במדבר יא, יח

התקדשו. הזמינו עצמכם לפרענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדשם ליום הרגה:

וּלְעַמָא תֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְׂרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָנָא בִּשְׂרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּשְׂרָא וְתֵיכְלוּן

וּלְוַת עַמָא תֵּימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְרָא אֲרוּם בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מַן יַסְפִינָנָא בִּישְרָא אֲרוּם טַב לָנָא בְּמִצְרַיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּישְרָא וְתֵיכְלוּן

התקדשו. נמצא לשבח ולגנאי לשון התקדש וכן היקדש שהוא לשון טומאה:

ואל העם תאמר התקדשו למחר. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו לומר הנני נותן להם בשר ממחרת כלשון האמור בשאר הנסים (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם, (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, הבין משה כי אין רצון הש"י בנתינת הבשר שיהיה בדרך הנס מאתו יתברך אלא בדרך הטבע.

התקדשו למחר כ״ג באייר.

כי בכיתם באזני ה'. כלומר לא מפני שאתם צריכין אלא שבכיתם כתינוק גריוש ב"ל:

התקדשו למחר וגו׳. טעם שלא נתן עד מחר, לפי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי כאן) שדרשו בתיבת ״התקדשו״, וזה לשונם: הזמינו עצמכם לפורענות, עד כאן. לזה לא רצה ה׳ לתת להם תכף ומיד, עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר, והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר, ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש, אולי ישובו בתשובה וינחם ה׳ על הרעה, כי לא יחפוץ ה׳ להשחית עמו.

ואכלתם בשר. אמר ואכלתם בתוספת וא״ו לדבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמר להם הכינו עצמכם וכו׳, כפי זה יצדק לומר ״ואכלתם״, כי הוא הודעת ענין נוסף על הראשון: התקדשו לפורענות, ועוד ואכלתם בשר.

כי בכיתם וגו׳. משמע כי יקפיד ה׳ על הבכי, וצריך לדעת מה כעור יש בבכי מצד עצמו. ונראה כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חסרון המחלט בשלילת ההשגה, שאם לא כן היה להם לשאל מה׳ כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו, וממה שבכו יורה כי הדבר מחלט אצלם כי ה׳ אין לו כח חס ושלום לתת שאלתם, והוא מה שדקדק לומר מי יאכלנו, לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה. וכן תמצא בו שאמרו רז״ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כח וכו׳, וזו כפירה ביכלת היכול על כל ברוך הוא. ועין בפסוק שאחרי זה.

באזני ה׳. פרוש, שלא חשו לדבר כדברים האלה, הגם שה׳ שוכן בתוכם, והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע שוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה׳, ועיין בפסוק שאחר זה:

כי טוב לנו וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו תיבת כי כי, גם אין לה שעור נכון בקוטב לשון הנשמע. ואולי שיודיע הכתוב כי כל כך עצמה תאות הבשר עד שבחרו במצרים לאכול בה בשר. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה׳ לאמר, פרוש, טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה׳ הוא ״מי יאכילנו בשר״, זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקדש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה׳ בהם ואמר הזמינו עצמכם לפרענות. ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה׳ שאמר לבסוף יען מאסתם את ה׳ אשר בקרבכם וגו׳, ולא מצינו שהזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפרשנו יתישב על נכון. גם ידיק אמרו מאסתם את ה׳ ביתרון תיבת ״את״, כי נתכון לומר שמאסו להיות עם ה׳ השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים.

ונתן ה׳ לכם בשר ואכלתם. צריך לדעת למה חזר לומר הדברים שאמר בסמוך. עוד שלא הספיק במאמר ״ונתן״ וגו׳ ואמר ואכלתם, והלא מובן הוא הדבר שיאכלו הנתן להם. ונראה שיכון הכתוב לומר להם שהגם שאמר ״התקדשו למחר״ וגו׳ ופרשנוהו שבא לומר שיחזרו בתשובה ולא יהיה פרענות, ולזה נתן להם זמן עד מחר, כל זה יהיה קדם נתינת הבשר להם, אבל אחר שיתן להם הבשר לא תועיל החרטה והתשובה להם שלא יאכלוהו, והוא מאמר ונתן ה׳ לכם בשר אז ואכלתם, צריכין אתם לאכל בחיוב. ובדרך רמז כפל לומר כן לרמז להם שאם יחזרו בתשובה גם כן על כל פנים יאכלו בשר, כי יצא דבר מלך שלטון, והם לא הבינו הדברים, או הבינו ולא הצדיקו.

התקדשו. הזמינו משפחות משפחות לסעודת בשר. שאין הזמנה לסעודה בלי בשר:

באזני ה׳. נכנסו לאזניו. אע״ג שלא בקשתם בתפלה. מכ״מ נכנסו הדברים באזניו:

כי טוב לנו במצרים. דאלו התאוננו בל״ז מי יאכילנו בשר לא הי׳ חש למלא דבריכם וכלשון מ״ר שמות פמ״א שומעין לשוטה מה שהוא מבקש אתמהה. אבל אחר שאמרו כי טוב לנו במצרים. וא״כ נתנו מגרעת ביציאת מצרים אשר היא יסוד לכל התורה והיא ניתן למזכרת בכל דור. ע״כ ונתן ה׳ וגו׳. לדעת כי אין בה מגרעת. וטובה היא היציאה מכל צד:

ואל העם תאמר כבר בארתי כי חטא הצדיקים שהיה להם המן למזון רוחני היה גדול יותר שהם לא בקשו בשר מצד שאחזה אותם בולמוס התאוה שלא היה מקום לתאוה אחר שהיו טועמים במן טעם בשר, רק חטאם היה מצד שכלם וכח בחירתם ומתוך מיטת וכפירה. והנה האות שבו יוכר בין החוטא מצד התאוה ובין החוטא מצד הכפירה והזדון, הוא אחר שימלא את תאותו וישיג כל תאות לבו, ואז מי שהוא שלם בשכלו ואמונתו ויודע ומאמין שהוא אסור ושהוא מוזהר ממנו רק שיצר תאותו גבר עליו ועבר וחטא, ממילא אחר שמלא תאותו וסר היצר והתאוה מעליו, אז יפקח עיני שכלו אשר עד עתה הוטחו בטיח טיט התאוה מראות ויכיר את הרע ויתחרט מיד כמ"ש הרשעים מלאים חרטה, משא"כ מי שחוטא שלא מצד תאותו רק שמתדמה בשכלו שזה מותר וכ"ש הכופר ביסודי האמונה ואינו מאמין במי שצוה והזהיר על הדבר זה חולי שאין לו תרופה כיון שגם בעת שמלא תאותו לא ישים על לבו כלל שחטא אחר שרדמה לו שאין כאן חטא ועון כלל. והנה ה' הודיע למשה שמה שחטאו בהתלוננם על הבשר לא היה בעבור תאותם או בעבור חשקם אל תועלת הבשר רק בעבור שמאסו את הדת מעיקרו והם מתחרטים על יציאתם ממצרים, וה"ז דומה כבן שהוציאו אביו מקובה של זונות והושיבו בפלטין ונתן לו כל מיני מעדנים והוא מתלונן שנפשו קצה במזונות שנתן לו עתה, שהמאכלים שאכל בקובה היו טובים יותר, שידוע שלא בעבור המאכל הוא מתלונן רק בעבור שהורע בעיניו לעזוב את הענין המגונה שהיה בו תחלה ובהפקירא ניחא ליה, והמופת לזה שגם אם יביאו לו מאותן המאכלים עצמם שהיה אוכל בבית הזמה לא יניח בעבור זה מלהתעולל עלילות בכל אשר ימצא, וכן ישראל בהתלוננם על הבשר רק תואנה היו מבקשים כי התחרטו על יצ"מ והכנסם תחת מוסרת תורה ומצות כמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם כמו שבכה הבן שעיקר בכיתו על הזמה שהפרישו אותו ממנה, וז"ש כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר ר"ל הנגלה מבכיתכם ומה שאמרתם בפה היה כי נפשכם חשקה בבשר, אבל אין האמת כדבריכם, והנה אתן לכם מופת שלא בעבור תאות הבשר היתה תלונתכם כי ונתן ה' לכם בשר ואכלתם ואם היתה תלונתכם רק מצד התאוה היה ראוי שאחר שיתן לכם בשר שאז תסור התאוה מאתכם תתחרטו על תלונתכם ותמשך ידכם מן הבשר אבל לא כן יהיה כי ואכלתם ולא תתחרטו:

י דאם לא כן התקדשו למה לי היה לו לומר ואל העם תאמר למחר תאכלו בשר. ועוד מה הזמנה צריכה לאכילה אלא לפורענות הכתובה בסוף הבאה עליהם על ידי אכילת הבשר: