במדבר יא, כט

המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא:

לי. כמו בשבילי כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז אוחז בעבי המשא:

וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן

וַאֲמַר לֵיהּ משֶׁה הֲמִן בִּגְלַל דְאִתְנַבּוּ עָלַי דַאֲנָא מִתְכְּנַשׁ מִן עַלְמָא וְאַנְתְּ מְשַׁמֵשׁ מִן בַּתְרַיי אַנְתְּ מְקַנֵי לִי רְעֵינָא פּוֹן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִייָן אֲרוּם יִתֵּן יְיָ יַת רוּחַ נְבִיאוּתֵיהּ עֲלֵיהוֹן

ונפתחה ה"א המקנא. והיה ראוי להיותו בשו"א ובפת"ח ובעבור היותו תחת המ"ם שוא נע ושני שואים נעים לא יתחברו לעולם:

ומלת מי יתן. כשואל חפץ בדבר כאומר מי יתן לי זאת השאלה והחפץ:

כי יתן ה' את רוחו עליהם. בלתי אצילות מאתי:

ויאמר משה מי יתן את כל עם ה' נביאים וכו'. כלו' שמא נביאי אמת הן כי הע' שאמר הקב"ה היו מן הרוח אשר עלי כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל מרוחו של הקב"ה שמא אלה מתנבאים ובפ"ק דסנהדרין מסיק בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסק שליו היו מתנבאים שהיו אומרים עלי שליו עלי שליו ולמ"ד נמי על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים אמאי כלאם ומשני לאו אורח ארעא דהוו כתלמיד המורה הלכה בפני רבו כמו שהיו רוצין ליטול אומנתו של משה ממנו. ועוד מסיק בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב מי יתן את כל עם ה' נביאים אלא למ"ד משה מת מינח הוה ניחא ליה ומשני לא סיימוה קמיה מאי כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן:

ומי יתן כל עם ה' נביאים. יתכן לומר כי רמז משה בכאן ימות המשיח, אמר מי יתן ויגיע אותו עת שיהיו כל עם ה' נביאים שהוא יתברך עתיד ליתן את רוחו עליהם ובאותו זמן יבטל יצה"ר ולא תהיה שם קנאה כלל, וזהו שכתוב (יואל ג׳:א׳) בעת ההיא אשפוך את רוחי על כל בשר, וכתיב (ישעיהו י״א:ט׳) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואע"פ שלא נתקיים בעוה"ז יתקיים לעתיד לבא בזמן השלמות.

ומצאתי רמז לזה בספר תהלים (יד) בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל, למה נכתב פסוק זה בספר תהלים שני פעמים אחד בספר ראשון ואחד בספר שני (נג), אלא אחד אמר הרב ואחד אמר התלמיד, הרב אמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה, והתלמיד אמר מי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו אלא דברי הרב אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין שנאמר (יחזקאל ל״ו:כ״ו) ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד מנין שנאמר (יואל ג׳:א׳) אשפוך את רוחי על כל בשר.

ומי יתן כל עם ה׳ נביאים הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי.

כי יתן ה׳ את רוחו עליהם. ולא מרוחי שמה שאמר הקב״ה לתת מרוחי היינו על שבעים זקנים אבל יותר אינן מתנבאים מרוחי אלא מרוחו של הקב״ה הלואי שיהיו כולם מתנבאים בענין זה.

המקנא אתה לי וגו׳. לסברת האומר שהיו מהשבעים, ירצה על זה הדרך: ״המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבא לקבל הנבואה ממני? מי יתן כל עם ה׳ נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה׳״, כאלו. והוא מאמר כי יתן ה׳ את רוחו עליהם בלא אמצעות משה, כי שם מקור הענוה והחלט העדר ההקפדה. ולסברת האומר מהפתקין ירצה על זה הדרך: ״המקנא אתה לי״, פרוש למאמרי שאמרתי שבעים ונבאו שבעים ושנים, ״מי יתן את״ וגו׳, והטעם ״כי יתן ה׳ את״ וגו׳ – פרוש שהשבעים שאמר ה׳ שישפעו מרוחו של משה הוא בתחלה קדם שהתחיל ה׳ לנבאות את אחרים זולת משה. אבל אחר שהאציל ה׳ רוחו של משה ונתן לשבעים, התרה נבואה לכל ״כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״, ואין כאן הכחשה בנבואת משה.

המקנא אתה לי וגו'. יהושע לפי שהיה בחור בימים אחז במדת הקנאה כמ"ש ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו מצד היותו מבחוריו אמר כן ואילו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, וע"כ אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.

ואמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. פירש בעקידה פשיטא אם יהיו מואצלים מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה:) אלא אפילו כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי מ"מ לא אתקנא בהם וי"א שדווקא קאמר, כי דווקא בזמן שיתן ה' את רוחו עליהם יכול להיות שיהיה כל עם ה' נביאים אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי א"א שיהיו כולם נביאים כי המואצל צריך להיות דומה מכל צד אל המאציל ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכלן במשה, רצו בזה מאחר שהיו כלם במשה ע"כ צריך להיות כי המואצל ממנו דומה אליו מכל צד וזה בלתי אפשרי שיהיו כל ישראל שוים בכל ד' תוארים אלו דא"כ מה גבר מגוברין, אבל אם יתן ה' את רוחו עליהם. בלא אמצעי אז אין צורך בארבע תוארים אלו שיהיו כולם שוים בהם ואין לומר שיתדמו אליו כביכול כי מה דמות תערכו לו על כן נאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם.

כי יתן ה׳ וגו׳. הוא מיותר אבל בזה בא משה להודיע כי אין שום אשם עליהם. באשר שלא בא בהשתדלות. וע״ז אמר דנהי דכל עם ה׳ א״א שיהיו מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה. דא״כ בטל ישוב העולם. אלא זה אפשר שיתן ה׳ רוחו על כל עם ה׳ לשעה בלי שום הכנה. ושלמה המלך התפלל בדרך שיר מי יתנך כאח לי וגו׳ אמצאך בחוץ אשקך וגו׳. והבאור שיהיה כ״כ רוח נבואה ודביקות בה׳ מצוי בישראל עד שיהיה גם בהליכה בחוץ בשוקים וברחובות בלי שום הכנה משיג הערה ודביקות. וזו היא תוחלתנו שיהיה לע״ל. וע׳ מש״כ בספר בראשית ב׳ כ״ה עה״פ ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו:

ויאמר לו משה המקנא אתה לי בשבילי, משה ידע שהם המשיכו נבואתם ממקור מים חיים שלא ע"י משה, כי ראוים לנבואה מצד עצמם ומשה שמח ע"ז שנמצאו בישראל אנשי הרוח שיכולים לפתוח המעין ולקבל אצילות הנבואה בלעדיו, וכבר כתב הרמב"ם שלפעמים יריק ה' שפע הנבואה על איש מיוחד רק כשעור שישלים את עצמו, ולפעמים יקבל השפע בריבוי מופלג כ"כ עד שיעבור ממנו לזולתו. עפ"ז א"ל משה שלא לבד שאני איני מקנא בהם על מה שמקבלים אצילות הנבואה מצנור בפ"ע ולא על ידי, אבל מאד הייתי רוצה שתבוא להם שפע הנבואיית בריבוי מופלג כ"כ עד שיוכלו להאציל מרוח נבואתם גם לאחרים, כמו שאני מאציל מנבואתי לנביאים אחרים שבדורי, ולא זאת אלא שהיית חפץ שתרב השפע עליהם כ"כ עד שמרוב שפעת רוח הנבואה שעליהם, יהיו כל עם ה' נביאים, שזה מדרגה יותר גדולה ממני, וז"ש ומי יתן כל עם ה' נביאים ע"י כי יתן ה' את רוחו עליהם ר"ל על אלדד ומידד, שיתן את רוחו עליהם בשפע מופלג כ"כ עד שתתפשט מהם על העם כולו, ובזה הראה אדון הנביאים העניו מכל האדם כי לבו רחוק מקנאה ומגאוה, וכל מגמתו שישפוך ה' את רוחו על כל בשר עד שלא יהיו צריכים לדלות מים מדליו:

א אוחז בעובי המשא ומראה את עצמו כאילו הוא לבדו ישא את המשא כך נותן זה לב על הדבר לנקמה: