במדבר יא, יז

וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:

ודברתי עמך. ולא עמהם:

ואצלתי. כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:

ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמנח על גבי מנורה והכל מדליקין המנו, ואין אורו חסר כלום:

ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:

ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:

וְאִתְגְלֵי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ בְּמַטוּל עַמָא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ

וְאִתְגְלִי בְּאִיקַר שְׁכִינְתִּי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחַ נְבוּאָה דְעַלָךְ וְאֶשַׁוֵי עֲלֵיהוֹן וְיִטְעִינוּן עִמָךְ בְּטוּרְחָא דְעַמָא וְלָא תִטְעוֹן אַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי – עִנְיַן הַכָּתוּב לְהַגִּיד כִּי בְּעֵת הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה יִהְיֶה הָאֲצִילוּת וּמִמֶּנּוּ הוּא. וְכֵן אָמַר בַּמַּעֲשֶׂה (במדבר י״א:כ״ה): ״וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו״. וְלֹא פֵּרַשׁ הַכָּתוּב הַדִּבּוּר הַזֶּה מַה הָיָה, כַּאֲשֶׁר הוּא כָתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָאֵר אַחֲרֵי כֵן מַה אָמַר וּמַה דִּבֶּר ה', כִּי הָעִנְיָן בְּכָאן כִּי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר אָמַר בָּהֶם שֶׁהִתְנַבְּאוּ לֹא שָׁמְעוּ דִּבּוּר מִפִּי הַשֵּׁם וְלֹא נִרְאָה לָהֶם בַּמַּרְאָה אוֹ בַּחֲלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה וּמֵאֲצִילוּת רוּחַ מֹשֶׁה הֵם יוֹדְעִים הַנְּבוּאָה הַהִיא. וְזֶה טַעַם ״וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״ (שם), שֶׁלֹּא יָסְפוּ לְהִתְנַבֵּא מֵעַצְמָם, אֲבָל בַּנְּבוּאָה שֶׁאָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה בָּהּ לְבַדָּהּ הִתְנַבְּאוּ. וְזֶה טַעַם וְאָצַלְתִּי, שֶׁאָנִיחַ אֶצְלִי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר אֲנִי שָׂם עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְאֵין זֶה כְּעִנְיָן ״וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ (במדבר כ״ז:כ׳), כִּי אֲצִילוּת בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עִכּוּב אֶצְלוֹ, כִּלְשׁוֹן ״וְכָל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם״ (קהלת ב י), ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ (בראשית כז לו), וְכֵן ״עַל כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתּוֹנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ״ (יחזקאל מב ו), שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלָם מֵהַלְּשָׁכוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהַתִּיכוֹנוֹת מֵהָאָרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הָאַתִּיקִים מֵהֵנָּה בָּעֶלְיוֹנוֹת. וְכֵן ״וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד יא) - הַנִּשְׁאָרִים וְהַפְּרוּשִׁים מֵהֶם שֶׁנֶּאֱצָלִים אֶל עַצְמָן מִכְּלַל הֲמוֹן הָעָם, אוֹ שֶׁנִּקְרָאִים כֵּן הַגְּדוֹלִים שֶׁהַכֹּל בָּאִים אֶצְלָם. וְהַמַּעְתִּיקִים מִן הַלְּשׁוֹנוֹת אָמְרוּ "אֲצִילוּת" עַל יְצִיאַת כֹּחַ מִן הַכֹּחוֹת מֵאֵת הַבּוֹרֵא וּמִתְפַּשֵּׁט עַל הַנִּבְרָא, וְאוֹמְרִים בַּנֶּפֶשׁ "אֲצוּלָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ", כִּי הוּא אֶצְלָם לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן אֶצְלִי כִּי הָאֲצִילוּת יִהְיֶה הַמְשָׁכָה אוֹ הֲנָחָה וְהַפְרָשָׁה אֵצֶל הַנּוֹתֵן הוּא. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ז) יַעֲשֶׂה בּוֹ שְׁנֵי פָּנִים: תִּרְגֵּם כָּאן ״וַאֲרַבֵּי״, וְכֵן "וְאֶל אֲצִילֵי" – ״וּלְרַבְרְבֵי״, וְתִרְגֵּם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - ״שְׁבַקְתְּ״. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ בָּאֲצִילוּת שֶׁהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכָה אוֹ מַאֲצִיל הַנּוֹתֵן עַל הַמְקַבֵּל, וְיֹאמַר בְּכָאן, אַמְשִׁיךְ מֵאֲשֶׁר אֶצְלְךָ מִן רוּחַ הַנְּבוּאָה וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנֶאֱמַר עוֹד עַל הַהַמְשָׁכָה שֶׁיַּמְשִׁיךְ הַנּוֹתֵן אֶצְלוֹ מִן הַדָּבָר הַנָּתוּן וְיִשָּׁאֵר עִמּוֹ, וְזֶה טַעַם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - שֶׁמָּשַׁכְתָּ לִי אֶצְלְךָ אַחַת מִן הַבְּרָכוֹת לְבָרְכֵנִי בָּהּ. וְעַל הַכְּלָל בַּזְּקֵנִים כִּי אֵין נְבוּאָתָם רַק מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה וּמִמֶּנּוּ הוּא לָהֶם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (סוף בהעלתך): מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר פַּרְדֵּס לְשׁוֹמֵר וְנָתַן לוֹ שְׂכַר הַשְּׁמִירָה. אַחַר זְמַן אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר, אֵינִי יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ כֻּלּוֹ לְבַדִּי, הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, נָתַתִּי לְךָ הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי לְשָׁמְרוֹ וְכָל פֵּרוֹת שְׁמִירָתוֹ נְתַתִּיו לְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי? הֲרֵינִי מֵבִיא אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמְּךָ, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא מִתּוֹךְ שָׂכָר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ מִשָּׁם הֵם נוֹטְלִין שְׂכָרָן. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ רוּחַ וָדַעַת לְפַרְנֵס אֶת בָּנַי וְלֹא הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ אַחֵר כְּדֵי שֶׁתִּתְיַחֵד אַתָּה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁמִירָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ אַחֵר? תֵּדַע שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֵינָן נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם״. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא חָסַר מֹשֶׁה כְּלוּם. עַד כָּאן בַּמִּדְרָשׁ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי כִּי כָל יְמֵי הַזְּקֵנִים נַעֲשָׂה לָהֶם כֵּן, שֶׁיֵּדְעוּ בְּכָל מַה שֶׁיְּצַוֶּה הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל בְּיַד מֹשֶׁה בְּצָרְכֵי שְׁעָתָם וְהַמִּקְרִים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר. וְזֶה טַעַם ״וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם״, כִּי כָל מַה שֶׁיֹּאמַר מֹשֶׁה לָעָם יֵדְעוּ הֵם וְיִתְנַבְּאוּ בָּהֶם לָעָם כָּל אֶחָד בְּשִׁבְטוֹ וְאַלְפוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא יִשָּׂא מֹשֶׁה לְבַדּוֹ תְּלוּנוֹתָם:

וירדתי. הכבוד ירד באש בתוך הענן:

ודברתי אתך שם. וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם:

ואצלתי. כטעם אקח מאשר אצלך ודע כי הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן רק נשארה כאשר היא והמשל בנר:

ונשאו אתך. אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך:

וירדתי. מלמד שיום זה היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שנא' כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני:

ואצלתי מן הרוח אשר עליך. משל למלך שהיה לו פרדס נאה ושכר שומר לשמרו לימים א"ל השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי הפרדס לשמרו וכל שכר שמירתו נתתי לך ועכשיו אתה אומר להביא אחרים חייך שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנדרתי לך כך אמר לו הקב"ה למשה לך נתתי רוח ודעת לפרנס בני ולא הייתי מבקש אחרי' ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך לא יטלו משלי אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ואעפ"כ משה לא חסר כלום תדע לך שהרי לאחר ארבעים שנה אמר לו הקב"ה למשה קח את יהושע ונתת מהודך עליו שלא חסר ממנו כלום משל לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר:

ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. כי אני לא אבחרם ולא אתן מרוחי עליהם כי אני אמרתי כי אתה לבדך תשא אותם ואתה אמרת לא אוכל לשאת משא כל העם הזה בחר לך מי שישא עמך ותתן מרוחך עליהם לכן כתיב ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש אבל אלדד ומידד שלא היו מכלל השבעים נאמר בהם ותנח עליהם הרוח פי' הרוח מאת ה' ולא משל משה וכשאמר לו יהושע כלאם אמר מי יתן כל עם ה' נביאים כאלו השנים בתת ה' את רוחו עליהם ולא כשבעים הזקנים שאצל מרוחי ונתן עליהם:

ואצלתי מן הרוח אשר עליך. יאמר הכתוב בעת אדבר עמך אמשיך מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ועם זה יהיו לך שותפים במשא העם ולא תשא אתה לבדך, וזה תשובה למה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת. ומה שאמר ודברתי עמך שם, כלומר וישמעו גם השבעים. והקב"ה נתן לו עצה זו שיהיה לו עזר במשא העם, והיא היתה שכרו מפני שמסר נפשו עליהם באמרו הרגני נא הרוג, ועוד שאמר ואל אראה ברעתי, והוא כנוי שהיה לו לומר ברעתם אלא שכנה בעצמו.

והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כלן, והאצילות הזה ממשה לא היה אלא בשעה שהקב"ה מדבר עמו, והוא לשון הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. וכן במעשה, וידבר אליו ויאצל, כי הוא יתברך בעת הדבור עם משה משך מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם. וזו תשובה למה שאמר ומצא להם, כלומר היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה, זולתי בקר וצאן ודגים, והלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לשבעים הזקנים. ואם תשאל הדבר מה היה, אפשר שהיה כמשפט הסנהדרין שיהיה הנשיא על השבעים ואב בית דין יושב לימינו ושיהיו כל שאר סנהדרין יושבין לפני שניהם ושיהיו יושבים כחצי גרן עגולה, גם כמשפט הסמיכה בנסמכין.

ודע כי עיקר לשון אצילות הוא המשכה ורבוי, וזה דעת אונקלוס שתרגם ואצלתי וארבי, וכן ויאצל ורבי, וזהו שהזכיר במעשה לשון ויתן שהוא לשון רבוי, מלשון (ויקרא כו) ועץ השדה יתן פריו, זה רבוי שכלי וזה רבוי טבעי, וכן דעת חכמי הלשון. וידוע כי לשון אצילות נאמר על דבר הנמשך והנאצל מכח המאציל ומאצילו ואין המאציל חסר כלום. ודרשו רז"ל למה היה משה דומה באותה שעה, לנר שהוא מונח על גבי מנורה, הכל דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום.

ועוד אמרו במדרש, משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכר, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתיו ועכשיו אתה אומר הבא אחרים שישמרו עמי, הריני שומע לך, והוי יודע שאיני נותן שכר שמירה משלי אלא מתן שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכירותן. כך א"ל הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים עמך, הוי יודע שמשלך הם נוטלין. ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע שלאחר ארבעים שנה אמר הקב"ה למשה (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו, מה כתיב (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. אמר הקב"ה בעוה"ז היחידים נתנבאו, אבל לעתיד לבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו.

וצריך אתה לדעת עוד בלשון אצילות כי האצילות קודם לבריאה, והבריאה והיצירה והעשיה שבכל מעשה בראשית נכללין בכח האצילות כי האצילות קודם לכלן, וקרא הכתוב לשבעים זקנים שבמתן תורה שמתו בתבערה (שמות כד) אצילי בני ישראל, על שם שהשיגו בידיעת האצילות וראו בסופו. וענין האצילות נזכר בכתובים ובדברי חכמים בשמות מתחלפים והכל לפי הענין, כי המלך שלמה ע"ה כנהו בשיר השירים (ג) בשם אפריון הנעשה מעצי הלבנון, כלומר דבר נאצל מדבר, והדמיון הקרוב כמדליק נרות מנר אחד שכל הנרות הדולקים מתפשטין ונמשכין מהנר הראשון ההוא ואין אור הנר חסר כלום, כן המאציל אינו חסר כלום. ועוד הזכירו שם באותו הספר בשם לקיטה, הוא שאמר (שם ו) וללקוט שושנים.

וחכמי האמת יכנהו בשם עקירה, על שם שנאצל מדבר ונעקר ממנו, והוא שדרשו רז"ל (תהילים ק״ד:ט״ז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ובאורו, עקרן ממנו, והזכיר אשר נטע והוא כענין שנאמר (בראשית ב׳:ח׳) ויטע ה' אלהים גן בעדן, ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה, ובא שלמה ע"ה ופירש מעצי הלבנון. (שיר השירים ג׳:ט׳) אמר רבי ישבעו עצי ה', ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו, ועל שם שכל נטיעה צריכה השקאה כי היא מושכת מן המים והמים מן החיים והחיים ממקור החיים, ולכך הזכיר חייהם מימיהם מטעתן, כיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדולתן לנטיעה, וזהו שאמרו עקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן.

ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכי לא היה לו להקב״ה רוח אחרת לשבעים זקנים אם לא לקחה ממשה אלא כך אמר לו הקב״ה אני אומר לך אתה תדון את עמי ונתתי לך חכמה לדונם ואת רוחי נתתי עליך ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך ינתן להם מרוחך.

ואצלתי מן הרוח אשר עליך. איני רוצה לתת להם רוח אחר אלא משלך כדי שיהו טפלין לך:

ואצלתי מן הרוח וגו׳. טעם סדר זה, להראותו כי ה׳ נתן בו כח שיכול שאת משא כל העם, וכשמאן חזר ונטל ממנו מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם.

ולא תשא אתה לבדך. כאן החליט ממנו החזרה, פרוש שהגם שיחזר משה לומר אשא לבדי, אמר ה׳ אליו לא תשא אתה לבדך. עוד רמז לו שבאמצעות הדבר לא תשאר הנשיאות והמעלה למשה לבדו, והוא מאמר ולא תשא לשון נשיאות ראש – לא תהיה לבדך כבתחלה. שוב בא לידי מאמר חז״ל (במדבר רבה פט״ו) וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדלה, עכשיו משלך הם נוטלים, עד כאן. עוד יתבאר לסברת האומרים (סנהדרין יז.) ״ולא יספו״ – לא פסקו, ובזה ולא תשא לשון נבואה, כאמרו (מלאכי א:א) ״משא דבר ה׳״, פרוש לא תהיה אתה נביא לבדך אלא יהיו כל הזקנים נביאים גם כן.

ודברתי עמך שם. ובמעשה מקרא כ״ה כתיב וידבר אליו. וכבר ביארנו לעיל ז׳ פ״ט ובכ״מ. דבדבור ממש היינו תורה שבכתב כתיב אליו. שאז לא הי׳ משה מדבר מאומה אלא מאזין ומקשיב. אבל בתורה שבע״פ שהי׳ משה חוקר ומדבר ג״כ כתיב בכל מקום לדבר אתי וכדומה. וכאן הי׳ האצלת מרוח משה על הזקנים בשני דברים. חדא בכח הדיבור ולקחת נפש שומעיו. ובזה ישאו במשא העם. שנית בכח הנבואה ממש. מש״ה כאן דמדבר הקב״ה לענין ונשאו אתך במשא העם. שזה הי׳ מבוקש משה מש״ה ודברתי עמך. היינו שידבר עמו תורה בע״פ. ומכח הדבור של משה שמדבר לפני ה׳. אצל על הזקנים ובזה ונשאו אתך וגו׳. ולהלן מספר הכתוב שדבר אליו ובזה נאצל כח הנבואה. והנה הי׳ ראוי לכתוב כאן ודברתי אתך כמו בכ״מ. אלא אע״ג דאתו ועמו משמעות א׳. מכ״מ יש הבדל קליש בין שתי הלשונות. דעמו משמע יותר השתוות המדברים מלשון אתו. ע׳ להלן כ״ב כ׳ והראה הקב״ה ענותנותו בשעת דכאות רוח משה שדבר במרי שיחו. וכדכתיב ואת דכא אשכון:

ואצלתי מן הרוח אשר עליך. שאתה משיב בדעת יתירה לפני:

ונשאו אתך. בשפע דעת וכח הדבור על לב העם:

וירדתי, [ג] שאם היו מקבלים הנבואה באמצעות משה בעת שנתיחד הדבור עם משה לצרכו שאז היתה נבואת משה ממקום נעלה ושרש גבוה מאד, ואם היו מקבלים ממנו אצילות נבואתם בעת ההיא היתה גם קבלתם ממנו במעלה גדולה, לעמת זה אמר וירדתי, שארד מן המקום הגבוה שאני מדבר עמך משם תמיד, אל מדרגה למטה ממנה, כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ובזה יקבלו גם הם ממקום נמוך, [ד] שאם היה מסב אז הדבור אל משה בעבורם כמו שהיה בשעת מ"ת שיחד הדבור אל משה בעבור ישראל כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעבור ישמע העם, כבר היה מגיע אליהם עי"ז שפע רב בנבואה כיון שעקר הדבור היה אליהם לעמת זה אמר ודברתי עמך שם, שעקר הדבור יהיה עמך בשבילך לא בשבילם שבזה תקצר רוח נבואתם, [ה] אם היה מאציל עכ"פ עליהם רוח נבואה ממקור נפתח בפ"ע היה ענינם גדול במה שאין נתלים בכח זולתם, לעמת זה אמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שהם לא ישארו ממקור בפ"ע רק ממקורך, ומצד כל החמשה מגרעות אשר נתן בחוקם תהיה יד נבואתם כהה מאד עד שהיה בכחם להנהיג הנהגה טבעית ולתת להם בשר, וז"ש שע"י שאצמצם שפע נבואתם עד השעור הזה ונשאו אתך במשא העם היינו בהנהגה הטבעיית המיוחסת אל העם ההמוני, ובזה מלאתי בקשתך ולא תשא אתה לבדך להשפיל כבודך בהנהגה טבעיית:

ט ואם תאמר ולמה מפרש רש"י זה יותר מכולן. ויש לומר לפי שלא כתיב כאן עמידה כמו באחרים:

י וארבי לשון גדולה: