במדבר יא, כו

וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו אמרו אין אנו כדאין לגדלה זו:

והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כלם נקובים בשמות, ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לשנים עשר שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לאחפץ בך:

וְאִשְׁתַּאֲרוּ תְּרֵין גַבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנוּן בַּכְּתִיבַיָא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא

וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְּשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא

וְאִשְׁתַּיְירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחַד מִנְהוֹן אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיָינָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּא וַאֲמַר הָא משֶׁה נְבִיָיא סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מִתְכְּנַשׁ מִגוֹ עַלְמָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן תַּלְמִידוֹ מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא מִן בַּתְרֵיהּ וּמֵידָד מִתְנַבֵּא וַאֲמַר הָא סַלְוָון סְלֵק מִן יַמָא וַהֲוֵי תַקָלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתַרְוֵיהוֹן הַוְיָין מִתְנַבְּיָין כַּחֲדָא וְאָמְרִין בְּסוֹף עֲקַב יוֹמַיָא גוֹג וּמָגוֹג וְחַיָילוּתֵיהּ סַלְקִין לִירוּשְׁלֵם וּבְיָדוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא אִינוּן נָפְלִין וְשׁוּבַע שְׁנִין דְיוֹמִין יַדְלִיקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מָנֵי זְיָינֵיהוֹן לְחוּרְשָׁא לָא יִפְקוּן וְאִילָן לָא יְקוּצוּן וְאִינוּן הֲווֹ מִשַׁבְעִין חַכִּימַיָא וְלָא נְפָקוּ שַׁבְעִין חַכִּימַיָא מִן מַשְׁכְּנָא עַד אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבָּן בְּמַשְׁרִיתָא:

והמה בכתובים. בתחלה:

ולא יצאו. ממחנה ישראל אל אהל מועד:

בכתבים - שנכתבו לצאת אל האהל ולא יצאו מתוך ענוה כמפורש בסנהדרין.

ותנח במסרה (עמ"ש בפ' נח):

וישארו שני אנשים היתרים על השבעים.

שם האחד אלדד ושם השני מידד. הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם לפי שהזקנים נפסקה נבואתם שהיתה משל משה שכך אמר הקב״ה ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל אלו נבואתם היתה מאת הקב״ה כדכתיב ותנח עליהם הרוח וגו'.

ותנח עליהם הרוח. אע״פ שלא נבחרו בכלל השבעים הואיל והיו ראויים לכך לא הוכלמו ושרתה עליהם הרוח ונתנבאו.

והמה בכתבים פרש״י נטל ע״ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק. וא״ת הרי קנאה גדולה מוטלת בדבר שיוכלו האחרונים לומר שמי שיטלו תחלה מסברא יעלה ביד כל אחד פתק זקן ולפי שהפתקין של זקן יתרים על הפתקין של חלק, אלא י״ל כמו כן מסברא זו השבעים ראשונים יכולים לומר שמא השנים פתקין של חלק יגיעו לידינו מתוך שאנחנו הרוב קודם שיגיעו ליד השנים האחרונים ע״י שהם המיעוט ונמצא שאין יתרון לזה מזה.

ולא יצאו האהלה לא יצאו ממחנה ישראל אל אהל מועד עם האחרים.

ויתנבאו במחנה ועל מי היו מתנבאים על גוג ויחזקאל רמז נבואתם כדכתיב כה אמר ה׳ האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד הנבאים שנים אל תקרי שנים אלא שנים.

וישארו שני אנשים במחנה. איכא למאן דאמר במחנה נשארו שידעו שהק' צוה שבעים ומשה בירר ע"ב שלקח ששה מכל שבט אמרו אין אנו רואים לאותו גדולה הוצא מהשבעי' אל האוהל ולא תצטרך לגורל ולא יהיה בושת לאותן שיטלו חלק ולפי שמיעטו עצמן הוסיף הק' גדולה על גדולתן שהאחרים נתנבאו ופסקו שבאה נבואתן מכחו של משה והם נתנבאו ולא פסקו שבאה נבואתן מהק' והמה בכתובים בכתב שנכתבו שם השבעים ושנים זקינים כשנקבו בשמות לבא אל הגורל ואיכא למ"ד בקלפי נשארו שכשראו שנים מן הזקנים שנטלו חלק אמרו עתה יתביישו ולא רצו ליטול פתקיהם אלא אמרו אין אנו ראוים לאותה גדולה יהיה אילו שנים במקומינו והלכו להם ולא יצאו האהלה להתנבאות וזהו והמה בכתובים שבפתקיהם היה כתוב זקן שכבר נטלו החלקים:

והמה בכתובים אז"ל במבוררים לסנהדרין ונכתבו כולן נקובי בשמות ועל ידי גורל לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שמגיע להם חמשה חמשה אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד מה עשה נטל ע"ב פתקים ועל שנים חלק אמר להם בואו וטלו פתקיכם מתוך קלפי מי שעלה בידו זקן נתקדש מי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך ואלדד ומידד היו ביניהם אמר זה לזה אין בזקנים הללו פחותים ממנו מוטב שנתבייש אנו ולא יתביישו הזקנים ועשו עצמן שיורין אמר הקב"ה אלו שנעשו שיורין תשרה עליהם רוח הקדש מיד ויתנבאו במחנה ולכן הוסיף להם השם כבוד גדול ששאר הזקנים לא נתפרשו שמותן והם נתפרשו ושאר הזקנים היו מתנבאין מרוחו של משה ולא מרוח השי"ת שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ובהם כתיב ותנח עליהם הרוח וכתיב כי יתן ה' את רוחו עליהם ושאר הזקנים פסקה נבואתם ואלו לא פסקה שנאמר ולא יספו ות"א ולא פסקן והזקנים נבאו על הדור ההוא ואלדד ומידד נבאו אף על הדורות אחרונים שאמרו ז"ל שנבאו על עסקי גוג ומגוג לדעת קצת החכמים ז"ל וא"ת מי הם אלו קבלה ביד הנביאים הראשונים כי אלדד ומידד היו אחי משה מן האב שידע עמרם ממשה אסור עריות שעתידה תורה לאסרתם ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו הנאסרים להם וזהו אלדד פירוש אין בו איסור דד שהיא דודתו וכן מידד וכי איסור דד יש בזה ואמרו כדשלח ר' הלל שהיה מארץ ישראל כתב לרב עמרם שראה קברם שכתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם:

וישארו שני אנשים וגו׳. צריך לדעת: א׳ כונת מאמר ״וישארו״ מנין נשארו. ב׳ למה הצרך להזכיר שמם. ג׳ אמרו ותנח עליהם וגו׳, ממה נפשך – אם הם מהשבעים הרי כבר הזכירם הכתוב בכלל השבעים, דכתיב ״ויאצל וגו׳ ויתן על שבעים״, כי מאמרו ״ותנח״ משמע דבר חדש שלא הזכר עד עתה, ואם אינם מהשבעים הלא לא אמר ה׳ אל משה אלא שבעים. ד׳ אמרו והמה בכתבים אין ידוע הכונה בזה. ה׳ אמרו ולא יצאו הלא מאמרו ״וישארו במחנה״ מובן הדבר שלא יצאו. ו׳ אמרו ויתנבאו לבסוף שהיה לו להסמיך הנמשך להם בפני עצמו והנעשה מהם בפני עצמו על זה הדרך: ״וישארו שני אנשים וגו׳ והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו״, ולמה כתב הדברים שלא כסדר הנכון?

ורז״ל נחלקו (ספרי במדבר צה:) מנין נשארו. יש אומרים נשארו מהשבעים ושנים שברר משה מישראל, ששה מכל שבט בשוה, והגריל להוציא השנים היתרים על השבעים שאמר לו ה׳, והם השנים שנשארו. ורבי שמעון אמר כי מהשבעים נשארו שלא רצו לכנס לאהל מועד לצד ענוה ושפלות ונשארו במחנה, עד כאן. לסברת האומר מהשבעים נשארו יתבאר הכתוב על זה הדרך: ״וישארו שני אנשים במחנה״ לצד חשבם עצמן כשיריים. שם האחד וגו׳, פרוש ידועים היו במדות ישרות ומוחזקים בעיני ישראל, שלסבה זו נשארו במחנה, שזולת זה יש לעם לרנן אחריהם שמאסו חס ושלום בנחת הרוח עליהם ונמצאו מחללים השם וימאסם עליון לסבה זו. אלא לצד ששם האחד המיחד אלדד ושם השני לו מידד, לזה לא דנו בהם המעשה להרע, ובזה לא נמאסו. ותנח עליהם הרוח עצמה שנחה על השבעים, לא מנעתם ההרחקה שהיתה בין אהל מועד ובין המחנה ונחה גם עליהם. ודקדק לומר ותנח, לומר ששם קנתה מקומה הרוח, כאמרם ששאר השבעים פסקו ואלו לא פסקו נבואה מהם. וקדם שהזכיר הנבואה הזכיר דברים שבהם יצדיקו העם כי דברי נבואה בפיהם אמת, ואמר והמה בכתבים פרוש מאותם השבעים שנכתבו. וכדי שלא תחשב שהכתובים הם שנכתבו בפתקי הגורלות, לזה אמר ״ולא יצאו האהלה״, הא למדת שהיו יכולין לצאת. ובזה נאמנו דבריהם שהיו נבואה, והוא אמרו ויתנבאו. וזולת התנאי הנזכר מי יחזיק דבריהם לדברי נביאות. ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

ולדברי האומר מהשבעים ושנים נשארו, יתבאר הכתוב על זה הדרך: וישארו פרוש, הגם שנשארו שני האנשים שהיו יתרים על השבעים במחנה, שם האחד וגו׳, אף על פי כן ״ותנח עליהם הרוח״ גם כן, מלבד שנחה על השבעים כמו שאמר למעלה ״ויאצל מן הרוח וגו׳ ויתן על שבעים איש״. וידיק על נכון למה הצרך לומר ״ותנח עליהם הרוח״, לצד שלא הזכיר בפסוק ראשון שנתן הרוח אלא על השבעים, הודיעך ה׳ שגם נחה על השנים. ואמר והמה בכתבים וגו׳, בא לתת טעם להצדקת נבואתם כמו שפרשתי למעלה, ואמר ״והמה בכתבים״ פרוש, בפתקים שכתב משה שבעים ושנים זקן. ומעתה הרי ראויים הם לנבואה כיוצא בשבעים ויכול להיות שיתנבאו. וכדי שלא תבין שהמה בכתובים שבאו האהלה, לזה ברר הכתוב ואמר ״ולא יצאו״ בפתקין לבא האהלה.

ודרך דרש, אולי שיודיע הכתוב שהשנים שלא יצאו בפתקין נכלמו ונכנסו במחנה, מה שלא עשו כן כל ישראל שיצאו כלם לאהל מועד, והשנים נחבאו במחנה. וירא ה׳ בשתם וכלימתם ״ויתנבאו״, והוא אמרו והמה בכתובים שהן הפתקין, ומטעם זה ולא יצאו מהמחנה, וחננם ה׳ ומלא תאותם ״ויתנבאו״.

ותנח עלהם הרוח והמה בכתובים וגו׳. לפי הענין היה ראוי סדר הכתוב להיפך. ושם השני מידד והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו. אלא משום שהיה במשמע שנתנבאו במחנה באותה שעה שחל רוה״ק על שבעים איש סביבות א״מ. והיה קשה מדוע לא יצאו האנשים עפ״י דבר משה. ואפי׳ אם חשבו שאין כדאים כפרש״י בשם ספרי. מכ״מ לא היה להם לסרב על מאמר משה חלילה. מש״ה ביאר הכתוב שמאז הודיעו להם שהמה הנבחרים ועליהם לצאת. נחה עליהם הרוח. ושוב לא יכלו לצאת. ואח״כ נתנבאו ג״כ. מעתה מובן שלא היה נבואתם אותו דבר שנתנבאו שבעים איש שהוא אותו הדבור שנדבר עם משה כמש״כ. שהרי עדיין לא נדבר עם משה. מש״ה דרשו שהיה איזה נבואה השייך למשה שהוא משה מת וכו׳. ובסנהדרין ספ״א איתא שנתנבאו מלחמת גוג ומגוג. ודקדקו מכתוב א׳ בס׳ יחזקאל:

וישארו שני אנשים במחנה אחר שנבחרו ששה אנשים מכל שבט, ולא היה צריך רק שבעים זקנים, נשארו שנים שהיו כתובים בין הנבחרים מן השבטים ולא יצאו האהלה רק נשארו במחנה, ויש בזה דעות אם נשארו ע"י שלא נפל עליהם הגורל או נשארו מעצמם. ולדעתי, האנשים האלה היו מוכנים לנבואה מצד עצמם, וכל הנביאים בדור ההוא קבלו נבואתם מכחו של משה שהוא היה הצנור המריק שפע הנבואה לכלם, כי דרך האור האלהי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים וכל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו עד שהוא יעשה צנור ואמצעי להריק האור על ידו על הכוכבים הקטנים כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח, והיה אז פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ופני מצדיקי הרבים הזקנים ככוכבים, שהאצילו אור פני משה על העם. אמנם אלדד ומידד היו מאורות גדולים בפני עצמם עד שהיו מוכנים לקבל האור האלהי ושפע הנבואה שלא באמצעות משה בצנור בפני עצמו, ותיכף שנכתבו בין הכתובים הנבחרים מכל שבט חל עליהם הרוח, וע"כ לא יצאו האהלה שתחול עליהם הרוח באמצעות משה, כי חל עליהם הרוח בפ"ע, ונשארו במחנה, בשגם כי אחר שהיתה מעלתם גדולה כ"כ לא היה אפשר עוד שיהיו ממנין הזקנים שהיה צריך שיהיו זקני העם ר"ל המוכנים להנהגה שפלה טבעיית (כנ"ל פסוק ט"ז) והם היתה מעלתם גבוהה מזה, ועתה פי' הטעם שנשארו במחנה מפני שנחה עליהם הרוח והמה בכתובים שתיכף שנכתבו שמותם בין הנבחרים נחה עליהם הרוח הגם שלא יצאו האהלה לקבל אצילות הרוח מרוחו של משה כי קבלו הנבואה מצנור מיוחד בפ"ע, ולפ"ז היה להם שני מעלות על יתר הזקנים, [א] שהם לא קבלו אצילות רק ע"י משה וע"י קרבת האהל והם קבלו האצילות בפ"ע ובמחנה כי היו מוכנים אל זה בעצמם, [ב] שהזקנים התנבאו רק אז ולא יספו להתנבאות והם התנבאו עד יום מותם, וגם שהזקנים לא נבאו להמחנה רק לפני משה כבני הנביאים שנבאו לפני שמואל כשהאציל רוחו עליהם, והם נבאו במחנה, וחז"ל אמרו שנבאו משה מת ויהושע מכניס ושנבאו נבואה עתידה על בוא גוג ומגוג באחרית הימים, שכ"ז לא היה אפשר אז לשום נביא לנבאות אחר שקבלו נבואתם מצנור של משה א"כ כל דבר שהעלים ה' ממשה לא יכול להעבירו דרך צנורו של משה לזולתו, וכשם שנעלם ממשה אז שלא יכנס לארץ כן נעלם מאתו ענין גוג ומגוג, שאם היה משה נכנס לארץ היה אז תקון העולם כמו שיהיה באחרית הימים ולא היה ענין גוג ומגוג וכל ענינם אלה כלל כמ"ש במק"א, ורק הם יכלו לנבאות נבואות אלה אחרי שקבלו נבואתם ממקור נפתח בפ"ע שלא באמצעות משה:

ק הכי גרסינן וכתב על ע' זקן וב' מהן הניח חלק ר"ל ואחר כך נתן בקלפי ובללן יחד ואם תאמר לא היה לו ליטול רק י"ב ולכתוב על י' ו' זקנים ועל ב' ה' זקנים ומי שיעלה בידו פתק של ו' יברור מאותו שבט ששה וכו'. (גור אריה) ושמא יש לומר אם כן אותו שבט שיעלה בידו פתק של חמשה יהיה בזיון לכל השבט כאלו לא בחר השם בכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו הזקן (ועיין בקצ"מ) מה שהקשה שם עוד: