במדבר יא, יב

כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי שאהו בחיקך והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב), ואומר (שם ו) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:

על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָא הָדֵין אִם בְּנַי אִנוּן דְאָמְרֵתּ לִי סוֹבַרְהִי בְתוּקְפָךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִי קַיֵמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי

הָאֲנָא עַבְרִית וְחַשְׁחָשִׁית בִּמְעַיַי יַת כָּל עַמָא הָדֵין אִין בָּנַיי הִינוּן דְאַמַרְתְּ לִי בְּמִצְרַיִם טָעוֹן טוּרְחַנְהוֹן בְּחֵילָךְ הֵיכְמָא דְטָעַן פַּדְגוֹגָא לִמְיַנִיקָא עַד זְמַן דְיִמְטוּן לְאַרְעָא דִקְיֵימְתָּא לְאַבְהַתְהוֹן

הַאֲנָא עֲבָרִית יַת כָּל עַמָא הָאִילֵן אִין אֲנָא יְלֵידַת יַתְהוֹן אֲרוּם תֵּימַר לִי סְבוֹל יַתְהוֹן בְּחוֹבָךְ הֵיךְ מַה דִסְבַל פַּדְגוֹגָא יַת מְיַנוֹקָא עַל אַרְעָא דְקַיֵימְתָּא לְאַבְהָתוֹי:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה – עַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ב), כְּמוֹ ״עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי״ (בראשית מט כו), כִּי הָאָב יִקָּרֵא הוֹרֶה מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן וּמַזְמִין הַהֵרָיוֹן. יֹאמַר: אִם אֲנִי אֲבִיהֶם אוֹ אִמָּם שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָם. וּבַעֲלֵי הַפְּשָׁט אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ: הֶאָנֹכִי אִמָּם שֶׁהָיִיתִי הָרָה בָהֶם וְיוֹלֶדֶת, וְכֵן ״וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי״ (דברי הימים א ד יז) שֶׁהָרְתָה וְיָלְדָה אוֹתָם. אוֹ אָנֹכִי אֲבִיהֶם שֶׁיְּלִדְתִּיהוּ, כְּמוֹ ״וַיּוֹלֶד נֹחַ״ (בראשית ו י), ״לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ״ (משלי כג כב) וְזוּלָתָם. וְאָמַר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק - הָאָב אוֹ הָאֵם. וְעַל דַּעְתִּי הַכֹּל מְלִיצָה בָּאֵם, וְטַעְמוֹ כְּמוֹ הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וְאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. וְהִזְכִּיר כֵּן כִּי הָאִשָּׁה תִּסְבֹּל צַעַר גָּדוֹל הַבָּנִים בְּזָכְרָהּ מַה שֶׁסָּבְלָה בָּהֶם מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. וְאָמַר אוֹמֵן כִּי הוּא אוֹמֵן לֹא אוֹמֶנֶת:

הריתי. האני אמם:

. ילדתיהו. או אני אביהם כמו ילד את שלח:

שאהו. עד בואו אל האדמה:

ילדתיהו - ילד את אלמודד - הרי ילד את אחרים לפיכך יאמר: וירשתם אותם.

יְלִדְתִּיהוּ - שניהם בחירק, לפי שֶׁמִפָעַל שלהם דומה כעין מַפְעִיל, אבל ישב שהוא בגוף האדם יאמר: וִישַׁבְתֶּם. ישן וישנתם. כל דומיהן פתחין. וכן מן ירד וירדתם.

האנכי הריתי. הנה האב יוכל להנהיג את בניו אף על פי שהם חלוקי הדעות וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב שישתדל בכל כחו להטיב להם אבל אלה אינם בוטחים בי כלל וחושדים ומנסים לראות מה אעשה בעדם:

כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כי לולי זה הייתי בורח והולך:

האומן תגין על הה"א שבחמשה דברים אב זוכה לבניו ואלו הן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, בשנים. בנוי שנאמר יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. בעושר שנאמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה. בחכמה שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ וכתיב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. בשנים דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. וכשם שהוא זוכה להם כך מחייב אותם בחמשה דברים חילופם דכתיב יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר להם. זב תחת הכח שהזיבות מתשת הכח. ומצורע תחת הנוי כי הצרעת מגונה על הבריות. ומחזיק בפלך בור שאין בו חכמה. ונופל בחרב קצר ימים. וחסר לחם זה עוני תחת העושר נמצא שהצדיק מזכה לבניו בחמשה דברים והחייב מחייב לבניו בה' דברים חילופם:

האנכי הריתי אם אני אמם שהריתי אותם.

אם אנכי ילדתיהו אם אני אביהם לשון ילד את שלח.

על האדמה אל האדמה כמו על גוזזי צאנו נטה ידך על השמים.

כי תאמר אלי שאיהו בחיקך. כי לולי שאמרת לי ואין לעבור על מצותיך הייתי בורח והולך לי אבל מצותך היא אסרתני:

האנכי הריתי וגו׳. דבר בסדר זה, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) שכל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו, גם אמרו זכרונם לברכה (תיקוני זוהר ע׳) שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב. לזה לא אמר האב אני לעם הזה או אם בני הם, כי כן הוא כפי האמת, שהוא היה אב לנשמותם ונקראים בניו גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי פרוש כנגד צד היותם ענפיו אמר, מה בכך, כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחיב בטפולם, וכנגד שנקראים בניו לצד שלמדם תורה אמר, אם אנכי ילדתיהו, כי דוקא בן הבא דרך לידה לא הבא מאמצעות למוד תורה.

עוד נתכון בכפל הריתי וילדתיהו לומר שהמשא שעליו של העם הוא כמשא של אב ושל אם יחד, שדומה לבן שילדתו אמו ומתה, שהאב יעשה מעשה האב והאם. ואולי גם כן שרמז לשני זמנים שחיב האב לשא על הבן, האחד הוא דבר תורה שהוא עד בן שש עד בן שבע (כתובות סה:), והשני מדברי סופרים עד בן שלש עשרה שנה (כתובות מט.). והגם שעדין לא תקנו חז״ל תוספת זמן זה, הוא ענין משכל לדעת אנוש, ומכל שכן משה שהיה נביא. ותמצא שאמרו רז״ל (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין הגם שעדין לא תקנום, כמו כן ידע נביא ה׳ מתקנת חז״ל. ואמר על שני הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם.

ופרוש תיבת ה״א של האנכי היא ה״א ההנחה, פרוש, שמתרצה משה להתחיב במה שחיב האב לבן ואפלו חיוב של דבריהם, ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב, ולמה אתה אומר אלי ״שאהו בחיקך״ לאדם גדול בשנים? לו יהא שהם בני – הריני פטור מהם. ועוד חוזר וטוען: לו יהא שידון בהם דין קטן לצד שהם מושללים בהשגת המזון ודינם כקטן, אף על פי כן לא מתחיב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר. והוא אמרו מאין לי בשר, פרוש, בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך – יתחיב מדין אב, אבל הם שואלין מותרות. ועוד, הגם שהם מותרות, אם היה לו על האב לשעשע בנו כפי יכלתו, אבל מאין לי וגו׳?

האנכי הריתי. שהיו לי כמו האם שמפייסת את התינוק בשני דברים. גם בטבע הילד שנגרר אחר אהבת האם. גם בשדיה. עוד זאת שנוח לה לסבול הטפול מחמת הנאת גידול בנה. וגם הנאת החלב שנוח להניק:

אם אנכי ילדתיהו. אב המגדל את היונק יש לו עכ״פ הכשר א׳ לפייס את התינוק מצד שנגרר בטבע אחר האב. וגם נוח לו לסבול הטפול מטעם זה:

כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כדכתיב ויצום על ב״י ותניא בספרי א״ל בני סרבנים הם כו׳ והרי צום לסבול מהם:

כאשר ישא האומן. האומנת חסר לה הכשר הראשון אבל יש לה הכשר השני היינו השדים להניק. וגם יש לה נחת בשעת הנקה. אבל האומן אין לו שום הכשר לזה באשר התכלית הוא על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. ולבו הי׳ נוקפו ע״ז הרבה. וא״כ האיך אוכל לסובלם:

האנכי הריתי את כל העם הזה הגם אם אנכי ילדתיהו ר"ל אף שאנכי ילדתיהו כי כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו ומצד זה חויבת ללמד דעת ושכל וחכמה, אבל וכי אנכי הריתי אותם שאהיה כאב ואם שמחויבים לכלכלם גם בלחם ובשר, עד כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק שהוא מחויב לפרנסו גם במזונותיו וזה אינו מוטל עלי כלל:

א ובא עתיד במקום בינוני אבל לא עתיד כמשמעו דאם כמשמעו מאין ידע זה ומלת כי משמש הכא לשון דהא שהוא לשון אשר:

ב ר"ל שתהיו סובלין מהם:

ג דקשה לרש"י דקרא הכי משמע כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וכי אומן נושא את היונק על האדמה אשר נשבע ומתרץ דעל האדמה וגו' קאי אשאהו בחיקך: