במדבר יא, י

בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעמתן בגלוי ורבותינו אמרו למשפחתיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:

וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵה וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ

וּשְׁמַע משֶׁה יַת עַמָא בָּכֵי עַל קְרֵיבְתָּא דְמִתְאַסְרָן לְהוֹן גְבַר לִתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ

בוכה למשפחותיו. שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת:

איש לפתח אהלו. בפרהסיא:

ובעיני משה רע. פעל עבר או תחסר מלת היה:

בכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. שהיו בני המשפחה נוטים אהליהם בשכונה אחת והיו יוצאים לפתח אהליהם ובוכים זה כנגד זה:

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע ראוי היה שמה שחרה אף ה' מאד שגם למשה יהיה חרון אף ולא רע לבדו והתשובה שמי יאכילנו בשר יש בו אחד משני הבנות א' שהיה להם תאוה לאכול בשר השני שחוץ מן התאוה היו חושבים שאין יכולים בשי"ת לתת להם בשר וזהו שאמר מי יאכילנו בשר כלומר אין יכולת בשום נמצא ואף הבורא לתת להם בשר והקב"ה הבין האמת כמו שאמר אסף וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר ולכן חרה אף ה' מאד שהיו מינים אבל משה לא הבין אלא פשט הענין שהיה להם תאוה לאכול בשר ואין להם ולזה בעיני משה רע לבד כך נראה לי והוא ענין חשוב מאד:

ויחר אף ה׳ מאד. טעם מאד, לצד שכל עושה רשעה לצד תגברת הפתוי וערבות האסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב הרי הם כמגרים בהם יצר הרע ואין גדר רע גדול בזה.

ובעיני משה רע. כי יקפיד האיש על מעשה ידיו, וצא ולמד ממה שנאמר בשמואל (תענית ה.) שחסרו מימיו שלא יראה ברעה אשר תמצא את שאול, וכמו כן רע על משה מעשה בלתי הגון של ישראל. עוד ירצה על זה הדרך שרע בעיני משה מה שחרה ה׳ אפו מאד כל כך, וכמאמרם זכרונם לברכה (ספרי חלק א צה) שהראה ה׳ למשה פרענות שעתיד להביא ואמר לפניו: ״רבונו של עולם, וכי הגון הוא שתתן להם בשר ותהרגם״ וכו׳, עד כאן:

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו שהרי נאמר איש לפתח אהלו אלא ודאי על עסקי משפחותיו, ויחר אף ה' ובעיני משה רע. דוקא עכשיו אבל קודם לכן היה רע באזני ה' לבד כי משה לא הבין כוונתם. ומ"ש זכרנו לשעבר משמע ואשר נאכל משמע להבא כך אמרו שבכל זמן שאמרנו לשעבר נתנה ראש ונשובה מצרימה. באותו זמן זכרנו את הדגה אשר נאכל להבא כשנבא שם. ומ"ש חנם מן המצות יתבאר בע"ה לקמן פר' פנחס (כו סד) שעל תרומות ומעשרות אמרו כן.

ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כ"א כאן לפי שספסף ב"פ סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה בראותם שסביבם בערה אש ה' ע"כ ברחו בקרב המחנה ז"ש אשר בקרבו באמצע כאמור.

ורז"ל (ספרי יא א) דרשו בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה, ואין הלשון מחוור אצלי כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה ונ"ל שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו שמדבר בקץ המחנה כי כל הקץ לשון סוף הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות ראש וסוף. ובנוהג שבעולם שקציני עם הולכים בראש המחנה דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו אך שלא פורש במקרא באיזו קצה אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, ע"כ נחלקו רז"ל בדבר י"א בקצינים, וי"א במוקצים. ומחלוקתם תלוי במה שארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מ"ד בקצינים שבמחנה סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומ"ד במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף, ש"מ שמדבר בשניהם בקצינים ובמוקצים כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ ונאכל גדיש הכל בכלל אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו דהיינו הבינונים כמו (חבקוק ג יא) שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.

וע"ד המדרש י"ל שכך מדתו של הקב"ה, בזמן שהבריות רעים וחטאים אז הקב"ה שולח יד בב' הקצוות בטובים וברעים כדי שכל הבינונים יקחו מוסר בק"ו, כי אילו היה נוגע בפחותים לבד אז יתלו הטובים שבהם במעשיהם הטובים לאמר לא תגיש בעדינו הרעה כי אין אנחנו חטאים כמותם, ע"כ הוא נוגע גם בשלמים שבהם ואז יקחו הפחותים מערכם ק"ו לאמר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים, ואם היה נוגע רק בטובים שבהם יאמרו הפחותים בשלמא אלו דין הוא שיענשו כי קרובים המה אל ה' וסביביו נשערה מאד כי כל הקרב הקרב ביותר אל ה' אז ביותר הוא צריך לדקדק במעשיו כי אינו דומה מורד במלך תוך פלטין שלו למורד במלך חוץ לפלטין שלו, ע"כ הקב"ה אוחז בב' הקצוות ואז בטלו כל הטענות האלו וכל מה שבתוך הקצוות יפחדו אל ה' ואל ישובו לכסלה. ודבר זה מפורש ע"י יחזקאל (טו ב-ד) בן אדם מה יהיה עץ הגפן וגו', את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה. כי המשיל את ישראל לגפן שהאש אוכל בשני קצותיו ותוכו נחר ונרעש כך הקדוש ברוך הוא אוחז באספסף בקצינים ובמוקצים כדי שאשר בקרבו נחר ויפחד, וכאשר סרו כולם מן הדרך אז אכלה האש בכולם בין באספסף בין באשר בקרבו דהיינו תוכו. ואולי בקצינים אינן הטובים כי אם החניפים המראין את עצמם כשרים כדי שישימו אותן לראש ולקצין ובקרבם ישימו ארבם והקדוש ברוך הוא פרסם על החניפים וגרם שהוציאו רעתן לחוץ כי מכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל (משלי כו כו).

את העם. קבוצת העם:

בוכה למשפחותיו. וגם ראה שכמה יחידים שבכו:

איש לפתח אהלו וגו׳ ובעיני משה רע. הבין שבסוף יצא מזה מכשול גדול. ורצה להקדים הרעה ולהשקיט המיית העם ע״י מוסרים טובים. ע״כ הקדים לבא לפני ה׳ לבקש נושאי בעול הצבור עמו:

וישמע ר"ל הנה במה שבכו הרשעים בעבור הבשר לא היה בזה רע כ"כ כי הם לא טעמו במן טעם בשר ולכן התאוו תאוה אל הבשר, אבל משה שמע את העם בוכה למשפחותיו ומי היו הבוכים, אומר, איש לפתח אהלו אותן האנשים שירד המן לפתח אהליהם הם בכו והתרעמו על המן ועל זה חרה אף ה' מאד כי אלה שירד המן לפתח אהליהם הרגישו במן טעם בשר להשקיט המית תאותם ולמה היה להם לבכות, אין זה כי אם שחפשו עלילה למרות כבוד ה' וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם שהיה קשה בעיניהם עול המצות שנתן להם ואסר להם את העריות, ובעיני משה רע כי המרי הבא מצד בחירת השכל קשה יותר מן החטא הבא בסבת התאוה כמו שיבואר אח"ז, ומצד זה חטא הצדיקים היה קשה יותר [א] מצד שחטאם לא נצמח ע"י התאוה רק זדון לבם השיאם לזה, [ב] שהיה חטאם מצד השכל אשר אין לזה תרופה, וע"ז בעיני משה רע כי ידע העונש שימשך מזה, וגם שהדבר הרע למשה בפרטות כי הוא היה נוגע בדבר כמו שיבואר:

ת ואם תאמר הא כבר נאסרו להם עריות ולמה לא בכו כבר. ויש לומר דקודם שנחלקו המחנות היו הכל מעורבין ביחד והיו שכיחות אצלן העריות אבל משנחלקו למחנות היו כל שבט ושבט לבד ולא היו נשים של שבט זה אצל שבט זה אלא הכל של שבט אחד. אי נמי עד שלא היו נחלקין למחנות היו כל השבטים מעורבים זה בזה והיו שכיחין אצל שאר נשים שאינן עריות לא היו חוששין על העריות אבל משנחלקו ונשארו כל שבט ושבט בפני עצמו ולא נשארו בהדדי אלא העריות דהיינו של אותו שבט לכך בכו. ודלא כפירוש הרא"ם שפירש אף על פי שהיתה כל התורה מסורה בידו של משה מכל מקום אפשר שלא נאמרה פרשת עריות לישראל עד סמוך לנסיעתן מהר סיני. (קצ"מ בשם בעל מנחה בלולה שצרפו תלונת העריות לתלונת המן לפי שאמרו במדרש שהעומר היה מגלה על הממזרים בן של מי הוא שבאיזה אהל שנמצא עומר שלו הוא היה אביו לכך נתרעמו על המן. ועיקר תלונתם על איסור העריות עד כאן):