במדבר יא, כא

שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים ור' משה הדרשן פרש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:

וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאָה עַמָא דִי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּשְׂרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין

וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרִין רִגְלְיַין עַמָא דַאֲנָא שָׁרֵי בֵּינֵיהוֹן וְאַנְתְּ אַמְרַתְּ בִּישְרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יֶרַח יוֹמִין

שש מאות אלף רגלי. ואין צורך להזכיר הפחותים. ורבים פירשו זאת הפרשה לטעמים רבים יש אומרים כי משה אמר מה שיאמרו לו ישראל בעת שישאלו מה הוא הבשר והתשובה שיאמר להם אין לכם צורך לשאול היד ה' תקצר. ולא אדע למה הצרה הזאת רק הדבר כמשמעו כי משה לא ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש:

ויאמר משה שש מאות אלף וגו' - צריך לפרש זה דוגמא שפירשתי: לא יוכל העם לעלות אל הר סיני. אף כאן משה היה מתיירא על מה שאמר הקדוש ברוך הוא: ואכלו חדש ימים - וגם אמר: והיה לכם לזרא. ושאל מן הקב"ה, אתה אמרת שיאכלו חדש ימים והלא - שש מאות אלף רגלי - לבד הנשים והטף והלא כל צאנם וכל בקרם לא יספיק להם חדש ימים, והיאך תקיים זה הדבר?! או תכלה אותם וישארו מעט ויסתפקו עד חדש, שהרי אמרת: והיה לכם לזרא?! או תעשה להם נסים להביא להם בשר ממקום אחר.

שש מאות אלף רגלי. ויצטרך רב בשר להשביעם:

ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ואם כן יהיה הבשר שתתן להם רב מאד כאמרו וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף מכל מקום:

ויאמר משה שש מאות. ומקשים העולם היאך עולה על דעתו של משה לומר דבר זה וכי לא היה יודע שהיה בידו של הקב"ה להספיק שאלתם. ופי' הגאון רבינו נסים דה"ק ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כלו' עם רב הם ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כלו' אמרת באף ובחמה כדכתיב עד אשר יצא מאפכם בשר אתן להם ביום אחד כדי לאכול חדש ימים. הצאן ובקר ישחט להם כלו' על מה שאמרת להספיק ידעתי כי כל תוכל אבל מה שעל האדם לעשות מה יהיה וכי יוכלו בני אדם לאסוף ביום אחד לצורך שש מאות אלף רגלי עד חדש ימים ואם כל דגי הים יאסף כלו' אם יהיו כל דגי הים נצודים במצודה ולא יהיו צריכים כי אם לאסוף כלו' היכולין לאסוף ביום אחד לצורך חדש ימים:

שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. מלבד הפחותים, ואתה אמרת בשר אתן להם וגו'. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, חלילה שיסתפק משה ביכלתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כלומר והן מחוסרי אמנה ואינן ראוים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם, הצאן ובקר שיש להם שהוציאו ממצרים או כל דגים שבים שיכולין לצוד באותו צד המדבר שהם בו ישחט ויאסף להם ומצא להם, היספיק להם, בתמיה.

והנה דעתו של משה ע"ה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינם ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות, וכן כתוב (תהילים ע״ח:י״ח) וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם, ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב"ה היד ה' תקצר לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כי הרוח אשר עליך אני מאצילו על שבעים ומספיק להם, זהו שאמר מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח, ומאריך והולך בענין אלדד ומידד, וכשם שהרוח שלך אחד ומספיק לשבעים איש הזקנים כך אני יכול להספיק בשר לאותו רבוי מן העם שאמרת שש מאות אלף רגלי שלא בדרך נס כלל אלא בדרך טבע ומקרה, הוא שכתוב אחר כך ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה, וזהו לשון ויגז שלוים, כי היו מקובצים בפאת ים והפריחם לשם מלשון (תהילים צ׳:י׳) כי גז חיש ונעופה.

והנה הודיעם בפרשה זו שהוא יתעלה אין ידו קצרה להמציא להם ולהספיקם בשר גם בדרך הטבע, זולתי צאן ובקר ודגי הים, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומה שאמר היד ה' תקצר היה ראוי לומר הידי תקצר, אבל הוא כמו (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה'.

ורש"י ז"ל פירש הצאן ובקר ישחט להם, כדי שיהרגו, הוא שאמר למעלה עד אשר יצא מאפכם, ומצא להם, ותהא אכילה זו מספקתן לעולם, וכי שבחך הוא זה, משל לסוס שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה היד ה' תקצר, אם לא אתן להם בשר יאמרו שידי קצרה, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, מוטב יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד ה' קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי אם לא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על בקשתן מאחר שאינן אלא מבקשי עלילה לא תספיק להן סופן לרנן אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים, א"כ יאמרו שידי קצרה.

והחכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו ז"ל, הצאן ובקר ישחט להם, כי כאשר התאוו תאוה היו להן צאן ובקר הרבה אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים כדכתיב (ויקרא י״ז:ג׳) איש איש מבית ישראל וגו', ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב (שם ז) אשר יאכל מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה, ועל כן יאמר הצאן ובקר ישחט להם כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום ומצא להם באמת יספיק להם, אבל אם זה לא יהיה איך יאכלו בשר שיספיק להם, ענהו הקב"ה היד ה' תקצר, אני אתן להם בשר שיספיק זולתי צאן ובקר ודגים, כן כתוב בשרש מצא בספר מכלול, והוא פירוש נכון, אלא שלשון כל דגי הים אינו מתישב על הלשון לפי הענין.

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו׳ רבונו של עולם אמרת לי אספה לי שבעים איש ונשאו אתך ואל העם תאמר ונתן ה׳ לכם בשר ע״י שבעים איש אלו וכי יש יכולת ביד שבעים איש לתת בשר לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף.

ויאמר משה שש מאות אלף. הכי קאמ' איזה בשר תספיק להם שאם אמרת הנני ממטיר לכם בשר מן השמים כמו שאמרת במן לא הייתי תוהא אי אמרת אביא להם בהמות וחיות אינו תימא כי ידעתי כי כל תוכל אבל אתה אומ' בשר אתן להם משמע שהבשר כבר בעולם והיכן הבשר בעולם שיספיק להם ולכך לא הקפיד המקום שהרי לא אמ' שלא יוכל אלא תמה היכן הוא בעולם וענה לו הק"ב היד ה' תקצר גם בארץ יש לי הרבה בריות שאין אתה יודע:

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם בכאן יש ספק גדול איך קצר מרע"ה ידו של הקב"ה באמרו שלפי שהם רבים לא יוכל להספיק להם מבשר עד שאמר הקב"ה היד ה' תקצר. ורש"י ז"ל הביא תשובה לזה ממד"ר בשם ר"ש: תשובה שנית בשנקשה קושיא אחרת למה שאלו בשר שהרבה בשר היה להם שנאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד ופרעה היה אומר לכל ישראל צאנכם ובקרכם יוצג וכתיב וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וא"ת אכלום הא כתיב בשנת הארבעים ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. והתשובה לאלו השתי קושיות יש מפרשים שצאן ובקר הרבה היה להם אבל לא היו יכולין לאכול מהם עד שיביאום אל פתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט צאן וגו' ולזה אמרו מי יאכילנו בשר בשר יש לנו אבל מי יתן אותה לנו לאכול ולזה לא אמרו מי יתן לנו בשר ולזה אמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והכהנים לזרוק הדם ולהקטיר חלבים אינם אלא ג' אהרן ושני בניו ואיך ימצא להם אמת הוא שאם את דגי הים יאסף להם ומצא להם והשיב הש"י היד ה' תקצר אני אתן להם בשר שלא יהיו צריכים להקריב ולזרוק הדם והם שלוים ולז"א ישחט להם ולא אמר ינתן להם אלא ישחט לומר אין להם שוחטין וא"ת היה לו לומר אם את דגי הים יאסף להם ומצא להם התשובה משמע שאם יאסף דגים מועטים יספיק להם וזה אינו אמת: תשובה שלישית בשנקשה קודם אחר שאמר הקב"ה עד חדש ימים למה לא המתין הקב"ה להורגם עד חדש ימים אלא הבשר עודנו בין שיניהם מתו ונאמר שלפי שאמר הקב"ה שישראל יאכלו כל כך עד שימותו מאכילה גסה לז"א שש מאות אלף רגלי פירוש העם הרב הזה אשר אנכי בקרבו כלומר בתוך קרבם ומבין מחשבותם כאלו הייתי במעיהם ידעתי כי לפי שאתה אמרת וגלית הענין שיאכלו חדש ימים ובאופן זה ימותו יזהרו בעצמם כי אין זו גזירה כשאר גזירות על צד העונש שבאות בכל ענין שאף אם צאן ובקר ישחט להם כי הבשר מוכן לאכול יקחו הצריך להם וישמרו ממנו ספוק לזמן רב ולא יאכלו במהירות ובאכילה גסה כמתאוים באופן שימותו וכן אף אם יהיו דגים ויהיו כל דגי הים ישמרו אותו לספוק זמן רב ואם כן איך יהיה נשלם מה שגזרת מה שהוא תלוי בבחירתם וזה הוא שאמר ומצא להם השיב לו הש"י אף אם לא ימותו בסבת האכילה הגסה בחדש ימים היד ה' תקצר האם אין בי כח לקיים גזירתי אם לא בדרך טבע יהיה בנס כמו שאמר הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת זה יורה כי לא היתה האכילה הגסה סבת מיתתם רק עונש הקב"ה. וא"ת והלא הקב"ה אמר שדרך טבע ימותו ושיאכלו חדש ימים ואיך מתו מיד: התשובה שהם חטאו חטא אחר בשכוונו לאכול מעט כדי שלא יתקיים גזירת הקב"ה ולכן מתו מיד וזהו מה שאמר וישטחו להם שטוח כלומר לא רצו לאכול הרבה אלא מעט מעט ולכן שטחום לקיום לספוק זמן רב ולזה שטחום כדי שלא יתעפשו אחר שרצו לשומרו לספוק כמו שמולחין בשר שיתקיים לכל החורף ולכן לא המתין להם הקב"ה לחדש ימים בראותו כוונתם הרעה כי נסו את השם בתאותם ושיתנהגו באכילה באופן לא יזיקם וידעו כי מהשי"ת בא להם העונש כך נ"ל והוא נכון מאד. עוד פירוש רביעי שחשבתי בהיתר זאת הקושיא וכתבתיו בדרושים שחברתי לקצת עניני התורה:

ויאמר משה וגו׳ הצאן ובקר וגו׳. נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם, שאין נכון לאמר כזה אפלו מאדם שלא הכיר גדלת אלהי ישראל, ומכל שכן לאיש האלהים. ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא, למה יומתו שש מאות אלף וגו׳ בשביל הבשר. והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך לישב פשטן של דברים. עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן. עוד צריך לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו׳, גם בלא נס יש להם מקנה לזון ממנו חדש ימים, ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות י״ב:ל״ח) ״וגם ערב רב וגו׳ וצאן ובקר״ וגו׳. עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חדש ימים, והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל?

אכן יתישבו הכתובים בשני דרכים. האחד, כשאמר ה׳ אליו שיתן להם בשר סתם, הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו׳, פרוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפץ בשר צאן, וזה יחפץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם משמע מין בשר אחד, מה היא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו׳ ומצא להם, פרוש מבקשם, אם את כל דגי פרוש מיני דגים וגו׳ ומצא להם פרוש מבקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים. ורשם שני קצוות הבשר, צאן ובקר, וקצה האחרון – בשר דגים, והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים. ואמר כל דגי הים פרוש, שלא יועיל במינים מהדגים אלא אם יביא כל מיני דגים שבים, שזולת זה – המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה וכל מיני עופות וכל מיני דגים המספיקים להם חדש ימים. נמצאת אומר שעקר הפלאתו היתה לצד שהבין מדברי ה׳ כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר לא היה מתמיה. ובזה נתישבו כל הדקדוקים ודברי משה חן. ועקר כונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל, כי ה׳ תלה זה בזה.

ודרך שני על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות נח.) שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה׳ אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם זכרונם לברכה (במדבר יא:כ) בפרוש רש״י ״והיה לכם לזרא״ שכן קורין וכו׳ לחרב זרא, אם כן לא על הנס מדבר הכתוב אלא שיאכלו מבשר הנמצא. ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכל שלשים יום. ומאמר בשר אתן להם שנראה שיתנו מחדש, פרוש הוא שיתן להם רשות לאכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכל ממקניהם והיו לעבודת ה׳, ואמר ה׳ כי יתן להם רשות לאכל בשר. ומאמר אם את כל דגי הים, פרוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם, אבל לא היה להם הסתפקות אפלו ליום אחד בחדש, כששער משה דבר הצריך לששים רבוא שלשים יום שער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו. ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה׳ נס לתכלית דבר רע כמו שכתבתי. ולדרך זה תמיהת משה תמיהא ואין עליו אשמת דבר, כי אינו עושה חסרון ביכלת ה׳ חס ושלום.

רגלי. ההולכים ברגל. והמה אוכלים הרבה כדאי׳ במס׳ שבת דקנ״ב דוק בככי ותשכח בנגרי. ונצרכים להרבה בשר:

אשר אנכי בקרבו. אשר הנני נושא ונותן עמם בהנהגה. והדבר מובן שלכל א׳ יש טפלים הרבה נשים ובנים ועבדים וכולם צריכים לאכול. א״כ הוא מספר הרבה מאד:

בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. לא אמרת בשר אתן להם חודש ימים. ואכלו. שהי׳ במשמע שיתן בכל יום כדי צורך היום. וכמו שהי׳ בשליו הראשון שירד עם המן דבר יום ביומו. משא״כ עתה אמר ה׳ ונתתי להם בשר. הרי נתינה אחת. ואכלתם חודש ימים. א״כ הוא שפע שאין לשער. ויפה כתב הרמב״ן שלא הסתפק משה אם אפשר בדרך נס. אלא שידע שלא יהי׳ נס. ומיהו בטעמו של דבר שידע משה כן. סיים הרמב״ן משום שלבסוף יהי לקללה וכבר אמרו חכמים אין דבר רע יורד מן השמים עכ״ל. וזה המאמר במחלוקת אמוראי בב״ר פנ״א. וגם אינו ענין לנס. שהרי אפשר להיות הנס שלא מן השמים והרי בפירוש אי׳ בחולין דף קכ״ז א׳ דאיכא ניסא לפורענות. וע״ע חגיגה דף י״ב ב׳ בענין שבעה רקיעים. אבל עיקרו ש״ד הוא משום דאי׳ בתענית דכ״ד דחזא למלאכי דמייתי חלא והוי קימחא דסמידא ואמרי מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא. ופרש״י דבמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון. ואם כן האיך יעשה הקב״ה נס להנות להם באיסורא. ולא דמי למן ובאר דחיי נפש הוא וא״א בלעדם. ותו דהמן והבאר היו בריאה ממעשי בראשית כדתנן במסכת אבות פרק ה׳. משא״כ בשר שיבא בשביל תלונה בדרך נס לצורך הנאה אסור להנות ממנו. מש״ה ידע משה שרק בטבע יהיה כך. ע״כ לא צייר בנפשו איך יהיה בטבע. שבנתינה אחת יהיה מאכל חודש ימים לששים רבוא רגלי לבד מטף לאין שיעור:

ויאמר משה הרועה הנאמן הזה כשמעו חרפת עמו בהגדיל חטאם עד תכלית המרי שהיתה כונתם בזה למרוד בה' המוציא אותם ממצרים ולפרוק עול תורה ומצות, אזר כגבר חלציו להמליץ עליהם, וטען שזה מן הנמנע בהשקיף על מעלתם ושלמותם בעת ההיא משני פנים, אם מצד עצמם ואם מצד מנהיגם כי בשני אלה יבורר מעלת עם ועם וצדקתם, [א] בהיותם צדיקים מצד עצמם [ב] בהיות להם מושל צדיק ורועה נאמן אשר בטיב הנהגתו יוליכם אל הצדק ואל המישרים כמ"ש חולין (דף ד' ע"ב) מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים מכלל דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, ומצד שני אלה בא לברר שלמות ישראל וצדקתם, אם מצד עצמם מבואר אמונתם בה' במה שיצאו אחריו ההמון הגדול הזה אל המדבר חורבה, ולא לבד שלא שאלו מאין יקחו צרכיהם בארץ לא זרועה הלכו כלם רגלי ולא לקחו עמהם רכב וסוס וחמור לדרך המבהיל הזה, ועז"א הלא שש מאות אלף רגלי שעם היותם שש מאות אלף בכ"ז כלם הולכים רגלי, שזה מורה על גודל בטחונם ואמונתם, וזאת שנית מצד מנהיגם שהיה מבחר האנושי ועז"א העם אשר אנכי בקרבו שאני המנהיג אותם, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים שמזה תוכיח שאין חטאם מצד התאוה רק מצד הכפירה, כי אף שישיגו תאותם לא יתחרטו ויעמדו במרים לאכול את הבשר, וזה דבר שאי אפשר כי אני אומר:

הצאן [הה"א הוא תמיה המתקיימת] אם רק צאן ובקר ישחט להם, שבזה תופסק תגבורת התאוה כמי שיש לו פת בסלו שאינו מתאוה כ"כ, אז ומצא להם, ולא יאכלו ממנו כי כבר יתחרטו על חטאם כאשר תרף יד התאוה מעט קט, ולא לבד אם ישחט להם צאן ובקר, אלא אף אם את כל דגי הים יאסף להם הגם שהדגים אינם בשר רק קרובים לבשר ג"כ ומצא להם, והפליג בדברו כי כבר יקרה לפעמים שהמתאוה לא יאכל מן הדבר אשר התאוה אליו בשלא ימצא ממנו רק מעט שמרוב חפצו בו יניח אותו למועד שמור ולא יאכלהו תיכף, ועז"א שאפילו יאסף להם כל דגי הים וישחט צאן ובקר הרבה בכ"ז ישימו רסן לתאותם כשיראו הבשר שחוט לפניהם ודגי הים צבורים ומונחים ולא יאכלו בשר תאוה אשר יודעים שחוטאים בו נגד ה':

ס (נחלת יעקב) אבל הילודים במדבר לא בכו שלא היו יכולים לומר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ואף על גב דכתיב ויבכו גם בני ישראל אפילו הכי סבירא ליה דלא בכו הילודים במדבר: