במדבר יא, טז

אספה לי. הרי תשובה לתלנתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקדוש ברוך הוא לתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:

אשר ידעת כי הם וגו'. אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדלתן כדרך שנצטערו בצרתן:

ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:

והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדלה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב,, ה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנוּן סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְתַדְבֵּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ לִשְׁמִי שׁוּבְעִין גוּבְרִין זַכָּאִין מִסָבֵי יִשְרָאֵל דִיְדַעְתְּ דְהִינוּן הֲווֹ סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹי בְּמִצְרַיִם וְתִדְבַּר יַתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ

אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – כְּבָר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵן בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְיֵשׁ לְכָל אַחַת וְאַחַת מַזָּל בָּרָקִיעַ וְשַׂר לְמַעְלָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (י, יג): ״וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס״, וּכְתִיב (שם) אֵצֶל מַלְכֵי פָרַס, וְכֵן ״וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא״ (שם פסוק כ). וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כד, כא): ״יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם״ (מכילתא שירה ב). וְאָמְרוּ (סוכה נה) כִּי פָּרֵי הֶחָג יִרְמְזוּ בָּהֶם, וּבְפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק כד) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים מַלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ: ״בּוֹאוּ וּנְבַלְבֵּל לְשׁוֹנָם״. וְלָכֵן הָיָה הַמִּסְפָּר בְּיוֹרְדֵי מִצְרַיִם שִׁבְעִים, וְצִוָּה הַמִּסְפָּר הַזֶּה בְּשׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הַמִּסְפָּר הַזֶּה יִכְלֹל כָּל הַדֵּעוֹת בִּהְיוֹתוֹ כּוֹלֵל כָּל הַכֹּחוֹת וְלֹא יִפָּלֵא מֵהֶם כָּל דָּבָר. וְכֵן בְּמַתַּן תּוֹרָה ״וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד, א), כִּי רָאוּי בַּמִּסְפָּר הַשָּׁלֵם הַזֶּה שֶׁיִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה כַּאֲשֶׁר הִיא בַּמַּחֲנֶה הָעֶלְיוֹן, כִּי יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה אָרוֹן וְכַפֹּרֶת וּמִשְׁכָּן בִּדְמוּת הַמְשַׁמְּשִׁין בַּמָּרוֹם, וְנַעֲשׂוּ הַדְּגָלִים בְּדִמְיוֹן הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר הִיא שְׁכִינָה בַּשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מֹשֶׁה עַל גַּבֵּי שִׁבְעִים זְקֵנִים רֶמֶז לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין ב) כִּי כָל סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה הַיּוֹשֶׁבֶת בְּבֵית הַשֵּׁם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשִׁכְנוֹ שָׁם כֵּן יִהְיֶה מִנְיָנָם שִׁבְעִים, וְהַנָּשִׂיא עַל גַּבֵּיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְהִנֵּה הֵם שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְכֵן הָאוֹתִיּוֹת בַּשֵּׁם הַגָּדוֹל הַמְפֹרָשׁ שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם כְּנֶגֶד הַשָּׂרִים וְהַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁהוּא אָדוֹן יָחִיד עַל כֻּלָּם. וְלָזֶה יִרְמֹז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״ (תהלים פב, א), כִּי הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם לְהַסְכִּים עַל יָדָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: ״עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל״ (שם פסוק ב), יַזְהִיר בָּהֶם אַחֲרֵי שֶׁהַשֵּׁם הַנִּכְבָּד עִמָּהֶם בִּדְבַר הַמִּשְׁפָּט אֵיךְ לֹא תִירְאוּ מִמֶּנּוּ לְהַטּוֹת הַמִּשְׁפָּט, כְּטַעַם ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי״ (ישעיהו סה, ג). וְאוֹמֵר עוֹד (תהלים פב, ו): ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״, כִּי מִסְפַּרְכֶם כְּמִסְפַּר שָׂרֵי מַעְלָה וְאָדוֹן הַיָּחִיד, וְאָמַרְתִּי שֶׁתֵּשְׁבוּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁגּוֹרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ הַנִּכְבָּד וּמֵת, כֵּן תִּתְגָּרְשׁוּ מִבֵּית הַשֵּׁם וְתָמוּתוּ, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים שֶׁל מַעְלָה הֱיִיתֶם וְתִפְּלוּ מִן הַמַּעֲלָה הַהִיא. וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי מִן הָעִנְיָן הַזֶּה בְּסֵדֶר ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״ (שמות כא, ו):

אספה לי. מלה זרה ויתכן שהיתה כן בעבור אות הגרון וכן ערכה לפני התיצבה:

ושוטריו. כי יש זקנים שבאו בימים ואינם ראוים להיות שוטרים גם יש שוטרים ואינם זקנים:

אספה לי שבעים איש. מהו לי ומהו איש ולא אמר אנשים אלא מיוחדים כביכול שיהו דומין לי שנא' בו ה' איש מלחמה ושיהו דומין לך שנא' והאיש משה ענו מאד וכן דרשינן בסנהדרין אתך בדומין לך ד"א לי שיהיו מקיימין השמים והארץ שלי וזש"ה הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה בשביל אגודה שלי של סנהד' מיוסדת הארץ ואם אין ארץ אין שמים משל לפלטרין גדולים בנויים על ספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטרין שעל גבן עומדי' נסתלקו הספינות נפלו הפלטרין:

אשר ידעת. כי הם שהוכו בשבילם במצרים כדאמר ויכו שוטרי בני ישראל שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לגדולה ולכבוד ולרוח הקדש:

אספה לי שבעים איש כנגד שבעים נפש שירדו למצרים וכנגד ע' אומות וכנגד ע' שמות שיש להקב"ה ואלו הן אל, אלהים, ה' [אדני], אחד, אדון, אדיר, אהיה, אמיץ, אמת, ארך אפים, אחרון שאין מוסר מלכותו לאחר, אמונה, אשכול הכופר, ברוך, בורא, גדול, גאה, גואל, גבור, דגול, היודע, ועד, זוכר, חי, חסיד, חנון, חוקר, חסין, חכם, טוב, טהור עינים, ישר, יושב סתר, כבוד, מסתתר, נורא, נשגב, נצחי, נוצר חסד, נושא עון, נושא פשע, נושא חטא, נוקם, נוטר, נקה, יושב קדם, סלה, סולח, עליון, עופר, עזוז, פודה, פוקד, צור, צבי, צבאות, קרוש, קנא, קרוב, רחום, רם, ראשון, שלא קיבל מלכותו מאחר, רב חסד, שומר, שופט, שלטון, שר, שוכן עד, תמים, תקיף, וע' שמות של ישראל ואלו הן אשת נעורים, אילי הצדק, אלופים, אחים, אהובים, אום, אם, אישים, אפרים, אדירים, אצילים, אגוז, איומה, אגודה, בנים, בני אל חי, בני אברהם, בני יצחק, בכור, בחורים, בתי, ברה, בעולה, גוי, גדול, גן נעול, גל נעול, גפן העמוסים, ונשואים, זרע קדש, חכמים, טובים, יחידים, יקירים, ישראל, ישורון, יעקב, יוסף, יהודים, ילדים, ידידים, כלה, כנה, כרם, כהנים, משרתים, מלכים, מעין חתום, נחלה, נדיבים, נאוה, נער, נטע, סגולה, עליונים, ענוים, עדה, עברים, עבדים, עמים, פדוים, פזורים, צאן, קדושים, קנוים, רבים, רכים, שבטי יה, תמימים, ע"כ ושבעים שמות לירושלים. תגין על ה"א דאספה לומר לך שיהיו בקיאין וזהירין בה' חמשה חומשי תורה:

עמך בגימ' יהו דומין:

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. שידעת שהם זקני העם ושוטריו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל, כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם.

ונראה כי אע"פ שהזכיר עתה אספה לי, כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב (שם ג) לך ואספת את זקני ישראל, והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב (שם כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ומה שהזכיר כאן אספה לי שבעים איש, היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויין לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש, ואסף אותן ע"י פתקין כמו שהזכירו רז"ל. ומה שאמר אשר אתה ידעת כי הם זקני העם, כלומר שיהיו מכללם אותם השוטרים שהיו במצרים שהיו לוקין על הצבור. ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל, לא במדבר ולא בבית ראשון ושני.

ודע כי היו שבעים זקנים ומשה על גביהם ועמו היו ע"א, בדוגמת שבעים שרים של מעלה שהם שרי שבעים אומות והקב"ה עליון על כלם ועמו הם ע"א, ובמספר הזה היו יורדי מצרים ועם יעקב ע"א, גם הסנהדרין בבהמ"ק היו שבעים והם הנקראין סנהדרי גדולה ועם הנשיא שעל גביהן הם ע"א.

ותמצא בפרקי רבי אליעזר אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו באו ונבלבל לשונם, והם הם בית דינו של הקב"ה שנאמר עליו וה' בכל מקום הוא ובית דינו.

ומעתה הבן הכתוב שאמר (שמות א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הם שבעים נפש מכחו של יעקב, וכנגד איש וביתו באו שהכוונה בו הוא ובית דינו באו, ושם כתבתי השם הגדול המפורש מספרו ומלויו ע"א, וכן תמצא השם הכנוי אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין שהוא ע"א כשהוא מלא בוא"ו כדי לכלול הוא ובית דינו, והוא שכתוב (עמוס ז) והנה אדוני נצב על חומת אנך. ואמר הכתוב ויעמד אותם סביבות האהל, שהעמיד משה ע"ה שבעים הזקנים סביבות האהל כשם שהעמיד הקב"ה שבעים מלאכים סביבות כסא הכבוד.

ועתה ראה גם ראה מעלתו של משה כי היתה נבואתן של שבעים זקנים נאצלת מכחו של משה כשם שכחות שבעים המלאכים נאצלים מכחו של הקב"ה, זהו ויעמד אותם סביבות האהל כי הארון שבאהל הוא דוגמא לכסא הכבוד וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה.

ובמדרש אספה לי, מצינו שלשה עשר דברים מיוחדים להקב"ה, ואלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומה, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים. הכסף והזהב דכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב, הכהנים דכתיב (שמות כט) לקדש אותם לכהן לי, הלוים דכתיב (במדבר ג) והיו לי הלוים, ישראל (ויקרא כה) כי לי בני ישראל העבדים, בכורות (במדבר ח) כי לי כל בכור, מזבח דכתיב (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, תרומה (שם כה) ויקחו לי תרומה, שמן המשחה (שם ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי, אהל מועד (שם כה) ועשו לי מקדש, קרבנות (במדבר כח) להקריב לי, מלכות ביד דוד (שמואל א טז) כי ראיתי בבניו לי מלך, ארץ ישראל (ויקרא כה) כי לי הארץ, הזקנים (במדבר יא) אספה לי, זה שאמר הכתוב (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על יסדה, משל למה הדבר דומה לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה כל זמן שדפני הספינה מתחברין שעל גבה עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו בשביל ישראל אימתי יש להן עמידה בזמן שאגודתו על ארץ יסדה, וכן הוא אומר (דברים לג) ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם. זה שאמר הכתוב (קהלת יב) דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מלמד את הפרה לחרוש ולהשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על אסור אסור ועל מותר מותר ומראין פנים והוראות מן התורה, שנאמר (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ושלשה שמות נקראו לו, דרבן מלמד מרדע, דרבן שהוא דר בינה לפרה, מלמד שמלמד אותה לחרוש, מרדע מורה דעה לפרה.

ובמסכת חגיגה פ"ק, דברי חכמים כדרבונות, למה נמשלו דברי תורה לדרבן, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים לב לומדיה מדרכי מות לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלטין, ת"ל וכמשמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר כלומר שמתחסר והולך באורך הזמן, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. וכמשמרות נטועים מכאן אמרו חכמים אסור לקרות בספרים החיצונים, שהרי כתיב נטועים, ומה משמרות כהנים כ"ד אלף אף הספרים שראוי להיותם נטועים כ"ד, לפיכך כתיב וכמשמרות בשי"ן. בעלי אסופות אלו סנהדרין דכתיב אספה לי, שמא תאמר הרי שזה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר היאך אני לומד תורה מעתה, כלן רועה אחד אמרן, שנאמר (קהלת יב) נתנו מרועה אחד, והכוונה כי כל דקדוקי המצות בלשון הכתוב הם.

אספה לי שבעים איש כנגד שבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ושבעים זקנים במתן תורה ושבעים משפחות המנויות בפרשת פנחס ומשם ואילך היתה סנהדרין גדולה שבעים.

והתיצבו שם עמך. משום שכינה שיהיו קרובים לשכינה:

אספה לי וגו׳ מזקני ישראל. ולא אמר ״אספה לי וגו׳ שבעים זקני ישראל״, ירמז למה שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה טו,כא) שהשבעים זקנים שאסף במצרים נהרגו כלן עם חור, לזה אמר אליו שיאסף שבעים אחרים מזקני ישראל. ואמר תיבת לי שיתכון בדבר לשמו יתברך, כדי שלא יטעהו השטן בזקן שאינו נכון, וכשיהיה לשמו יתברך, שומר מצוה לא ידע דבר רע.

עוד נתכון שאסיפתם תהיה לה׳, שיקבלו המנוי והשררה מה׳ על ישראל ולא ממשה. עוד ירצה שיאמר להם, הגם שזקנים הראשונים נהרגו, לא ימנעו עצמם הם מגשת אל המנוי, הגם שיהיו נאספים, פרוש נהרגים, לי לשמי, כדרך אמרו (תהילים מד:כג) ״כי עליך הורגנו״.

זקני העם ושטריו. פרוש, שהם בעיני העם נחשבים ויכולין לרדות בהם ויחרדו למאמרם, והוא מאמר ושטריו.

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. היינו גדולי המעלה שיהיו ראוים לעמוד לפני בקבלת רוה״ק:

אשר ידעת כי הם זקני העם. שבהנהגה של העם ג״כ המה זקנים והעם יהיו נגררים אחרי דבריהם:

ושוטריו. שיכולים להראות עוז ומורא במקום שנדרש כמו שוטרים שרודים את העם:

ויאמר ה' אל משה ה' הסכים אל דבריו שמן הנמנע שהוא כפי מדרגתו הגבוהה יוכל לערוך להם שלחן עם בשר, אך צריך להעמיד לו ע"ז עזר ממנהיגים הקטנים ממנו במדרגה שהם מצד קורבתם אל הארץ יותר מאל השמים יוכלו להנהיג את העם בצרכיהם הגשמיים, ולא זאת לבד כי גם המנהיגים האלה אם תגדל מעלתם, בין מצד עצמם בין מצד שיקבלו נבואה באופן נשגב, ימנע זאת מכחם להנהיג בענין טבעי בפרט להוריד להם בשר הזה אשר היה מוכן לפורענות ומצד זה הוצרך שתהיה נבואת הזקנים הללו במדרגה חלושה מאד מכל הצדדים, [האחת] מצד עצמם שלא יהיה מן הזקנים המיוחדים בחכמה וראשי סנהדראות רק מן הזקנים המיוחדים להנהגת העם בלבד. ועז"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ולא מן הזקנים המיוחדים במעלת הנבואה רק מן אותם הזקנים אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו המיוחדים להנהגת העם בלבד, וכבר אמרו חז"ל שהיו שוטרים במצרים שהיו ראוים להנהגה הטבעיית, [ב] יען כי תגדל מעלת הנביא מצד הכנתו אל הנבואה בהתבודדות ימים רבים ובשמחה כמו שהיה ענין בני הנביאים שהכינו א"ע לנבואה, לעמת זה צוה שגם זאת לא תעשה להם רק ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך בפתע פתאום מבלי שיכינו את עצמם לזה כלל, ובצד זה תגרע כח נבואתם באשר באה מבלי הכנה קודמת:

ו דאם לא כן מה ענין פרשה זו אצל פרשת התלונות הסמוכה לה:

ז כך הם אוכלים ושותים ומסתכלים בשכינה:

ח דאל"כ כיון דכבר היו שוטרי העם למה צריך עכשיו למנותם:

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש עד ותדבר מרים ואהרן במשה. הנה ית' הבין כוונת משה ורובי דבריו והשיבו ע"פ דרכו אם לענין תרעומתו ותלונתו לא רצה לבקש ממשה שיסבול טרח' ויכפר בעד חטאת' כמו שחשב משה שיעשה אבל מלא שאלתו ונתן לו חברי' ומסייעי' בהנהג' ונתן א"כ שאלתו אבל לא נתן רצונו ולפי שהיה דעת מרע"ה ומחשבתו שמפני דבריו יפטרו ישראל מהעונש הודיעו יתברך שלא יהיה כן כי עם כל התחכמותו לא ימלטו מהעונש הראוי אליהם וז"ש ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' והנה באמרו אספה לו ע' איש מזקני ישראל ביאר לו שהע' איש יהיו חכמים ונבונים כי אין זקן אלא שקנה חכמה ושידעו בענין הנהג' העם וע"ז אמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ר"ל שנוהגי' פעמים רבות להתעסק בצרכי צבור ואמ' ולקחת אותם אל אהל מועד אל אהלו של משה ללמד' כן כמו שעשית לראשונים כשמנית השופטים הזקנים שעלו עמך אל ההר. ואמר ולקחת' אותם מלשון ולוקח נפשות חכם וכבר כתב הרמב"ן שצוה ית' שיהיו ע' איש מפני שיש בעול' ע' אומות וע' לשונות וכנגד' שבעים שרים בשמים. ואמרו ויתיצבו שם עמך אין הכונה לשישמעו הקול האלהי מדבר אל משה כי הזקנים האלה לא הגיע למעלות הנבואה באמת ואמנם אמרו ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' ר"ל שיושפע עליהם מהשם כח מנהיג ומעיר אותם אל השלמות ולהשיג אופני ההנהגה עד שיספיקו לישראל את העם ולפייס' בדברים ולמשוך לבבם אל האמת ולזה יוסרו התרעומות מעל משה כי בראות כל העם שאלה המתנבאים היו מסכימים במצוות ובמעשים ההם אין ספק שישמעו אליהם כי היו אלו הע' איש מגדולי השבטים והמשפחות ישמעו אליהם כי יהיו קרוביהם או קרובי קרוביהם ומפני זה הושפע על אלו הזקנים זה הרוח והוא הרוח הקדש שזכר הרב המורה במדרגה הראשונה מהנבואה בפמ"ה ח"ב שאין ענינו ראיית צורה ולא שמיעת דברים והשגה רוחניית אלא שילוה באדם רוח אלהי יזרזהו ויניעהו לעשות פועל משובח וע"ז נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וזה הרוח היה במע"ה בתחלת נערות' ולכן באומץ לבו הכה את המצרי והושיע את בנות יתרו וע"ז אמר כאן ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' אבל בענין הנבוא' האמיתית נאמר כאן וירדתי ודברתי אתך שם ר"ל שעמו בלב' ידבר ולא עמהם אלא בלבד שישפע עליהם בלבד רוח עצה וגבורה ושלמות הכח לטוב ההנהג' ולכך צוה ית' שיהיו שם עם משה כי זה הרוח וכח ההנהג' ראוי שיצא ממעין אחד כדי שהכל יסכימו בטבע במה שראוי לעשותו ולא יהיה ביניהם חלוף דעות. ואפשר לומר והוא היותר נכון שבאהל מועד אשר במשכן השם היו מתקבצים כדי שמרע"ה כשישמע את קול נבואתו יודיע מיד להם דבר ה' והם יזרזו להוציאו לפעל במצותו ולכך נאמר ונשאו אתך במשא העם כי לא יספיק הכח הנתון להם להנהיג הגוי העצום ההוא אלא שיהיו עם משה ויעזרוהו בתוך ההנהג' כמ"ש ולא תשא אתה לבדך כי לא היה תכלית כל זה בעבור התועלת אשר יעשו אלא להפיק רצונך שלא תשא לבדך כל טורח העם והותרו במה שפירשתי השאלות הי' והי"א. וכדי שישראל יקבלו עונש חטאם צוה ית' לומר אליהם התקדשו למחר ואכלת' בשר ואינני נותנה לכם להיות שאלתכם נכונה כי היא רעה ומגונ' אלא מפני שאתם בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי עם היות שמרע"ה כדי להקל בחטא אמר שכנגדו היה התרעומ' באמרו תנה לנו בשר ונאכלה אנכי ידעתי את רוע דבריהם שכפרו בהשגחתי וביכלתי ואמרו מי יאכילנו בשר. ולכן אתן לכם בשר לשבעה כי לא תאכלו אותו ימים אחדים שנים או חמשה או עשרה. עד חדש ימים כדי שיצא מאפכם כלומר שלא תוכלו להריח בו כי זהו עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרה כלומ' להרחקה שתחפצו להרחיקו מכם כמו שקרבת' אותו בשאלתכם. וזרה הוא מלשון ואתכם אזרה בגוים וזר לא יקרב שהם כלם מענין רחוק. וידוע כי זה דרך התאוות הגשמיו' למתמיד בהם שיבא לתעוב במהרה. והנה זכר גבולי הימים האלה לפי שכן היתה מיתתם שמהם מתו ליום אחד ומהם לחמשה ומהם לעשרה ומהם לעשרי' יום והיותר חי חיה עד חדש ימים כי כפי חטא כל אחד מהם כך קבל ענשו כדי שיכירו כלם כי יד ה' עשתה זאת להביא בהם תעוב הבשר אשר התאוו עד שכל חוטא מהם בו יקוץ ויחלה עד שימות וז"ש כי מאסת את ה' אשר בקרבכ' משגיח ומנהיג אתכם. והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר לפי שהשאלה ההיא היתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלהיות. אבל אחרי שירד להם המן מזון נכבד מאד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה' כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם לא היה ראוי שיספקו בהשגחתו ולא ביכלתו כ"ש שכבר נתן להם פעם אחרת את השלו. ואיך אמרו עתה מי יאכילנו בשר. הנה מפני זה נתחייבו כאן עונש ולא בראשונה. וע"כ אמר כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ור"ל המשגיח בכם ותבכו לפניו כי באמת לפניו היתה הבכיה שעשיתם לפי שהוא היה משגיח בכל מעשיכם. והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם למה זה יצאנו ממצרים כאלו מאסתם את דבקות אלהותו. והותרה בזה השאלה הי"ב. והנה מרע"ה מאשר ראה שהקב"ה נתן לו עוזרים רבים ואחר כך יעדו בבשר חשב שיהיה מוטל עליו לבקש להם הבשר אשר יאכלו ושלכן נתן עמו הע' איש כדי שיעזרוהו בדבר הזה כי עם היות שכבר אמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם אולי שהבינו שיתנה להם על ידו ומפני זה אמר לפניו ית' שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ר"ל שעל עצמו אמר משה כן. לא על הקב"ה ולכך תמה ואמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל מה דעתך האם אתן להם בשר או דגים שהם בבשר וגם בדגי' דברו. ואם על הבשר אמר ומאין לי צאן ובקר לשחטם גם שלא נוכל לתת להם כל מה שיספקם ואם על הדגה כוונתם שג"כ יקרא בשר להיותם ב"ח הנה אף שנשלח לחוף הים להביאם היספיק להם כל דגי הים אשר יאספו ואיך א"כ אמרת שאני משה בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ובעבור שכל זה היה מפני שמשה ע"ה לא הבין כוונת הש"י ולכך השיבו היד ה' תקצר ר"ל נראה מדבריך שחשבת שאני לא אעשה הדבר הזה אלא אתה ואינו כן. כי אין הדבר מוטל עליך להביא הבשר כי אם עלי וז"ש היד ה' תקצר כלומר מתת הבשר ע"ד נס ותצטרך אתה לעשותו בדעת ובמלאכה עתה תראה בנסיון היקרך דברי שאני אתן להם הבשר ושיהיה לרעתם אם לא. הנה זהו דרך נכון בפי' הענין הזה והתר הספק הי"ג העצום כי דברי המפרשים לא נתכנו בהתירו כמו שתראה מדבריהם. והיותר נכון בעיני הוא שמרע"ה הבין תמיד שהשם יתן להם הבשר ולא היה מספק ביכלתו חלילה. אבל שאמיתת הענין הוא שהוא השיב לשני הענינים שאמר לו הש"י אם למה שאמר לו אספה לי שבעים איש וגומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שעליו השיבו משה בקצור ורמיזה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והסתכל שלא אמר העם הזה אלא העם אשר אנכי בקרבו כלומר ולהיותו עם רב מופלג היה ראוי להוסיף בי רוח על רוחי להנהיג ואתה אמרת שתאצל מרוחי לשום עליהם. והנה קצר בזה מפני כבודו פן יחשב שהוא היה מקנא בנבואתם. והענין השני שאמר לו ית' הוא בענין נתינת הבשר ועליו אמר ואתה אמר' בשר אתן להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל אע"פ שיש לך יכולת רב לתת להם כל מיני בשר האם אפשר שהם לשטיפת תאוותם ימצא ויספיק להם באמת תמיד יבקשו דבר מותר. וכן בדגי הים מפני תאוותם הרעה לא יסתפקו בדבר מהדברים כי בתת להם דג אח' ישאלו דג אחר וכבר אמר הפלוסוף שהמותר אין לו גבול. והש"י השיב למשה לענין הרוח היד ה' תקצר ויד ה' היא הנבואה וכאלו אמר האם תקצר השפע הנבואיי שלא אוכל להשפיע בהם על ידך מבלי שיגרע מחקך כלום. ולענין הבשר השיבו עתה תראה היקרך דברי אם לא ולא פי' לו מה שיהיה והוא שימותו באכילת הבשר באופן שימצא להם ולא ישאלוהו עוד. ואפשר לפרש היד ה' תקצר על העונש כמו הנה יד ה' הויה. יאמר שיבא עליהם יד ה' וענשו באופן שימצא להם הבשר ההוא. ובכל אחד מהדרכים האלו יותרו השאלות הי"ג והי"ד. והנה משה להרויח את לב העם בשרם תחלה בבשר ואח"כ אסף את הזקני' והיו עמו כמו שצוה לא שהכניסם בהיכל השם הנקרא אהל מועד אבל שהיו סמוכי' לאהל וז"ש ויעמד אותם סביבות האהל ר"ל במחנה לויה והנה אמר וירד ה' בענן וידבר אליו להגיד שעם היות שמשה בהיותו באהל היה שומע את הקול מבלי אמצעות ענן הנה אז כדי שיתפעלו לבבות הזקנים ההם ירד הענן האלהי וידבר אליו השם כי אליו היה הדבור לא להם וכבר זכר הרב המורה שנתיחסת אליו הירידה להיות בחקו ירידה הגלו' נבואתו לבני אדם. ויותר נכון לומר שהיריד' היא בערך הענן שהיה יורד מלמעלה על האהל. והוא שאמרו וירד ה' בענן שבענן היתה הירידה ודבר עם משה ועיני הזקנים רואות הענן על ראש משה. ואז האציל מרוח ההנהג' אשר בו כי להיות משה דבק עם השם נתחזק כחו כ"כ עד שיושפעו הזקנים ההם באמצעותו בכח משער המעשי הנקרא רוח עצה גם בכח המתעורר להנהיג ולמחות ביד עוברי עבירה ולעשות משפט וצדקה והוא הנקרא גבורה. ולפי שענין הזקנים האלה לא היתה נבואה גמורה אלא רוח הקדש מאשר היה מלבש את שופטי ישראל כמ"ש הרב המורה ולכך אמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו ר"ל ויתנבאו ברוח הקדש שלבש אותם כי הוא נקרא נבואה ע"ד ההעברה והכללות כמ"ש הרב במקום הנזכר ולא יספו מדרגה יותר מזה בנבואה כי אחר שניתן להם הכח הזה לא היה צורך שיתנבאו עוד. ואם תרצה לפרש ולא יספו ולא פסיקו כתרגומו אמור מעתה שלא פסקו ולא סרו מהיותם מלובשים בכח ההוא מרוח הקדש אשר זכרתי והותרה בזה השאלה הט"ו. וספר הכתוב שנשארו שני אנשי' ר"ל אנשי המעל' לרוב ענותנות'. ולכן פי' שמותם כי האנשים המיוחדים אם בשלמות ואם ברשע תמיד יספרום ששמותם כדי שיהיו תמיד נזכרים. וכבר ארז"ל בספרי מה ענין האנשים האלה. והוא שמשה כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים רצה שיהיו ששה זקנים מכל שבט ושבט והיו עולים כלם לע"ב הכתובים ואלדד ומדד בדעתם שהיה הצווי האלהי אספה לי שבעים איש כדי שלא יתביישו שני' מהכתובים אותם שלא יקבל משה המה לענותנותם נשארו במחנה ולא באו אל אהל מועד כשאר הזקנים. אבל הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה עם היות ששני השלמים האלה לא באו אל אהל מועד זכו שניהם להגיע אל השפע ההוא ותנוח עליהם הרוח שנחה על שאר הזקנים כמו שנזכר וע"ז נאמר ויתנבאו במחנה ר"ל שרוח אלהים לבש גם אותם בהתנבאות הנזכר ההוא בהיותם במחנה לפי שהספיק גודל שלמותם להגיע לזה מבלי אמצעות משה והחניות אל אהל מועד לכך זכו במה שזכו האחרים שהלכו שמה והנה רץ הנער ונראה שהיה הוא המשרת בעניני הצבור ושליח ב"ד שהיה קורא את הזקנים לבא לפני משה ולזה הזכירו בה"א הידיעה הנער וכשראה שנשארו אלדד ומידד במחנה ולא באו אל משה אל אהל מועד ושהם היו שם מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה אמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה כי מתנבא הוא מבנין התפעל וחז"ל אמרו (רש"י במדבר י"א כ"ז) וירץ הנער זה גרשום בנו של משה שאמר שהם היו מנבאים רעה על משה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו רוצה לומר שיהושע להיות משרת משה מזמן בחרותו ונעוריו של יהושע השתומם בעצמו ואמר בלבו איך אפשר שאלו מתנבאים מבלי משה ואני ששמשתי את משה מבחרותי שהולך את חכמים יחכם לא התנבאתי ולא זכיתי לכך ואמר למשה אדוני משה כלאם. ואפשר לפרשו מלשון מניעה כמו ויכלא הגשם ויאמר שימנעם מן הנבואה כי חשב שעכ"פ באמצעות משה היה מגיע השפע אליהם. ולכך יהיה בידו למנוע הנבואה כמו להשפיעה ואם נפרש כלאם מלשון בית הכלא יהיה ענינו אדוני משה כיון שאלו עשו עצמם נביאים והם נביאי השקר ומשתגעים ראוי לשים אותם בבית הכלא כאשר יעשו למשוגעים או לנביאי השקר. ומשה השיבו המקנא אתה לי כלומר אם אתה מקנא לעצמך לא עלי תלונתך כי השם יביא לנבואה מי שירצה אבל אם מקנא אתה לי לכבודי בעבור שאלדד ומידד לא נבאו על ידי ובאמצעותי אין אני חושש לזה ומי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיה באמצעותי אלא שיתן ה' את רוחו עליהם כי הכל מאתו. והר"ן כתב שיהושע חשב שאלה בהתנבאם בעצמם היו חולקים על הכונה האלהית שצוה שיהיו עם משה והיה אפשר שימשך ממנו רוע הסדור ובלבול ההנהגה ולכך בקש שיכלאם בבית כלא. ומשה השיבו המקנא אתה לי כי בהיות שיתן ה' את רוחו עליהם א"א שימשך חלוף דעות. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הי"ו. וספר הכתוב שאחרי שעבר ההתבודדות הזה נאספו אל המחנה כלו' ששבו אל בתיהם ואהליהם משה והזקנים בדעתם שהש"י יתן הבשר לעם ושאין להם לטרוח בזה או שנאספו ממחנה לויה אל מחנה ישראל לומר לעם התקדשו למחר כאשר צוה יתברך. וכן היה כי רוח נסע מאת ה' רוצה לומר שהיה הרוח ההוא בלתי טבעי בזמן ההוא עד שהכירו וידעו כי מאת ה' הוא. ורוח מזרחית היתה שנאמר יסע קדים בשמים ויגז מלשון כי גז חיש ונעופה לשון כריתה ושלוים מן הים שהוא מין עופות הגדלים על פני הים. והיה רבוי גדול מהם עד שהעם ההוא בזוללותם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת קבצו הממעיט מהם עשרה חמרים כי לא תשבע עין תאותם ושטחום כדי שלא יתעפשו ויארך להם זמן אכילתם. והנה עם היות שהש"י יעד הבשר להם עד חדש ימים. הנה לא מתו כל המתאוים בעת אחת אבל מהם מתו ביום הראשון מהאכילה והם היות רשעים שבהם ואחרים בשאר הימים עד חדש הימים שיעד להם וז"ש הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואך ה' וגו' כי התחילו למות ביום הראשון שאכלו והתמידו למות עד חדש ימים. ואפשר שלא מתו עד חדש ימים כי על הגבול ההוא אמר הבשר עודנו בין שיניהם ר"ל בעוד שהיו אוכלים הבשר כל אותו החדש ר"ל בזוללותם והותרה בזה השאלה הי"ז. ובחר הקב"ה לתת להם את השלו לפי שהוא ארסיי וכבר זכרו הרופאים שהשלו הזה אוכל הרו"ש והוא הנא"פילו הממית. ולזה העיד הכתוב כי עוד הבשר בין שניהם מתו. והנה השלו הראשון שירד עם המן לא היה אלא מועט והיה עולה להם בערב אך זה היה הרבה מאד והיו אוכלים ממנו ערב ובקר וצהרים והתמיד ל' יום ומפני זה המיתם בפעם הזאת ולא בפעם הראשונ' ולמזכרת קרא מר"עה שם המקום ההוא קברות התאוה כי תאותם הביאתם שם אל הקבר ונתן הטעם באמרו כי שם קברו את העם המתאוים. ר"ל להיותם מתאוים והיה ראוי לקראו קברות המתאוים אלא שכיון שהיה המקיום ההוא קברות התאוה שגברה בהם. ועם היות שנאמר בסדר אלה מסעי ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות אין ראוי לחשוב שהיה תבערה הוא עצמו קברות התאוה. אבל תבערה היא בדרך בבואם ממדבר סיני לקברות התאוה כמו שביארתי וכמ"ש ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מכלל שאין מקום תבערה עצמו קברות התאוה ולא כדברי המפרשים שכתבו בחלוף זה: