במדבר יא, כד

וּנְפַק משֶׁה וּמַלִיל לְעַמָא יָת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי עַמָא וַאֲקֵים יָתְהוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא

וּנְפַק משֶׁה מִמַשְׁכַּן בֵּית שְׁכִינְתָּא וּמַלֵיל עִם עַמָא יַת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שׁוּבְעִין גוּבְרִין מִסָבֵי יִשְרָאֵל וְאָקִים יַתְהוֹן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא

ויצא משה. מאהל מועד:

ויצא משה וידבר וגו׳. הקדים הדברים אל העם, ואחר כך אסף הזקנים, אשר לא כן מצינו בסדר דברי ה׳ אליו שהקדים אסיפת זקנים ואחר כך ״ואל העם תאמר״ (במדבר יא:יח), לצד שדן בדעתו כי דעת עליון היא להקדים מאמרו לישראל, שאם היתה כונתו להקדים האסיפה לא היה לו לצוות לו מאמר העם, אלא הרי זה מגיד שיקדים מאמר לעם ואחר כך יאסף הזקנים לאהל ויעשה כל האמור בענין.

וטעם אשר הקדים ה׳ מאמר האסיפה, לצד שבזה היתה תשובה לדברי משה שאמר ״לא אוכל לבדי לשאת את כל העם״, לזה הקדים להשיבו על דבריו תחלה, ואחר כך צוהו לדבר אל בני ישראל. וידע ה׳ כי משה חכם לדע הצריך להקדים, כמו שכן השכיל עשות.

עוד אפשר לומר כי מאמר וידבר אל העם את דברי ה׳ הם דברי אסיפת הזקנים לבד, וחשב עד אשר יגמר מה שצוה ה׳ באסיפת הזקנים ויצא לדבר אל העם מאמר שני ״ואל העם תאמר״, וגם מדברי מדרש תנחומא משמע כן.

סביבות האהל. לא פתח האהל כפי שהיה המנהג אפי׳ בהקהל שכל העם עמדו בחצר פתח האהל אבל כאן עשה בכוון להגיד להם שלא יהיה כח כל א׳ לכל ישראל אלא איש לשבטו. והעמיד אותם כל א׳ לנכח שבטו. ומש״ה כתיב כאן מזקני העם ולא מזקני ישראל כדבר ה׳. אלא משום שכבר ביארנו לעיל ט״ז דזקני ישראל היה משום רוה״ק ונבואה. וזקני העם היה משום כח הנהגה לעם. וכאן במעשה שהעמיד אותם סביבות האהל. הוא משום שהיו זקני העם לצורך הנהגה. משום זה הכח היה הענין נדרש להעמיד דוקא סביבות האהל. אבל במה שהיה כחם להיות נביאים ובעלי רוה״ק אין נ״מ. ונביא לשבטו נביא לכל ישראל:

ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' הודיעם שבשר זה יגיע ממנו פורענות למען ישובו מדרכם, וכמ"ש בספרי (פסקא צ"ה), שרצה להשיבם מדרכם ולא שמעו לו:

ויעמד אותם סביבות האהל ה' אמר לו (פט"ז) ולקחת אותם אל א"מ והתיצבו שם עמך היה הצווי שיכניסם אל א"מ בפנים ושם ידבר עמו, ובאשר לא היה נכנס לאהל מועד עד שיקרא כמ"ש חז"ל, העמיד אותם סביבות האהל והמתין עד שיקרא אותם, אולם אחר שא"ל ה' עתה תראה היקרך דברי, לא רצה להכניסם אל א"מ, כי הדבור באהל מועד לא היה דרך מקרה רק דרך קביעות וה' רצה עתה לדבר דרך מקרה, לכן לא קרא אותם שיכנסו לפנים רק יצא ודבר עמו בחוץ שזה דרך מקרה, כי שם אינו מקום הקבוע לדבור, וע"כ כתוב ויעמד אותם ותחלה אמר לשון התיצבות, כי פעל יצב הוא במקום שצריך התחזקות וזה היה אם היו נכנסים לפנים, אבל בחוץ שלא היה צריך התחזקות כתיב עמידה: