אור החיים על במדבר פרק יב

ותדבר וגו׳ במשה. אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם. שוב ראיתי בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר ״וישמע ה׳ והאיש משה״ וגו׳ פרוש, גם הוא שמע.

הרק אך במשה. רז״ל אמרו (בראשית רבה א,יד) אכין ורקין מעוטין, וכאן נתכונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה׳, וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם: והלא גם עם האבות דבר, עד כאן. ועוד אפשר שנתכונו לרמוז שני מעוטים שהיו בנבואת משה, א׳ שלא נתנבא עד שהיה בן שמונים שנה דכתיב (שמות ז:ז) ״ומשה בן שמונים שנה... בדברם אל פרעה״ ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה׳, ואהרן ומרים נתנבאו בני שלש וחמש קודם שנולד משה, ומעוט שני שביום שנתנבא נצטרע, דכתיב (שם ד׳): ״והנה ידו מצרעת: וגו׳ מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר ״הרק אך״.

וישמע ה׳. הצרך לומר וישמע ה׳, לומר שלא שמע אלא ה׳, הכונה בזה שלא דברו בפני בריה. עוד נתכון לומר שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה׳ כדרך הנעלבין מזולתם.

והאיש משה ענו. הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהצרך ה׳ לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה ענו מאד ולצד ענותנותו נמנע מלהשיב להם התשובה המתחיבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים. ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין, כי אדם שבדעתו הוא למטה חס ושלום מכל אשר על פני האדמה, איך ישער חס ושלום שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים. ולזה בא מאמר מה׳ והשיבם פתאום. לצד שאנו (לשון אונאה) משה בדברים, וכתיב (עמוס ז:ז-ח) ״הנה ה׳ נצב על חומת אנך״, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ילקוט) פתאום – סמוך לזיקה וכו׳:

אל משה וגו׳. טעם קריאת משה, לדבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפרש משה, שנמצא מוכן לדבר ה׳ אליו באין מונע, אשר לא כן הם שקראם ה׳ ולא יכלו לצאת. ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכון ה׳ לגלות להם תכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר, ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו ״הרק במשה הלא גם בנו״ וגו׳:

וירד ה׳ בעמוד ענן. צריך לדעת למה לא ירד ה׳ קדם קריאה ראשונה, שנראה מסדר הכתובים שלא ירד אלא אחר קריאה. גם ממה שאמר בקריאה ״צאו שלשתכם אל אהל מועד״ זה יעיד שעדין לא ירד, שאם לא כן לא היה צריך לרשם להם המקום, כי הם רואים מקום אשר ישכן שם הענן. ולדבריהם שכתבנו שהיו טמאים בשעת הקריאה יש טעם נכון בדבר, כי לא רצה ה׳ לרדת קדם הקריאה ויהיה יושב וממתין להם כביכול לצאתם, ואינו מהכבוד. גם ימשך להם חס ושלום ענש לנקראים, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ להעניש אלא להטיב. והטעם שירד ה׳ ולא דבר ממקומו כסדר הקריאה, כדי לפרסם הדבר כשיראו שירד הענן ועמד פתח האהל, והוא פרסום והערה גדולה, ויודע לכל ישראל כי הקפיד ה׳ על אשר נגעו בנאמן ביתו והענישם על הדבר.

שמעו נא דברי. צריך לדעת למה הצרך לומר כן, ודאי כי ישמעו את אשר ידבר. עוד צריך לדעת אמרו תבת נא, כי לא יצדק לומר האדון לעבדו לשון בקשה.

אכן יתכון ה׳ בנועם אמריו להרגישם במניעת השמיעה שקודם לכן, כי עתה הם ראויים לשמוע ולא קודם לצד טמאתם לדבריהם זכרונם לברכה. וממוצא דבר אתה יודע כי אין נכון לעבד שיהיה משלל ההכנה בעת אשר אדונו יצוה עליו, ואזן מלין תבחן כי מכרח משה במעשיו לפרוש מאשתו. ולדרך זה הרוחנו תרוץ לקשיא ראשונה, למה לא נתן ה׳ טעם הפרישות בדבריו להם כי הוא העקר הצריך להשמיעם, ולפי זה ה׳ נתן אומר המבשר צבא רב.

עוד ירצה על זה הדרך: שמעו נא, פרוש עתה אתם שומעים לצד ההכרח ליסרכם ולהוכיחכם, ואין לדבר לכם דברים אלו על ידי משה משני טעמים: א׳ כי הוא נוגע בדבר ועליו באו הדברים, ועוד מהטעם עצמו האמור בענין שקרא ה׳ לאהרן ומרים לדבר עמהם שלא בפני משה, אבל קודם ואחר כך אין אני מדבר עמכם, וזו סתירה למאמרם שגם בהם דבר. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה יד,יט) שבכל המקומות שאמר הכתוב ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״ אין הכונה בדבור גם עם אהרן אלא למשה שיאמר לאהרן, והם הדברים שרמז ה׳ בתבת ״נא״.

ודקדק לומר דברי, ולא הספיק לומר ״שמעו נא״ ומובן שמה שישמעו הם דבריו, נתכון כן הגם שהיו מתנבאים קודם, לא היה כסדר זה שישמעו הדברים מפי אל עליון, וכמו שפרש ה׳ דבריו בסמוך ״אם יהיה נביאכם ה׳״ וגו׳:

עוד אפשר שרמז להם שלא ידבר עמהם עוד אלא עתה, לבל יחשבו בדעתם כי הכשרו לנבואה עליונה כזאת והיה כזה יום מחר, לזה אמר עתה.

עוד ירצה במאמר נא, לצד שהיו טמאי קרי, ובדיני טהרת טמאה אמרה תורה (ויקרא כב:ו) שאין הטבילה גומרת הטהרה לאכול בתרומה עד הערב שמש, וענין הנבואה כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיוכשר לדבר ה׳ עמו, לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה. וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה׳ עמהם. לזה אמר ה׳ שמעו נא דברי, פרוש, עתה דוקא הוראת שעה היא שאשמיעכם דברי הגם שעדין צריכין הערב שמש, לקים מה שנאמר (בראשית רבה נה:יא) אהבה מקלקלת השורה, אהבת ה׳ עם משה ידידו לא יכול להתאפק עד למחר.

אם יהיה נביאכם וגו׳. ולא דבר לנוכח אליהם ״אם תהיו נביאים״, לצד שהם הזכירו בטענתם נביאים אחרים חוץ מהם, וכמאמר המדרש (ספרי) שאמרו: הלא דבר גם עם אברהם ולא פרש וכו׳, לזה בא דברו יתברך לעשות הפרש גם מהנרמז בדבריהם למשה. ואולי כי לזה אמר לשון יחיד ״אם יהיה״.

ה׳ במראה אליו וגו׳. בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש שלשה דברים בענין הנבואה: א׳ השגת המראה, ב׳ זמן השגתה, פרוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפץ ה׳, ג׳ השגת בחינת הדבור כאשר אבאר.

והתחיל ה׳ לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה, ואמר ה׳ במראה אליו אתודע, פרוש לפי שיש שלש הדרגות כלליות בהכרת ה׳: האחת לא השיגה אדם בנבואה, והוא מה ששאל משה (שמות לג:יח) ״הראני נא את כבודך״, פרוש ״נא״ – עתה, מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה׳ ״לא תוכל וגו׳ כי לא יראני האדם וחי״ אלא לאחר מיתה. והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתיחס אליו מאמר עצמות אלא לשכך אזן וכו׳. הדרגה שניה היא אור המאיר ממנו יתברך שיתיחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכירה לו ה׳, דכתיב ״ותמנת ה׳ יביט״, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים. הדרגה שלישית היא הבהקת אורו יתברך ברחוק, הא למה זה דומה – לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא ״מראה״, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה, והוא מאמר ה׳ ״במראה״ והבן, וכנגדה אמר במשה ״ותמנת ה׳ יביט״.

וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע, פרוש אפלו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפץ הוא להשיגה אינו מבטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מבטח משה בכל עת אשר יחפץ דכתיב (במדבר ט:ח) ״עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳״ בלא שום ספק בדבר. נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה, והוא מאמר בכל ביתי נאמן הוא, פרוש כנאמן הזה שהכל בידו וברשותו לעשות כל אשר יחפץ כמו כן משה. ודקדק לומר בכל ביתי לכלול אפלו בהשגת נבואה הגדולה הדבר ברשותו להתנבא, מה שלא היה נשמע אם היה אומר ״בביתי נאמן הוא״, שהייתי אומר שאין הדבר מסור לחפצו אלא מדרגה הקטנה של כל הנביאים, וההפרש הוא שהם אין הדבר ברשותם מה שאין כן הוא, תלמוד לומר ״בכל״ וגו׳.

וכנגד השגת בחינת הדבור אמר בחלום אדבר בו, פרוש דע כי שתי מדות בהודעת החלומות: הא׳ – כשישמע הדברים תהיה דעתו מערבבת ולא תבחן אזנו מלין להשכיל הנדבר כי דעתו מבלבלת, ב׳ – כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון. וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם. והוא מה שאמר ה׳ כי הנביאים בעת בא דברו הטוב להם יתבלבל דעתם ויהיו כאדם השוכב בלב ים ויתהוללו, גם לא יבא להם הדבור בצורתו אלא מלבש תוך דמיון ומשל כדי שיוכלו שאת הדבור ואף על פי כן מתהוללים. ופרוש תבת בחלום הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה׳ נגלה אל עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדבור היו מקבלים אותו כתכונת החלום כנזכר והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם, מה שאין כן משה שהיה משלל מזה, שלא היתה דעתו משתנית בבא דבר ה׳ והיה שומע בדעת שלמה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבארים וברורים ואינן צריכין פתרון. והוא מאמר ה׳ פה אל פה אדבר בו, פרוש, הנה עיני כל ישראל רואות החמשים ושלש פרשיות אשר דבר ה׳ אל משה, שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקדש. גם אוצרות חכמה אשר אצר ה׳ בהם כלם נכוחים למבין הבא לעין ולהעמיק, ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה׳ לומר בהם. ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה׳ ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה, שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל י״ז:ג׳) ״הנשר הגדול בעל הכנפים״ וגו׳, וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כונת נבואתו.

ויש לחקור זאת, כיון שהמנבא הוא ה׳ אלהינו אחד, למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים. ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל, ההרגש שהיה פועל בו, מזה תשכיל לראות כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני, ואינה יכולה לסבול זולת המרכב אשר כונן ה׳ בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף. והלא תראה אפלו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה, זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר. ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצב קולו להבת אש איך יוכל עמוד. ולזה אין אדם משיג לעמוד בכחו לשמוע קול אלהים חיים, זולת האיש אשר הפך חמרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים, שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך. ולכן בהנבא ה׳ לאדם שאין גופו דומה לצורתו, יתחכם ה׳ עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאזן נביא, ובזה יסבלנו הנביא. ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום. ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות, ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועמק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו.

והוא מה שהודיע ה׳ כאן בבחינת המשג למשה, ואמר פה אל פה, פרוש, לא היה הדבור נפסק מפי אל עליון לפי משה לעבר באויר העולם, שישתנה הדבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרה לנביאים כמאמר ומראה, פרוש, לא ירדם ולא יתבהל, אלא ״ומראה״, פרוש, בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו כסדר החלום, אלא ״ומראה״, שאני מראה לו אור המנבא ומביט, וזה יגיד ההערה והתכוננות השכל.

ואמרו ולא בחידות, הוא להעיר בתולדת הדבר כי לצד שהיה מדבר פה אל פה, בזה היה גם כן הדבור יוצא בלא חידות. ודקדק לומר אל פה ולא לאזן, המשכיל על דבר נביא שאמר (מלכים א ג:ט) ״לב שומע״, ידע סוד הדבר. וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה, שיקשר ה׳ נפש נביא במקור המנבא וישלשל הנבואה פה אל פה. ובזה גם כן תבין אמרו אדבר בו ולא אמר אתו או עמו אלא בו, והבן. עוד נתכון להשכילך שלא היה הדבור אלא מפי ה׳ לפי משה ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר ״בו״.

ומדוע יראתם וגו׳. פרוש, חוזר ה׳ וטוען שהיה להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה׳, ואם היה עושה עול לא היה ה׳ מסכים על ידו, אמור מעתה בה׳ דברתם שהסכים על ידו, והוא אמרו מדוע וגו׳ בעבדי. ואמרו במשה פרוש, אדם שהוא מבחן לגדול בעיני ה׳ תחשדוהו בדבר מגנה. ואפשר שרמז עוד להם באמרו במשה על שדברו בפניו והכלימוהו בדבריהם כמאמר רז״ל שכתבתי (במדבר יב:א).

ויחר אף ה׳. פרוש גרה בהם הנחרים בהם שהם כת האף, וילך כדי שיעשה האף מה שהורשה. והגם שבסנה אמר הכתוב (שמות ד:יד) ״ויחר אף ה׳ במשה״, שם רשם שעור אשר יפעל בו האף, והוא שיסור ממנו כח הנשמה שהיא בחינת הכהונה ותנתן לאהרן, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (זבחים קב.; שמות רבה פ״ג) שהרושם הוא הסרת הכהונה. וכאן עשה האף משפט גדול שהצרעת היא כמיתה כאמור בענין, ובשניהם היה הענש כאמרו בם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) ״ויפן״ וגו׳ פנה מצרעתו, אלא שמרים לא נתרפאה כאהרן תכף ומיד, ולא ידע אדם מצרעתו.

והנה מצרעת. לא היה צריך לומר הדבר אחר שכבר אמר ״והנה מרים מצרעת״ וגו׳, ולפי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו שגם אהרן נצטרע, ירצה לומר הנה היא עדין מצרעת ולא פרחה ממנה כאהרן. ואמרו עוד חכמינו זכרונם לברכה (שם) שדוקא כשהיה פונה היתה מצרעת, וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה, ולדבריהם צריך לומר כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאם לא כן ממה נפשך קשה, והבן:

בי אדני אל נא תשת וגו׳. הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם, אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם. ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין (קידושין לב:) חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמד בדעתו שאם ימחול סר הנגע. ואמר אל נא תשת וגו׳, פרוש, הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש, עתה שבא העונש יכפר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת. ואחר האמת לא כן הוא, כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר ״והאיש משה ענו מאד״, נתכון לשלול דברי אהרן כאן.

וטעם העונש הוא לשתי סבות: האחת שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב (דברים לג:ה) ״ויהי בישרון מלך״, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכון ה׳ במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי, כי לה׳ המלוכה ועבד מלך מלך (שבועות מז:).

וסבה שניה: לפי מה שפרשתי שהקפיד ה׳ על שחשדו שעשה משה עול חס ושלום, והסכים ה׳ על ידו ולא הוכיחו, אם כן מלין לצד עלאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהצרך להתפלל לה׳, ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע. הא למדת שהעונש בא לאחד משני הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכפל להם חס ושלום.

אשר נואלנו ואשר וגו׳. הכונה בשני ענינים, הוא על פי מה שפרשתי בתרעומת ה׳ עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה. לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו.

ויצעק וגו׳ לאמר. טעם אמרו לאמר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה, ודברי אהרן יגידו למו, לזה אמר בצעקו לה׳ בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן:

עוד ירצה, כי אמר לפני ה׳ קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו, ואחר כך התפלל ״אל נא״ וגו׳:

אל נא. נתכון לשאול ממדת החסד, כאמרו (תהלים נב:ג) ״חסד אל״. נא, לשון בקשה ופיוס לעורר הרחמים. רפא נא – פרוש עתה ולא יתעכב.

ואביה ירק ירק וגו׳. הלביש שעור הדברים בה, ולא אמר האב אם ירק בפני בתו וכו׳, לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים.

וכפל לומר ירק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שעור הדברים: ואביה ירק פרוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק, והוא אמרו ירק פעם שניה וגו׳, הא למדת שאם היה אפן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת.

תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו ״רפא נא״ פרוש עתה, אלא שגזר ה׳ שתשב כמנדה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר ״תסגר״, פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה. ולדברי רז״ל (זבחים קב.; ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא, אם כן אין כאן אלא סגירה לבד כמנדה. או אפשר שנסגרה על פי ה׳ אלהינו שהוא כהן, והוא אמרו תסגר וגו׳ הרי הסגרה, ונטהרה על פי ה׳ דכתיב ואחר תאסף.

והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ״ולא נסע העם״, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים.

חסלת פרשת בהעלותך