במדבר יא, כח

כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשִׁנֵהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנוּן

וְאָתֵיב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשׁוּמְשָׁנֵיהּ דְמשֶׁה וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה בָּעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וּכְלִי מִנְהוֹן רוּחַ נְבוּאָתָא

אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – הַטַּעַם בָּזֶה, כִּי מֹשֶׁה דִּבֵּר אֶל הָעָם אֶת דִּבְרֵי ה', כִּי הוּא יֶאֱצֹל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל הַמִּתְיַצְּבִים עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְהִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אֶל הָאֹהֶל וְעוֹשִׂים עַצְמָן מִכְּלַל הַנֶּאֱצָלִים, כְּמַמְרִים בִּדְבָרָיו, וְלָכֵן אָמַר לוֹ כְּלָאֵם, כִּי אוּלַי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִיהֶם אוֹ רוּחַ רָעָה מְבַעֲתָם, וְהִנֵּה צְרִיכִין לְשׂוּמָם בְּבֵית הַכֶּלֶא כְּאִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא. וּמֹשֶׁה בְּעַנְוְתָנוּתוֹ הֵשִׁיב: ״וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״, כִּי הַשֵּׁם נָתַן עֲלֵיהֶם רוּחוֹ מִבִּלְתִּי אֲצִילוּת הָרוּחַ שֶׁעָלַי, וּמִי יִתֵּן וְיִהְיֶה זֶה בְּכָל הָעָם. אֲבָל מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ נִרְאֶה כִּי הָיָה הַמִּנְהָג בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְנַבֵּא אָדָם בַּעֲתִידוֹת בִּמְקוֹם נָבִיא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּתַלְמִידָיו וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. כָּךְ אָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין (י״ז): בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר "מֹשֶׁה מֵת" הַיְינוּ דְּקָאָמַר יְהוֹשֻׁעַ "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַל עִסְקֵי שְׂלָיו אַמַּאי "כְּלָאֵם"? דַּהֲוָה לֵיהּ כְּמוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ. וְכֵן לְמַאן דְּאָמַר עַל גּוֹג וּמָגוֹג נִתְנַבְּאוּ. וְכָךְ הִזְכִּירוּ עוֹד בְּעִנְיַן דְּבוֹרָה בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (י״ד). וּמֹשֶׁה אָמַר כִּי הוּא הָרַב וּמָחַל עַל כְּבוֹדוֹ וּמִתְאַוֶּה וְשָׂמֵחַ בְּכָךְ. וּבְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי רָאִיתִי שֶׁאָמַר ״כְּלָאֵם" - "מְנַע מִנְּהוֹן רוּחַ קֻדְשָׁא״. עֲשָׂאוֹ מִלְּשׁוֹן ״הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא״ (תהלים מ', י'), ״לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי״ (שם פסוק י״ב). וְטַעַם הָעִנְיָן, כִּי חָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בַּכְּתוּבִים הֵם מִתְנַבְּאִים, כִּי נֶאֱצַל רוּחַ מֹשֶׁה עַל כָּל הַכְּתוּבִים שֶׁעַל כֻּלָּם נִתְכַּוֵּן, וְלָכֵן אָמַר לוֹ אֵין נָכוֹן שֶׁיִּתְנַבְּאוּ הֵם בַּמַּחֲנֶה שֶׁלֹּא הֵקִימוּ דְּבַר ה' שֶׁצִּוָּה ״וְלָקַחְתָּ אוֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ (במדבר י״א:ט״ז), וְהִנֵּה יֵרָאֶה שֶׁאֵין נְבוּאַת כֻּלָּם מֵאֲצִילוּת הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְרָאוּי לַאֲדוֹנִי לְהִתְכַּוֵּן בְּרוּחַ הָאֱלֹהִים לַהֲשִׁיבוֹ אֵלֶיךָ, לְבַל יֵאָצֵל מִמְּךָ רַק לָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּדְבַר ה', כִּי בַּעֲבוּר שֶׁנִּתְכַּוַּנְתָּ מִתְּחִלָּה עַל כָּל הַכְּתוּבִים הָיָה מֵהוֹדְךָ עֲלֵיהֶם, וְאִם תִּתְכַּוֵּן עַתָּה לַהֲשִׁיבָה מֵהֶם תָּנוּחַ אֶל הָעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ בִּלְבַד כִּדְבַר ה'. וּמֹשֶׁה אָמַר שֶׁלֹּא יְקַנֵּא לוֹ כִּי הוּא חָפֵץ שֶׁיִּתְנַבְּאוּ לְפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן ה' רוּחוֹ עֲלֵיהֶם בַּאֲצִילוּתוֹ מִמֹּשֶׁה אוֹ בִּלְתִּי אֲצִילוּת מִמֶּנּוּ:

מבחוריו. יש אומרים שפירושו מבחרותו והטעם שלא אמר כדברי זקן ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה איננו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שהוא מבחוריו הוא מהמובחרים לשרת משה כי אחרים יש עמו ודע כי מלת בחור בלשון רבים פעם תשתנה ופעם לא תשתנה וכן מלת סריס אולי הם שני משקלים:

כלאם. נפתח הלמ"ד בעבור אות הגרון הבא אחריו:

מבחוריו - מנעוריו, כמו בחרותיך, אבל על כן על בחוריו לא ישמח ה'. הם האנשים הנקראים בחורים.

כלאם - כמו: ויכלא הגשם. אָסְרֵם ומָנְעֵם מן השוק ותנם בבית הכלא. א"ח ה"ע גורם לומר כְּלַאֵם. כמו שמענו אדני. ימצאהו בארץ מדבר.

אדוני משה כלאם. שחשב שלא יצאו האהלה להראות שיתנבאו בלתי אצילות ממשה רבינו:

ויאמר אדני משה כלאם. פשט. לפי שאמר הקב"ה ע' איש בלבד יהיו נביאים והיה הנער סבור שהיו ע' בלא אלדד ומידד וא"כ נביאי שקר הם ולכך אמר כלאם:

אדני משה כלאם. שימם בבית הכלא, לפי שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ.

והרמב"ן ז"ל פירש זה ואמר כי אמר יהושע כיון שלא יצאו אל האהלה ועושין עצמן מכלל הנאצלים הנה הם כממרים בדבריו, ולכך תנם בבית הכלא, כי אולי רוח שקר בפיהם ורוח רעה מבעתתם וצריך לשומם בבית הכלא כאיש משוגע, ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי הש"י נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעליהם, ומי יתן והיה זה בכל העם. ועוד הוסיף בטעם כלאם לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים, וכן אמרו בסנהדרין בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו היו מתנבאים, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה.

מבחריו מנעוריו לשון בימי בחורותיך. ד״א מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו.

אדני משה כלאם בבית ולא יתנבאו במחנה שהרי האחרים שנתן להם רשות מתנבאים בהצנע כדכתיב ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך והללו לא נטלו רשות ממך ומתנבאים חוץ לאוהל מועד.

ויאמר אדוני משה כלאם פירש"י לשון כלם מן העולם שמעתי פשט שאמר יהושע למשה נביאי שקר הם כי ע"ב הם והקב"ה לא אמר אלא ע' איש שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ועל זה השיב משה העניו ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי על שבעים אמר כי יאצל מרוחי עליהם וזש"ה ויתנבאו ולא יספו ולא פסקו לשון אונקלוס וכן פירשו רז"ל יש מהם מתנבאים במחנה מה היו אומרים פי' רז"ל משה מת ויהושע מכניס לארץ ושמעתי פי' נכבד מנין להם לרז"ל זה י"ל מנוטריקון של מתנבאים משה תנוח נפשו בעדן אז יהושע מכניס זאת היתה נבואה. הר"א ז"ל:

משרת משה מבחוריו. מנערותיו:

אדני משה כלאם. שנבאו בלא רשותך:

ויען יהושע וגו׳ כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (עירובין סג.) כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד, שנאמר ״ויען יהושע״ וגו׳. ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו וזה לשונם: מה נבואה אמרו? משה מת יהושע מכניס, עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם. ובזה שלל החשד כי יחפץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגלה ההפכיות ברצונו.

ויאמר אדני משה כלאם – פרוש, תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם. וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהשבעים בין לסברת האומר מהשבעים, מהטעמים שכתבנו. ואולי שרמז באמרו אדני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה, לשלל הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס. וידיק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא, כי לא דברו נכונה וצריכין לנתן בבית כלא. ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו (דברי הימים א ז:כז).

ויען. בקול רם. [כמבואר בסוטה דל״ב ב׳ דעני׳ משמע בקול רם. וע׳ בס׳ בראשית י״ח כ״ז ובס׳ שמות ב׳] צעק מעומק לבבו ע״ז:

אדני משה כלאם. אמרו בסנהדרין ספ״א משום דהוי כמורה הלכה בפני רבו. וכבר הזכיר הרמב״ן דוגמא במגילה די״ד ב׳ ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה חולדה ומשני חולדה קרובת ירמיה היתה ולא היה מקפיד עליה. והענין דאע״ג שרוח היא חלה על האדם. ואח״כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה׳ מכ״מ לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה. והכנה זו אסורה במקום רבו. אם לא בפניו וברשותו כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו או חוץ לג׳ פרסאות שגם הוראה שרי. מש״ה היה כאן חשד שהכינו עצמם לקבל שפע נבואה גם בלי האצלה ממשה:

ש ר"ל הנבואה כלה מאליהם לפי שאין שכינה שורה על האדם מתוך אבילות וטורח וכן מצינו גבי יעקב ותחי רוח יעקב אביהם ופרש"י שרתה עליו שכינה:

ת והא דפרש"י לעיל בפרשת בשלח גבי בחר לנו אנשים כו' כלאם כלם מן העולם חייבים הם כלייה וצריך לומר היינו לפרישו דבר אחר דהכא שפירש תנם אל בית הכלא וכו' דהיינו כלייה שמכניסין אותו לכיפה: