במדבר יא, כג

עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי אמר לפניו הריני הולך ומפיסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפיסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאת שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָךְ פִּתְגָמִי אִם לָא

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הַאֶפְשַׁר דְאִית קֳדָם יְיָ מַחְסוֹר כְּדוֹן תֶּחֱמֵי הַיְאַרְעִינָךְ פִּתְגָמִי אִין לָא

היקרך. כמו ויקר מקרה:

היד ה' תקצר. מלמצוא דרך שימאסו כל מאכל תאוה כאמרו עד אשר יצא מאפכם:

עתה תראה היקרך דברי. תראה שיקרה זה שיאכלו מן הבשר בהמשכם בבחירתם אחר התענוג עד שיצא מאפם וימאסו בו מבלי שאסיר בחירתם כלל כי אמנם יוכלו לשוב בתשובה מאהבה ומיראה אם ירצו כאמרו ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה:

ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר. כלו' כמו שבידי להספיק כן בידי לאחוז בידם עד שיתקיימו דברי וזש"ה ויטוש על המחנה וגו' וכאמתים על פני הארץ מגובה שלא היו צריכין אפי' להושטת יד. ד"א הצאן ובקר וגו' בודאי משה היה יודע שיש כח ביד הקב"ה להספיק אלא ה"ק אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבת קרבן אל פתח אהל מועד ואין כאן אלא שלש כהנים אהרן ובניו וא"כ המורם מהם יבא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם בניחותא כלו' אם היו שואלים דגים ואתה היית מספיק להם ניחא שאין בהן קרבן אבל בשר שאמרת ליתן להם דמשמע מצאן ובקר קשיא לפי שצריכין לעשות מהן קרבן. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה שאתן להם בשר ולא יצטרכו לקרבן וזהו השלו שאין מביאין ממנו קרבן:

ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר אין דעתי ליתן להם ע״י השבעים איש אלא על ידי וידי לא תקצר.

עתה תראה היקרך דברי שאתן להם אבל לא ע״י השבעים איש.

היד ה׳ תקצר וגו׳ היקרך דברי וגו׳. יתבאר על פי שני הדרכים שכתבנו, לדרך הראשון שפרשנו שתמיהת משה היתה כי לא יסתפקו כלם במין בשר הנתן להם ותרעומתם עומדת לעד, הודיעו ה׳ כי יש יכלת בידו לתת מין בשר שימלא כל תאותם בו, והוא מאמר היד ה׳ תקצר, פרוש לתת במין בשר אחד די ספוקם כל אשר יתאוו כל המתאוים. ואמרו עתה תראה היקרך דברי, פרוש דבר אחד שאני עושה או דבור אחד שאמרתי לעשות יהיה יקר כל כך שיש בו הסתפקות לכל חלקי התאוות שיכולין להיות, שיתן להם מין בשר שיש בו כל מיני בשר שיכולין להיות בעולם. ושעור תבת יקרך הוא יהיה יקר אצלך כשתראה יקר הפעלה. או יתפרש יקרך יהיה לך ממנו יקר כשיתן ה׳ על ידי משה מין הבשר שאין כמוהו יהיה למשה יקר וגדלה בעיני ישראל להאמין בו ובנבואתו ויתיקר בעיניהם.

ולדרך שני שכתבנו שתמיהת משה היתה לחשבו שהבשר שממנו ישבעו בני ישראל הוא מהנמצא, אבל מהנס, לא יעשה נס לדבר כזה, אמר ה׳ אליו היד ה׳ תקצר פרוש האם נכון שיד ה׳ חס ושלום תקצר, ואם כן אם לא נעשה הנס יאמרו כי לא תגיע יד עליונה עשות מבקשם, ולזה יחפץ ה׳ עשות נס שלא כסדרו בשביל חלול השם, ולזה גמר אומר עתה תראה במה שאני עושה תראה היקרך דברי וגו׳, פרוש יהיה יקר בעיניך מכאן ולהלאה דברי, פרוש דבר הנוגע לי לכבודי, כשתראה שאני מקלקל השורה ועושה נס לשקר בשבילי שלא יחללו שמי, מזה תדע שעור הקפדתי על הדבר אם גדול או קטן הוא. ותמצא רז״ל (קידושין מ.) שהפליאו לומר בענין חלול השם שהקפדתו גדולה.

היקרך דברי. לפי פשוטו מלשון מקרה. אבל א״כ הכי מיבעי היבוא דברי או היקרה דברי. אלא נכלל בזה עוד כונה מלשון קריאה אם אתה קורא דברי. פי׳ אם אתה מבין אותם לתכליתם. וכמש״כ לעיל שלא הבין משה כונת הקב״ה. וכיב״ז נתבאר בפרשת בשלח בענין והיה ביום הששי והכינו וגו׳ אלא דשם נתרעם הקב״ה על משה. משא״כ כאן סיכל המקום בכוון הבנת משה שלא יבין עד אשר יראה כדי שיגיע לידי כך. וכיב״ז ביארנו בספר בראשית י״ח י״ג אצל א״א שלא הבין א״א דבר ה׳ מחמת שלא רצה הקב״ה שיבין. והנה השיב הקב״ה למשה שתי תשובות. חדא היד ה׳ תקצר גם בדרך הטבע להביא סך כזה. שנית שלא הבין לקרות דבר ה׳ והכונה שהרבה ימותו ביום הראשון. וממילא לא יהיה הצורך כ״כ לכל החודש:

ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר נתן לו ה' בחינה שיבחן שישראל נפלו כעת ממדרגת שלמותם, והוא עפ"י מה שבררתי במק"א שמדרגת נבואת משה היתה נערכת לפי מדרגת שלמות ישראל, שבעת שלא היו ישראל במעלת שלמותם גם נבואת משה היתה במדרגה נמוכה, וכמ"ש לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ואמרו דכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, ובארתי דאין הפי' שלא שרתה שכינה כלל דהא רוב התורה ניתנה על ידו בימים האלה, לבד כי אמרו שבשאר נביאים לא שרתה עליהם השכינה בדרך קבע רק בדרך מקרה כמ"ש ויקר אלהים אל בלעם, לבד על משה היתה הנבואה שורה בדרך קבע, [וכבר כתבו המפ' שמ"ש ויקרא אל משה בא' זעירא יען שבענותנותו לא רצה ליחס את עצמו הגדולה שבאתהו הנבואה בדרך קבע וכתב ויקר שבאתהו בדרך מקרה] וכל אותן ארבעים שנה שהיתה מעלת ישראל מושפלת בעיני המקום היתה גם נבואת משה בדרך מקרה, וזה הסימן נתן לו ה' להבחין בו אם ישראל זכאין או לאו במה שבאה אליו הנבואה בעת אסיפת הזקנים ממקום נמוך, כמ"ש וירד ה' בענן שהוא אספקלריא שאינה מאירה, וז"ש היד ה' תקצר [יד ה' הוא כנוי לשפע הנבואה כמ"ש היתה עלי יד ה' (יחזקאל ל״ז:א׳), ויד ה' עלי חזקה (שם ג). אמר הכי יד ה' קצרה מהשפיע שפע נבואתו ביתר שאת ויתר עז כפי שיוכן שלמות המקבל לקבלה, וא"כ עתה תראה ערך ישראל בבחינה זו, היקרך דברי ר"ל אם דברי נבואתי יבאו אליך בדרך מקרה אם לא רק יבאו בדרך קבע, ובזה תבחן מדרגת ישראל, ובמד' שו"ט הובא בילקוט אמר הקב"ה למשה תן בשר לבני, א"ל מאין לי בשר א"ל צפרדעים לא היה לך במצרים כנים לא היה לך במצרים כ"כ היית עשיר, א"ל רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי וכאן אין לי היד ה' תקצר. נראה כונתו לפמ"ש שמשה טען שלפי מדרגתו הגדולה אין בכחו להשפיע בשר שהוא מאכל גשמי, והשיב לו ה' שאיך היה בכחך להביא במצרים כנים וצפרדעים שמלבד שהוא דבר גשמי ומשוקץ, היה משמש לפורענות, והשיב כי זה לא היה מכח שלמותו ובזכותו, רק משלך מקצפר להעניש את הרשעים, כמ"ש שלשה דברים לא נמסרו ביד שליח וכו' אף פורענותם של רשעים שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו, והשיב לו דבר זה אוכל לעשות גם היום להשפיע בשר אשר בו מתו בקברות התאוה מצדי, ומפרש היד ה' תקצר להשפיע גם בלעדיך, ועתה תראה היקרך דברי ר"ל שיקרך עון בדבר הזה שתהיה פורענות זו על ידך או שיהיה ממני בעצמי בלעדיך:

פ הטפל ר"ל ריב:

צ ר"ל לעשות פשרה באת אפשר שלכך שלחך שאין בו כו':