במדבר יא, כה

ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:

וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִיל עִמֵהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַבְרָא סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פָסְקִין

וְאִתְגְלֵי יְיָ בַּעֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא וּמַלֵיל עִמֵיהּ וְרַבֵּי מִן נְבוּאָה דַעֲלוֹי וּמשֶׁה לָא חָסַר מִדַעַם וִיהַב עַל שׁוּבְעִין גוּבְרִין סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבָּן וְלָא פָּסְקִין

ויאצל. על דעתי מהבנין הכבד הנוסף:

וי"ו ויתנבאו כפ"א רפה בלשון ישמעאל:

ולא יספו. פעם שנית וכן קול גדול ולא יסף ולא יסף עוד לדעתה ואין מדקדוק הלשון להיותו מגזרת פן תספו בכל חטאתם אמרו חכמים ז"ל שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים וזה נכון:

כנוח ב' במס' ויהי כנוח עליהם הרוח ואידך כנוח כפות רגלי הכהנים לומר לך שנחה עליהם השכינה כמו על הארון:

וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. כתב החכם רבי אברהם ז"ל אמרו חכמים שלקח משה מכל שבט ששה ששה, והן ע"ב, ובעבור שאמר לו הש"י שבעים איש הניח השנים וזהו נכון, עכ"ל.

ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישין מן האחרים, ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוה"ק, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו. ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוה"ק שכן כתיב (ישעיהו ס״א:א׳) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח בענין מפלת גוג ומגוג, כענין שכתוב ביחזקאל (לח) כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם, ודרשו רז"ל אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהרי הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם. ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו היו מתנבאים מרוח הש"י, הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פירוש כשם שנותן מרוחו באלו הזקנים. ועוד כי הזקנים מתו במדבר לא נכנסו לארץ, ואלדד ומידד נכנסו לארץ, אלדד הוא אלידד בן כסלון, ומידד הוא קמואל בן שפטן שנבחרו לנחול את הארץ, (במדבר ל״ד:כ״א) הא למדת שבזכות הענוה זכו לרוה"ק והיה להם יתרון מעלה על הזקנים. ומה שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח, פירוש מאת משה, כי כן הזכיר ויאצל מן הרוח אשר עליו. ומה שאמר באלדד ומידד ותנח עליהם הרוח, פירוש מאת השי"ת.

ודע כי מפסוק זה וירד ה' בענן וידבר אליו יוצא שם גדול וקדוש.

ויאצל אל״ף כתיב ולא קרי.

ויתנבאו ולא יספו ולא הוסיפו על משה דוגמא ויסף חמישיתו עליו.

וירד ה׳ וגו׳ וידבר אליו. צריך לדעת מה דבר ה׳ אליו. עוד צריך לדעת למה הצרך לכל זה ולא נבא אותם מבלי כל סדר המוכן. ויתבאר הענין על פי מאמרם זכרונם לברכה בספר הזהר (פנחס רכ.) בפסוק ״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום״, כי יצו ה׳ על משה שיאמר ״הנני נותן״ וגו׳, והטעם מפני שזכה כבר משה בברית השלום ושלו יחשב, וכשרצה לתנו לפנחס נמצא שכבר נתנו למשה וזכה בו, ואין הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטל מתנותיו. כמו כן הנבואה נתן למשה למנה, וכל הבא להתנבא משה הוא הנותן מהטעם הנזכר, ולזה יקרא אדון הנביאים. והוא מאמר ה׳ כאן שצוה לאסף הזקנים והוא עמהם, וירד ה׳ בענן. ואמרו וידבר אליו פרוש לשון שררה וממשלה, כדרך אמרו (תהלים מז:ד) ״ידבר עמים תחתינו״, שעשה ה׳ השררה בדבר זה אליו, פרוש למשה, וברשותו וברצונו האציל וגו׳.

ויאצל מן הרוח. אמרו ויאצל, אולי שרומז למקור רוח הנבואה שבבחינה זו, ובדרך זה יצדק לאמר ויאצל, ואמרו מן הרוח אשר עליו, פרוש מאותה הבחינה שעליו, אבל הנאצל בא מהמאציל ברוך הוא ולא שיוציא ממשה ולתן על אחרים. או יאמר מן הרוח אשר על משה ואמר ויאצל לצד שאין הבדל לרוח שעודנו עליו לרוח הנתן ממנו לזקנים. ולדרך זה יכון במאמר אשר עליו על החלק הנאצל בעצמו שעודנו עליו אחר ויאצל. ולדברי המדרש (במדבר רבה טו,יט) כשמנה המעלות שהיו לשנים יותר מהשבעים, מנה גם כן שהשבעים נבואתם משל משה והשנים משל הקדוש ברוך הוא.

ויהי כנוח. אמר ויהי לשון צער, לדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט), שהזקנים התנבאו מאמר ״התקדשו למחר״, אין לך צער גדול מזה שאמרו לישראל בתחלת נבואתם יכינו עצמן לפרענות.

ואמרו ״ויתנבאו״ בתוספת וא״ו, לומר שמלבד שהיו כלי מכשר לנוח עליהם הרוח, עוד להם שהתנבאו. והודיע הכתוב שנבואתם היתה תכף ומיד, כאמרו ״כנוח עליהם וגו׳ ויתנבאו״. עוד יתבאר על פי סברת האומרים ״ולא יספו״ שלא נתנבאו אלא אותו יום, על זה הדרך ״ויהי כנוח״ וגו׳ לשון צער כנזכר, ועוד צער אחר להם שהתנבאו ולא יספו.

וידבר אליו. כבר נתבאר לעיל י״ז שהיה גם דבור מפורש שנופל ע״ז לשון וידבר אליו. ומזה הרוח נאצל כח הנבואה על הזקנים. לבד מה שהיה עוד דבור בתורה שבעל פה כמש״כ לעיל:

ויתנבאו ולא יספו. משמעות ולא יספו מבואר בספרי ובגמ׳ סנהדרין די״ז ובת״א ולא פסקין. ולפי הפשט נראה משום דזה כלל גדול שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון א׳ כדאי׳ בסנהדרין דפ״ט. וא״כ כששני נביאים מתנבאים ענין א׳ בע״כ אחד מוסיף ע״ח איזה דבר. והודיע הכתוב דהזקנים הללו נתנבאו מה שאמר משה בשם ה׳. אבל ולא יספו מאומה. אלא הגידו מה שאמר הקדוש ב״ה למשה במכוין. והיינו משום שנבואתם לא בא אלא מהאצלת רוח משה. משא״כ אלדד ומידד התנבאו ענין א׳ מה שלא בא תחלה למשה:

וירד ה' בענן אחר שיצא לדבר חוץ לאהל ירד בענן שזה מורה על צמצום הדבור והתעלמות השכינה, ואמר וידבר אליו ותחלה אמר ודברתי עמך שתחלה שרצה לדבר עמו דמר קבע אמר דבר עמו שמורה על השווי וכמ"ש בפי יתרו (יט ט) ועתה שדבר דבור עראי אמר וידבר אליו, ותחלה אמר ואצלתי ושמתי עליהם, וכאן אמר ויתן שהשימה מורה יותר שממון הדבר במקום הראוי אליו (כמ"ש באה"ש סי' שפ"ו) שתחלה רצה לשום עליהם רוח נבואה בקביעות לכן כתיב ושמתי, ועתה שאמר היקרך דברי באה הנבואה דרך מקרה רק בפעם הזאת, וז"ש ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו שלא נבאו רק עתה שנח עליהם רוחו של משה ולא יספו להתנבאות עוד, כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המורה שיש מי שלא יבריק לו ברק הנבואה בחשכת ליל חייו רק פעם אחד כמ"ש ויתנבאו ולא יספו: