אור החיים על במדבר פרק י

עשה לך וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לחצוצרות למסע המחנות, הלא עיני כל ישראל על הענן וכשיראוהו נוסע נוסעים? ואולי כי לצד שלא היו נוסעים יחד, אלא יקדים דגל יהודה ואחריו בני גרשון נושאי המשכן ואחריו דגל ראובן וכו׳, לזה היה צריך לחצוצרות כדי שכל אחד ידע הזמן בדיוק שיסע בו בזה אחר זה. עוד נראה בדקדוק עוד אמרו תבת לך שלא היה צריך לומר, ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שכתבנו בסמוך שלא היה מזדקף הענן עד שהיה משה אומר לו ״קומה״ וגו׳, והיה הדבר תלוי ביד משה. ומעתה נוכל לומר גם כן שיצו ה׳ שכמו כן תהיה נסיעת ישראל על פי משה לכבודו של משה, כדרך שחלק לו כבוד למסע הענן שלא יסע עד שיאמר לו ״קומה״, והוא מה שרמז במאמר לך, פרוש לרשותך ולמאמרך. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (ספרי כאן) ״עשה לך״ – משלך, גם דרשו (במדבר רבה טו,טו) ״לך״ – אתה משמש ולא אחר יכול להשתמש בהם, ושבעים פנים לתורה.

ותקעתם תרועה שנית. ולא היה מספיק בתקיעה אחת לכלן, כדרך שתוקע למערב וצפון תקיעה אחת לשניהם, כאמרם בספרי (ב׳ ע״ג). הטעם לצד שהיו מורידים המשכן ונוסעים בני גרשון קדם שיסעו דגל בני ראובן תימנה, לזה צריך תקיעה בפני עצמה אחר נסיעת המשכן:

בשנה השנית בחדש וגו׳. הקדים זכרון השנה לזכרון החדש, כדי להסמיך מאמר ״נעלה הענן״ למאמר ״בעשרים לחדש״, כי כן הוא יופי שעור הדבור.

נסעים אנחנו וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר זה, הלא ידוע היה הדבר להם? ורבותינו זכרונם לברכה הרגישו מזה ואמרו (ספרי במדבר י:כט) שנתכון במאמר זה לומר שלא נשאר להם אלא נסיעה אחת ויגיעו למחוז חפצם. ויתבאר עוד הכתוב בהעיר במאמר אתו אתן לכם שלא היה לו לומר תבת ״אותו״. אכן לצד שלא הבטיח ה׳ בהבטחותיו לאבותינו לתת לנו אלא ארץ כנען ולא ארץ סיחון ועוג, וכמאמרם זכרונם לברכה (ספרי דברים רצ״ט) וכתבנוהו למעלה (במדבר ז:מב), ולצד שהיו אז נוסעים לארץ סיחון ועוג אמר לחובב: ״נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן״ גם כן ״לכם״, הגם שלא נתנו לאבותינו יתן אותו לנו, כי ידע בנבואה מה שעתיד להיות. והגם שאמרו בספרי (שם) וזה לשונם: פרט לארץ סיחון ועוג שנטלתם מעצמכם, עד כאן, אף על פי כן הסכים ה׳ ונתנה להם.

עוד נתכון במאמר אותו אתן לכם, רמז כי ארץ סיחון ועוג יתנם ה׳ להם, בכנוי, לרמז גם אל משה כי הוא לכדה והורישה לשני המטות וחצי המטה, ודקדק לומר ״אותו״ למעט ארץ כנען כי לא למשה יתננה אלא ליהושע.

לכה אתנו והטבנו לך וגו׳. כונת הדברים הוא לצד שאמרו זכרונם לברכה (ספרי ח״א קל״ב) ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולא לגרים, ומעתה אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל זולת בדרך מתנה מחלקם, ולזה כשבא משה להבטיחו דקדק לומר לו והטבנו לך פרוש מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה. ולצד שחש משה שלא יחפצו במאמר משה מחמש סבות אשר יסבבו מהדבר, שלש יסבבו מבחינת המתנה, ושתים מבחינת ההבטחה. שלש מבחינת המתנה: א׳ לצד שיתביש הנשפע מהמשפיע, על דרך אמרם (ירושלמי ערלה א,ג) מאן דאכיל דלאו דיליה וכו׳, ב׳ לצד שיתמעט כבוד המקבל מתנה בעיני הנותן ולא יהיה עומד בעיניו בכבוד הראשון, ג׳ לצד המעטת המתנה בערך אדם גדול תהיה לו לחרפה וימאס מציאותה מהעדרה. שתים מבחינת ההבטחה: א׳ מצד שיש לחוש שינחם מדברו הטוב אשר דבר לעשות, או מצד צרות עין כי תרע עינו מתת מטובו, או כי יתמעט אהבת המבטח ממנו בלבו, והב׳ לצד שלא תשיג ידו עשות, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כו) בפסוק ״אמרות ה׳ אמרות טהורות״, ולזה נתחכם משה בנעם דבריו והסיר כל החמש חששות הנזכרים.

ופתח דבריו האירו במאמר לכה אתנו והטבנו וגו׳, פרוש בעד הליכתך עמנו הטבנו לך, ומעתה ההטבה אינה בחנם ויכול לתבע ולהוציא בדינים, ובדרך זה הוסר מחוש הבושה דמאן דאכיל דלאו דיליה, גם מחוש המעטת בכבודו לצד שנהנה ממנו, גם מחוש בטול ההבטחה כי יתנחם שהרי אינו הולך עמם ועוזב ארצו ונחלתו אלא בתנאי זה. ואמרו והטבנו לך כאן פרש שעור ההטבה שיהיה חלק בני חובב מבחר וטוב מכל חלק עם בני ישראל שיתנו לו חלק המבחר, וכן אמרו רז״ל (ספרי במדבר י:כט) שנתנו לו דשנה של יריחו.

ואמרו כי ה׳ דבר טוב, בזה סתר שני המחושים שנשארו מהמחושים שרשמנו, והם: המעטת ההטבה ומניעת השג יד לקיים הבטחון, כי ה׳ דבר טוב וטובת ה׳ מפלאת היא, ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה ואין בה חזרה כי ה׳ לא איש הוא וגו׳ ויתנחם, ובפרט מדברו הטוב, כי דוקא על הרעה הוא שנחם דכתיב (שמות ל״ב:י״ד) ״וינחם ה׳ על הרעה״. ודקדק לומר ״על ישראל״ לתוספת חזוק הטוב, לצד שהוא לישראל ולא לאמות העולם, ולא ינחם על הטובה להם.

כי אם אל ארצי וגו׳ אלך. צריך לדעת למה הצרך לומר תבת אלך, והלא מובן הוא מאמרו ״לא אלך כי אם״ וגו׳? יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) וזה לשונם: ״וישלח משה את חתנו״, רבי יהושע אומר שלחו מכבודו של עולם, רבי אלעזר המודעי אומר אמר לו: כלום הנר מהנה אלא במקום החשך? מה אני מהנה בין חמה ולבנה? אלא אני הולך לארצי ומגיר כל בני מדינה ואביאם ללמד וכו׳. יכול הלך ולא עשה כן? הרי אומר (שופטים א:טז) ״ובני קיני״ וגו׳. מתוך דבריהם משמע שרבי יהושע סובר שיתרו לא נתגיר, ושלחו משה מכבודו של עולם, ולרבי אלעזר נתגיר. ולדברי שניהם יתישב יתור אלך על נכון. לרבי יהושע נתכון לומר על זה הדרך: לא אלך כי אם אל ארצי, ולא לטעם חביבות ארצי לבד, אבל זולת זה הייתי יושב, לא כן הוא אלא אלך על כל פנים. ולסברת רבי אלעזר על זה הדרך: לא אלך פרוש, לחלוטין בהליכה זו, כי אם אל ארצי ואל מולדתי פרוש, אל אשר יאות לבני ארצי ומולדתי, אלך לגירם ולשוב. וכפל לומר ״ארצי ומולדתי״ לומר: אם אמצא מקום אגיר כל בני מדינתי, ולפחות בני מולדתי.

אל נא תעזב אותנו וגו׳. לדברי רבי אליעזר יתבאר על זה הדרך שמבקש ממנו שלא ילך אפלו לפי שעה, הגם שדעתו לחזור, והוא מה שרמז בתבת ״נא״. וכנגד טענת שרגא בטיהרא שלא קבלה ממנו, אמר הטעם כי על כן ידעת חנותנו במדבר, ועל ידך האירו דרכינו בעצתך, דכתיב (שמות י״ח:כ״א) ״ואתה תחזה מכל העם״ וגו׳ והסכים ה׳ על עצתך, וכתיב ״ויבחר משה״ וגו׳, אם כן יכול אתה להאיר אפלו לפני חמה ולבנה.

ולדברי רבי יהושע יתבאר על זה הדרך: אל נא, פרוש אין נכון עתה לעזב אותנו, והטעם – כי על כן ידעת וגו׳, פרוש: בשלמא אם לא באת אצלינו כל עקר אין אני חושש לך, אבל עתה שבאת וידעת חנותנו במדבר, פרוש לצד שישראל מכסים בעננים ואין אדם יודע מקומם, כמאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה פי״ט, ראש השנה ג.) בפסוק ״כי גוע אהרן וגו׳ וישמע הכנעני כי בא ישראל״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי לצד שנסתלקו ענני כבוד הכר מקומן של ישראל, אמור מעתה: קודם לכן לא נודע תחנותם, וחובב הודיעו ה׳ חנותם של ישראל. ועוד לו שהסכים ה׳ למה שהאיר עיניהם בעצתו, והוא אמרו והיית לנו וגו׳, ואין נכון לעזב אותם אחר כל זה, כי יש בזה חלול השם, כי יאמרו שעמד על אמונתם והחשיבוהו כל כך ועזב אותם – אין זה אלא שלא הצדקו אצלו מופתי האמונה, ואין נכון עשות כן. וכשלא קבל, גרשו משה מכבודו של עולם.

והיה כי תלך וגו׳ והיה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר והיה פעם שניה. עוד, כל הכתוב מיתר, שהן הן הדברים הנאמרים במאמר ראשון. ויתבאר לשתי הסברות: לסברת רבי אליעזר תיבת ״והיה״ וגו׳ נמשכת עם מה שלמעלה על זה הדרך – ״והיית לנו לעינים״, והיה כמו כן כי תלך עמנו תחשב במדרגה זו, ולא תהיה בגדר נר לפני חמה ולבנה כמאמרך לדברי רבי אליעזר, ולדברי רבי יהושע ירצה שתעמד במצב זה גדול בעינינו.

ואמרו והיה הטוב ההוא וגו׳, פרוש, לדברי רבי אליעזר שרצה ללכת ולחזור, אמר אליו אין נכון ללכת ולחזור, כי אני רוצה שתהא מצוי בעת אשר ה׳ יתן הטוב לעמו, כדי שנטיב לך בחלק היפה ממנו, אשר לא כן אם לא תהיה מצוי בעת חלוק הארץ. ונתרצה על הדבר, אלא שאחר זמן כשראה שנגזרה גזרה על ישראל להתעכב במדבר ארבעים שנה, הלך לעשות דברו הטוב לגיר בני עירו וחזר, ונמצא בעת הטבת ה׳ לישראל כמאמר משה. ולדברי רבי יהושע גם כן נתכון לומר לו שלא יראה בעיני עצמו היותו גר שיהיה במדרגה שפלה מהעם, כמאמר ״כי אם אל ארצי ואל מולדתי״ שיורה שחפץ ללכת במקום שיש לו מכירין. לזה אמר לא כן הוא, אלא והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ יהיה עמנו, פרוש, עם כלנו יחד, שלא יחשבוהו במדרגה שפלה מהם. ועוד שיהיה לך חלק הטוב והמבחר שבחלקים, והוא מאמר ״והטבנו לך״.

ויהי בנסע הארן וגו׳ קומה ה׳ וגו׳. צריך לדעת כונת המאמר. ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (עץ חיים שער ל״ב פרק א) שרשמנו בכמה מקומות, שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדשה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה. וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בשתי הדרגות: א׳ הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית, ב׳ בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות. ובא המאמר כאן ויהי בנסע הארן כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדשה וכשמתבררים ניצוצי הקדשה מתפוצצים ומשתברים הקלפות, והוא מאמר קומה ה׳, ויפצו אויביך שהם הקלפות הנאחזות בניצוצי הקדשה יתפוצצו, ואליהם רמז בתבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינסו משנאיך מפניך פרוש, אותם בחינות המשניאים דרך ה׳ בלבות בני אדם ינוסו. ואמרו לשון רבים לצד היותם רבים המפתים, כמאמרם זכרונם לברכה ביומא (יומא סט:) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו׳.

וכל זה בנסע, פרוש בדרך נסיעה, וכשהיה חונה היה אומר באפן אחר, כי ה׳ כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם ברור ניצוצי הקדשה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדשה שצריך להתעכב בשבילם שם. ועל זה היה מכון משה ואומר בנחה שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, פרוש שישיב ניצוצי הקדשה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדשה יקראו ישראל. ואולי שרמז בתבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדשה אשר שבה ס״מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכון משה בזה להתפלל להתעצם כח קדשת ישראל בעזר ה׳ לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא.