש, ומכל שכן משה שהיה נביא. ותמצא שאמרו רז״ל (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין הגם שעדין לא תקנום, כמו כן ידע נביא ה׳ מתקנת חז״ל. ואמר על שני הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם.

ופרוש תיבת ה״א של האנכי היא ה״א ההנחה, פרוש, שמתרצה משה להתחיב במה שחיב האב לבן ואפלו חיוב של דבריהם, ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב, ולמה אתה אומר אלי ״שאהו בחיקך״ לאדם גדול בשנים? לו יהא שהם בני – הריני פטור מהם. ועוד חוזר וטוען: לו יהא שידון בהם דין קטן לצד שהם מושללים בהשגת המזון ודינם כקטן, אף על פי כן לא מתחיב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר. והוא אמרו מאין לי בשר, פרוש, בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך – יתחיב מדין אב, אבל הם שואלין מותרות. ועוד, הגם שהם מותרות, אם היה לו על האב לשעשע בנו כפי יכלתו, אבל מאין לי וגו׳?

לא אוכל אנכי לבדי וגו׳. כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גלה דעתו ורצונו שאינו רוצה לשא לבדו, ונתן הטעם לא חס ושלום שממאן עשות מאמר ה׳ אלא ששער שהוא משא כבד ממנו ולא יוכל שאתו:

ואם ככה את עשה לי וגו׳. פרוש, חש כי יאמר ה׳ אליו לשאת בעל כרחו, הגם שלא יוכל, על מנת כן יעבד ה׳ עד יציאת נשמה, דכתיב (דברים ו:ה) ״בכל נפשך״. לזה אמר ואם וגו׳ הרגני נא, פרוש, עתה מסר נפשו ולא ישא עוד המשא לבדו. ונתן הטעם ואל אראה ברעתי, פרוש, דבר הגורם רע לנפש שעליו יקפידו הצדיקים. והרעה אשר עליה צעק לבו היא שאם יהרגוהו ישראל יתחיבו כליה ונמצא שגרמו לו להענישם. גם לזה יחשב תחלואי הנפש, על דרך מאמר (משלי יז:כו) ״גם ענוש לצדיק״ וגו׳.

וכפל לומר הרגני נא הרג, לומר שהרוג הוא אם לא יהרגהו ה׳, כי ודאי שיהרגוהו ישראל, ואם כן כשה׳ הורג אותו אינו הורג אלא אדם הרוג, גברא קטילא קטיל, ותיבת ״הרוג״ נדרשת בנקוד שורוק. ורז״ל אמרו (ילקוט במדבר תשל״ה; מדרש תהלים כג) וזה לשונם: אם לא אתן הם הורגים אותי, ואם אדבר כנגדך אתה הורגני. והכתוב יכוין לכל הדרכים.

אספה לי וגו׳ מזקני ישראל. ולא אמר ״אספה לי וגו׳ שבעים זקני ישראל״, ירמז למה שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה טו,כא) שהשבעים זקנים שאסף במצרים נהרגו כלן עם חור, לזה אמר אליו שיאסף שבעים אחרים מזקני ישראל. ואמר תיבת לי שיתכון בדבר לשמו יתברך, כדי שלא יטעהו השטן בזקן שאינו נכון, וכשיהיה לשמו יתברך, שומר מצוה לא ידע דבר רע.

עוד נתכון שאסיפתם תהיה לה׳, שיקבלו המנוי והשררה מה׳ על ישראל ולא ממשה. עוד ירצה שיאמר להם, הגם שזקנים הראשונים נהרגו, לא ימנעו עצמם הם מגשת אל המנוי, הגם שיהיו נאספים, פרוש נהרגים, לי לשמי, כדרך אמרו (תהילים מד:כג) ״כי עליך הורגנו״.

זקני העם ושטריו. פרוש, שהם בעיני העם נחשבים ויכולין לרדות בהם ויחרדו למאמרם, והוא מאמר ושטריו.

ואצלתי מן הרוח וגו׳. טעם סדר זה, להראותו כי ה׳ נתן בו כח שיכול שאת משא כל העם, וכשמאן חזר ונטל ממנו מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם.

ולא תשא אתה לבדך. כאן החליט ממנו החזרה, פרוש שהגם שיחזר משה לומר אשא לבדי, אמר ה׳ אליו לא תשא אתה לבדך. עוד רמז לו שבאמצעות הדבר לא תשאר הנשיאות והמעלה למשה לבדו, והוא מאמר ולא תשא לשון נשיאות ראש – לא תהיה לבדך כבתחלה. שוב בא לידי מאמר חז״ל (במדבר רבה פט״ו) וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדלה, עכשיו משלך הם נוטלים, עד כאן. עוד יתבאר לסברת האומרים (סנהדרין יז.) ״ולא יספו״ – לא פסקו, ובזה ולא תשא לשון נבואה, כאמרו (מלאכי א:א) ״משא דבר ה׳״, פרוש לא תהיה אתה נביא לבדך אלא יהיו כל הזקנים נביאים גם כן.

התקדשו למחר וגו׳. טעם שלא נתן עד מחר, לפי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי כאן) שדרשו בתיבת ״התקדשו״, וזה לשונם: הזמינו עצמכם לפורענות, עד כאן. לזה לא רצה ה׳ לתת להם תכף ומיד, עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר, והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר, ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש, אולי ישובו בתשובה וינחם ה׳ על הרעה, כי לא יחפוץ ה׳ להשחית עמו.

ואכלתם בשר. אמר ואכלתם בתוספת וא״ו לדבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמר להם הכינו עצמכם וכו׳, כפי זה יצדק לומר ״ואכלתם״, כי הוא הודעת ענין נוסף על הראשון: התקדשו לפורענות, ועוד ואכלתם בשר.

כי בכיתם וגו׳. משמע כי יקפיד ה׳ על הבכי, וצריך לדעת מה כעור יש בבכי מצד עצמו. ונראה כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חסרון המחלט בשלילת ההשגה, שאם לא כן היה להם לשאל מה׳ כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו, וממה שבכו יורה כי הדבר מחלט אצלם כי ה׳ אין לו כח חס ושלום לתת שאלתם, והוא מה שדקדק לומר מי יאכלנו, לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה. וכן תמצא בו שאמרו רז״ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כח וכו׳, וזו כפירה ביכלת היכול על כל ברוך הוא. ועין בפסוק שאחרי זה.

באזני ה׳. פרוש, שלא חשו לדבר כדברים האלה, הגם שה׳ שוכן בתוכם, והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע שוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה׳, ועיין בפסוק שאחר זה:

כי טוב לנו וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו תיבת כי כי, גם אין לה שעור נכון בקוטב לשון הנשמע. ואולי שיודיע הכתוב כי כל כך עצמה תאות הבשר עד שבחרו במצרים לאכול בה בשר. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה׳ לאמר, פרוש, טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה׳ הוא ״מי יאכילנו בשר״, זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקדש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה׳ בהם ואמר הזמינו עצמכם לפרענות. ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה׳ שאמר לבסוף יען מאסתם את ה׳ אשר בקרבכם וגו׳, ולא מצינו שהזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפרשנו יתישב על נכון. גם ידיק אמרו מאסתם את ה׳ ביתרון תיבת ״את״, כי נתכון לומר שמאסו להיות עם ה׳ השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים.

ונתן ה׳ לכם בשר ואכלתם. צריך לדעת למה חזר לומר הדברים שאמר בסמוך. עוד שלא הספיק במאמר ״ונתן״ וגו׳ ואמר ואכלתם, והלא מובן הוא הדבר שיאכלו הנתן להם. ונראה שיכון הכתוב לומר להם שהגם שאמר ״התקדשו למחר״ וגו׳ ופרשנוהו שבא לומר שיחזרו בתשובה ולא יהיה פרענות, ולזה נתן להם זמן עד מחר, כל זה יהיה קדם נתינת הבשר להם, אבל אחר שיתן להם הבשר לא תועיל החרטה והתשובה להם שלא יאכלוהו, והוא מאמר ונתן ה׳ לכם בשר אז ואכלתם, צריכין אתם לאכל בחיוב. ובדרך רמז כפל לומר כן לרמז להם שאם יחזרו בתשובה גם כן על כל פנים יאכלו בשר, כי יצא דבר מלך שלטון, והם לא הבינו הדברים, או הבינו ולא הצדיקו.

לא יום אחד וגו׳. טעם ארכן של דברים, והכונה בהם, לפי מה שפרשנו במאמר ״ואכלתם בשר״ כי מצות מלך הוא לחיבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בשנים, ויש בחמשה, ויש בעשרה, ויש בעשרים, ויאמר האדם ״הנה השלמתי תאותי״ ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה ״לא יום אחד״, ולהמשלים תאותו בשנים באה עליו האזהרה ״ולא יומים״, וכן כלם, והגביל להם שלשים יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום אחד הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:

ויאמר משה וגו׳ הצאן ובקר וגו׳. נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם, שאין נכון לאמר כזה אפלו מאדם שלא הכיר גדלת אלהי ישראל, ומכל שכן לאיש האלהים. ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא, למה יומתו שש מאות אלף וגו׳ בשביל הבשר. והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך לישב פשטן של דברים. עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן. עוד צריך לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו׳, גם בלא נס יש להם מקנה לזון ממנו חדש ימים, ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות י״ב:ל״ח) ״וגם ערב רב וגו׳ וצאן ובקר״ וגו׳. עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חדש ימים, והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל?

אכן יתישבו הכתובים בשני דרכים. האחד, כשאמר ה׳ אליו שיתן להם בשר סתם, הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו׳, פרוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפץ בשר צאן, וזה יחפץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם משמע מין בשר אחד, מה היא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו׳ ומצא להם, פרוש מבקשם, אם את כל דגי פרוש מיני דגים וגו׳ ומצא להם פרוש מבקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים. ורשם שני קצוות הבשר, צאן ובקר, וקצה האחרון – בשר דגים, והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים. ואמר כל דגי הים פרוש, שלא יועיל במינים מהדגים אלא אם יביא כל מיני דגים שבים, שזולת זה – המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה וכל מיני עופות וכל מיני דגים המספיקים להם חדש ימים. נמצאת אומר שעקר הפלאתו היתה לצד שהבין מדברי ה׳ כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר לא היה מתמיה. ובזה נתישבו כל הדקדוקים ודברי משה חן. ועקר כונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל, כי ה׳ תלה זה בזה.

ודרך שני על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות נח.) שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה׳ אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם זכרונם לברכה (במדבר יא:כ) בפרוש רש״י ״והיה לכם לזרא״ שכן קורין וכו׳ לחרב זרא, אם כן לא על הנס מדבר הכתוב אלא שיאכלו מבשר הנמצא. ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכל שלשים יום. ומאמר בשר אתן להם שנראה שיתנו מחדש, פרוש הוא שיתן להם רשות לאכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכל ממקניהם והיו לעבודת ה׳, ואמר ה׳ כי יתן להם רשות לאכל בשר. ומאמר אם את כל דגי הים, פרוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם, אבל לא היה להם הסתפקות אפלו ליום אחד בחדש, כששער משה דבר הצריך לששים רבוא שלשים יום שער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו. ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה׳ נס לתכלית דבר רע כמו שכתבתי. ולדרך זה תמיהת משה תמיהא ואין עליו אשמת דבר, כי אינו עושה חסרון ביכלת ה׳ חס ושלום.

היד ה׳ תקצר וגו׳ היקרך דברי וגו׳. יתבאר על פי שני הדרכים שכתבנו, לדרך הראשון שפרשנו שתמיהת משה היתה כי לא יסתפקו כלם במין בשר הנתן להם ותרעומתם עומדת לעד, הודיעו ה׳ כי יש יכלת בידו לתת מין בשר שימלא כל תאותם בו, והוא מאמר היד ה׳ תקצר, פרוש לתת במין בשר אחד די ספוקם כל אשר יתאוו כל המתאוים. ואמרו עתה תראה היקרך דברי, פרוש דבר אחד שאני עושה או דבור אחד שאמרתי לעשות יהיה יקר כל כך שיש בו הסתפקות לכל חלקי התאוות שיכולין להיות, שיתן להם מין בשר שיש בו כל מיני בשר שיכולין להיות בעולם. ושעור תבת יקרך הוא יהיה יקר אצלך כשתראה יקר הפעלה. או יתפרש יקרך יהיה לך ממנו יקר כשיתן ה׳ על ידי משה מין הבשר שאין כמוהו יהיה למשה יקר וגדלה בעיני ישראל להאמין בו ובנבואתו ויתיקר בעיניהם.

ולדרך שני שכתבנו שתמיהת משה היתה לחשבו שהבשר שממנו ישבעו בני ישראל הוא מהנמצא, אבל מהנס, לא יעשה נס לדבר כזה, אמר ה׳ אליו היד ה׳ תקצר פרוש האם נכון שיד ה׳ חס ושלום תקצר, ואם כן אם לא נעשה הנס יאמרו כי לא תגיע יד עליונה עשות מבקשם, ולזה יחפץ ה׳ עשות נס שלא כסדרו בשביל חלול השם, ולזה גמר אומר עתה תראה במה שאני עושה תראה היקרך דברי וגו׳, פרוש יהיה יקר בעיניך מכאן ולהלאה דברי, פרוש דבר הנוגע לי לכבודי, כשתראה שאני מקלקל השורה ועושה נס לשקר בשבילי שלא יחללו שמי, מזה תדע שעור הקפדתי על הדבר אם גדול או קטן הוא. ותמצא רז״ל (קידושין מ.) שהפליאו לומר בענין חלול השם שהקפדתו גדולה.

ויצא משה וידבר וגו׳. הקדים הדברים אל העם, ואחר כך אסף הזקנים, אשר לא כן מצינו בסדר דברי ה׳ אליו שהקדים אסיפת זקנים ואחר כך ״ואל העם תאמר״ (במדבר יא:יח), לצד שדן בדעתו כי דעת עליון היא להקדים מאמרו לישראל, שאם היתה כונתו להקדים האסיפה לא היה לו לצוות לו מאמר העם, אלא הרי זה מגיד שיקדים מאמר לעם ואחר כך יאסף הזקנים לאהל ויעשה כל האמור בענין.

וטעם אשר הקדים ה׳ מאמר האסיפה, לצד שבזה היתה תשובה לדברי משה שאמר ״לא אוכל לבדי לשאת את כל העם״, לזה הקדים להשיבו על דבריו תחלה, ואחר כך צוהו לדבר אל בני ישראל. וידע ה׳ כי משה חכם לדע הצריך להקדים, כמו שכן השכיל עשות.

עוד אפשר לומר כי מאמר וידבר אל העם את דברי ה׳ הם דברי אסיפת הזקנים לבד, וחשב עד אשר יגמר מה שצוה ה׳ באסיפת הזקנים ויצא לדבר אל העם מאמר שני ״ואל העם תאמר״, וגם מדברי מדרש תנחומא משמע כן.

וירד ה׳ וגו׳ וידבר אליו. צריך לדעת מה דבר ה׳ אליו. עוד צריך לדעת למה הצרך לכל זה ולא נבא אותם מבלי כל סדר המוכן. ויתבאר הענין על פי מאמרם זכרונם לברכה בספר הזהר (פנחס רכ.) בפסוק ״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום״, כי יצו ה׳ על משה שיאמר ״הנני נותן״ וגו׳, והטעם מפני שזכה כבר משה בברית השלום ושלו יחשב, וכשרצה לתנו לפנחס נמצא שכבר נתנו למשה וזכה בו, ואין הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטל מתנותיו. כמו כן הנבואה נתן למשה למנה, וכל הבא להתנבא משה הוא הנותן מהטעם הנזכר, ולזה יקרא אדון הנביאים. והוא מאמר ה׳ כאן שצוה לאסף הזקנים והוא עמהם, וירד ה׳ בענן. ואמרו וידבר אליו פרוש לשון שררה וממשלה, כדרך אמרו (תהלים מז:ד) ״ידבר עמים תחתינו״, שעשה ה׳ השררה בדבר זה אליו, פרוש למשה, וברשותו וברצונו האציל וגו׳.

ויאצל מן הרוח. אמרו ויאצל, אולי שרומז למקור רוח הנבואה שבבחינה זו, ובדרך זה יצדק לאמר ויאצל, ואמרו מן הרוח אשר עליו, פרוש מאותה הבחינה שעליו, אבל הנאצל בא מהמאציל ברוך הוא ולא שיוציא ממשה ולתן על אחרים. או יאמר מן הרוח אשר על משה ואמר ויאצל לצד שאין הבדל לרוח שעודנו עליו לרוח הנתן ממנו לזקנים. ולדרך זה יכון במאמר אשר עליו על החלק הנאצל בעצמו שעודנו עליו אחר ויאצל. ולדברי המדרש (במדבר רבה טו,יט) כשמנה המעלות שהיו לשנים יותר מהשבעים, מנה גם כן שהשבעים נבואתם משל משה והשנים משל הקדוש ברוך הוא.

ויהי כנוח. אמר ויהי לשון צער, לדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט), שהזקנים התנבאו מאמר ״התקדשו למחר״, אין לך צער גדול מזה שאמרו לישראל בתחלת נבואתם יכינו עצמן לפרענות.

ואמרו ״ויתנבאו״ בתוספת וא״ו, לומר שמלבד שהיו כלי מכשר לנוח עליהם הרוח, עוד להם שהתנבאו. והודיע הכתוב שנבואתם היתה תכף ומיד, כאמרו ״כנוח עליהם וגו׳ ויתנבאו״. עוד יתבאר על פי סברת האומרים ״ולא יספו״ שלא נתנבאו אלא אותו יום, על זה הדרך ״ויהי כנוח״ וגו׳ לשון צער כנזכר, ועוד צער אחר להם שהתנבאו ולא יספו.

וישארו שני אנשים וגו׳. צריך לדעת: א׳ כונת מאמר ״וישארו״ מנין נשארו. ב׳ למה הצרך להזכיר שמם. ג׳ אמרו ותנח עליהם וגו׳, ממה נפשך – אם הם מהשבעים הרי כבר הזכירם הכתוב בכלל השבעים, דכתיב ״ויאצל וגו׳ ויתן על שבעים״, כי מאמרו ״ותנח״ משמע דבר חדש שלא הזכר עד עתה, ואם אינם מהשבעים הלא לא אמר ה׳ אל משה אלא שבעים. ד׳ אמרו והמה בכתבים אין ידוע הכונה בזה. ה׳ אמרו ולא יצאו הלא מאמרו ״וישארו במחנה״ מובן הדבר שלא יצאו. ו׳ אמרו ויתנבאו לבסוף שהיה לו להסמיך הנמשך להם בפני עצמו והנעשה מהם בפני עצמו על זה הדרך: ״וישארו שני אנשים וגו׳ והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו״, ולמה כתב הדברים שלא כסדר הנכון?

ורז״ל נחלקו (ספרי במדבר צה:) מנין נשארו. יש אומרים נשארו מהשבעים ושנים שברר משה מישראל, ששה מכל שבט בשוה, והגריל להוציא השנים היתרים על השבעים שאמר לו ה׳, והם השנים שנשארו. ורבי שמעון אמר כי מהשבעים נשארו שלא רצו לכנס לאהל מועד לצד ענוה ושפלות ונשארו במחנה, עד כאן. לסברת האומר מהשבעים נשארו יתבאר הכתוב על זה הדרך: ״וישארו שני אנשים במחנה״ לצד חשבם עצמן כשיריים. שם האחד וגו׳, פרוש ידועים היו במדות ישרות ומוחזקים בעיני ישראל, שלסבה זו נשארו במחנה, שזולת זה יש לעם לרנן אחריהם שמאסו חס ושלום בנחת הרוח עליהם ונמצאו מחללים השם וימאסם עליון לסבה זו. אלא לצד ששם האחד המיחד אלדד ושם השני לו מידד, לזה לא דנו בהם המעשה להרע, ובזה לא נמאסו. ותנח עליהם הרוח עצמה שנחה על השבעים, לא מנעתם ההרחקה שהיתה בין אהל מועד ובין המחנה ונחה גם עליהם. ודקדק לומר ותנח, לומר ששם קנתה מקומה הרוח, כאמרם ששאר השבעים פסקו ואלו לא פסקו נבואה מהם. וקדם שהזכיר הנבואה הזכיר דברים שבהם יצדיקו העם כי דברי נבואה בפיהם אמת, ואמר והמה בכתבים פרוש מאותם השבעים שנכתבו. וכדי שלא תחשב שהכתובים הם שנכתבו בפתקי הגורלות, לזה אמר ״ולא יצאו האהלה״, הא למדת שהיו יכולין לצאת. ובזה נאמנו דבריהם שהיו נבואה, והוא אמרו ויתנבאו. וזולת התנאי הנזכר מי יחזיק דבריהם לדברי נביאות. ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

ולדברי האומר מהשבעים ושנים נשארו, יתבאר הכתוב על זה הדרך: וישארו פרוש, הגם שנשארו שני האנשים שהיו יתרים על השבעים במחנה, שם האחד וגו׳, אף על פי כן ״ותנח עליהם הרוח״ גם כן, מלבד שנחה על השבעים כמו שאמר למעלה ״ויאצל מן הרוח וגו׳ ויתן על שבעים איש״. וידיק על נכון למה הצרך לומר ״ותנח עליהם הרוח״, לצד שלא הזכיר בפסוק ראשון שנתן הרוח אלא על השבעים, הודיעך ה׳ שגם נחה על השנים. ואמר והמה בכתבים וגו׳, בא לתת טעם להצדקת נבואתם כמו שפרשתי למעלה, ואמר ״והמה בכתבים״ פרוש, בפתקים שכתב משה שבעים ושנים זקן. ומעתה הרי ראויים הם לנבואה כיוצא בשבעים ויכול להיות שיתנבאו. וכדי שלא תבין שהמה בכתובים שבאו האהלה, לזה ברר הכתוב ואמר ״ולא יצאו״ בפתקין לבא האהלה.

ודרך דרש, אולי שיודיע הכתוב שהשנים שלא יצאו בפתקין נכלמו ונכנסו במחנה, מה שלא עשו כן כל ישראל שיצאו כלם לאהל מועד, והשנים נחבאו במחנה. וירא ה׳ בשתם וכלימתם ״ויתנבאו״, והוא אמרו והמה בכתובים שהן הפתקין, ומטעם זה ולא יצאו מהמחנה, וחננם ה׳ ומלא תאותם ״ויתנבאו״.

וירץ הנער וגו׳. צריך לדעת למה נתרעש המגיד להגיד שנתנבאו. ועוד לו שרעש עליהם לתתם בבית כלא, וכי כל המתנבא נענש על שנבא? וזה מן התימה. ויש לתת טעם לסברת האומר שהיו שנים שנשארו בפתקין, כי לצד שאמר משה לישראל על פי ה׳ שיתן רוח נבואה על שבעים, ועכשיו נבאו גם השנים, יש לחוש לאחד משני דברים: או לא יאמן משה חס ושלום במאמרו שאמר לו ה׳ שבעים, או המתנבאים נבאו שקר. ולסברת האומר כי היו מהשבעים, הגידו למשה המעשה הבלתי הגון, שהוא אמר שילכו לאהל מועד והם עמדו במחנה ונבאו שם, ויש בזה שתים רעות: אחת שלא קימו דבר משה, והשניה שבזה גלו דעתם שלא רצו שתאצל עליהם הרוח מרוחו של משה אלא ממקור הרוח ומתנבאים במחנה.

ויען יהושע וגו׳ כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (עירובין סג.) כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד, שנאמר ״ויען יהושע״ וגו׳. ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו וזה לשונם: מה נבואה אמרו? משה מת יהושע מכניס, עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם. ובזה שלל החשד כי יחפץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגלה ההפכיות ברצונו.

ויאמר אדני משה כלאם – פרוש, תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם. וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהשבעים בין לסברת האומר מהשבעים, מהטעמים שכתבנו. ואולי שרמז באמרו אדני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה, לשלל הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס. וידיק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא, כי לא דברו נכונה וצריכין לנתן בבית כלא. ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו (דברי הימים א ז:כז).

המקנא אתה לי וגו׳. לסברת האומר שהיו מהשבעים, ירצה על זה הדרך: ״המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבא לקבל הנבואה ממני? מי יתן כל עם ה׳ נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה׳״, כאלו. והוא מאמר כי יתן ה׳ את רוחו עליהם בלא אמצעות משה, כי שם מקור הענוה והחלט העדר ההקפדה. ולסברת האומר מהפתקין ירצה על זה הדרך: ״המקנא אתה לי״, פרוש למאמרי שאמרתי שבעים ונבאו שבעים ושנים, ״מי יתן את״ וגו׳, והטעם ״כי יתן ה׳ את״ וגו׳ – פרוש שהשבעים שאמר ה׳ שישפעו מרוחו של משה הוא בתחלה קדם שהתחיל ה׳ לנבאות את אחרים זולת משה. אבל אחר שהאציל ה׳ רוחו של משה ונתן לשבעים, התרה נבואה לכל ״כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״, ואין כאן הכחשה בנבואת משה.